1. אמרו חז"ל, "שמלכות שמים צריכה להיות כשור לעול, וכחמור למשא". ואמר אאמו"ר זצ"ל, "שור לעול", פירושו עול האמונה צריך להיות כמו שנותנים עול על השור להחריש את השדה, ולא מתחשבין עם רצונו, אם הוא מסכים לזה, אלא נותנים עליו את העול שלא ברצונו. כן האדם צריך לקבל על עצמו את עול מלכות שמים, היות ששור נקרא בחינת ידיעה, כמו שכתוב, "ידע שור קונהו". לכן אמונה נקראת עול לגבי מי שהוא צריך ידיעה.
(הרב"ש. מאמר 6. "מהו ההבדל בין שדה לאיש שדה בעבודה" 1988)
2. כמו שהשור עובד בכפיה והוא מוכרח לקיים מה שהבעל בית רוצה, כמו כן אין להאדם לשאול את הגוף, אם הוא רוצה לקבל על עצמו את עול תו"מ, אלא הוא צריך ללכת עמו על דרך הכפיה, ולהאמין באמונת חכמים, שכך היא הדרך האמת.
וכמו כן יש בחינת וכחמור למשא, שפירושו הוא בחינת ליבא, היינו שהאדם צריך לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. לכן כשאומרים להגוף, שיעבוד בלי שום תמורה, עבודה הזו היא עליו למשא. כלומר, שהגוף רוצה להוריד מעליו המשא הזה, מה שהאדם רוצה שהוא יסבול. היינו, הגוף מבין, שהוא יכול לשאת משא, אפילו על ספק שיתנו לו שכר עבור עבודה הזאת. אבל כשאומרים לו, תעבוד ותסחוב משאות בלי שום תשלום, עבודה זו הוא רוצה כל רגע להפטר מזה. אז אומרו כחמור למשא, היינו שהאדם צריך ללכת בכיוון זה אף על פי שהגוף לא מסכים. נמצא, שהיגיעה היא בשני אופנים:
א. בבחינת כשור לעול,
ב. כחמור למשא.
(הרב"ש. מאמר 8, מהו שעשו נקרא איש שדה, בעבודה 1990)
3. עול נקרא "כפיה", שהיא עבודה למעלה מהדעת. השור הזה, שהבעל הבית נותן עליו העול, שיעבוד את האדמה, הוא לא מבין בשביל מה הוא צריך לעבוד לתועלת הבעל בית. ואין לומר שהשור עובד בשבילו, מטעם שיש לו אהבה לבעל הבית, מטעם שהוא נותן לאכול ולשתות וכדומה. הלא אם זה מטעם שיש לבעל הבית לב טוב, לכן הוא נותן להשור כל צרכיו, בטח השור יודע, שאם היתה אפשרות שהבעל הבית היה יכול לעבוד עם השור ולא היה צריך לתת לו את צרכיו, בטח שהיה עושה כך. אלא שהבעל הבית יודע, שאם לא יתן להשור כל צרכיו, לא יהיה כח להשור לעבוד. לכן הוא נותן הכל להשור, מטעם שיוכל לעבוד עם השור, ולא שהוא רוצה להנות להשור. כלומר שהוא יודע, אם לא יתן להשור כל מה שהשור צריך שיהיה לו כח לעבודה, אז הבעל הבית לא יוכל להוציא תבואה ופירות מהאדמה.
(הרב"ש. מאמר 37. "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה" 1991)
4. האדם צריך לקבל על עצמו מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא", שהם בחינת מוחא וליבא. היינו שכל עבודתו של אדם צריכה להיות בעל מנת להשפיע.
ולפי זה נמצא, אם האדם עובד עבודתו בעל מנת להשפיע, ולא רוצה שום תמורה חזרה, אלא הוא רוצה רק לעבוד עבודת הקודש, ואינו מקוה שיתנו לו שום הוספה על מה שיש לו. היינו, ואינו רוצה אפילו שום הוספה בעבודה. היינו בזה שהוא מקבל איזה ידיעה, שהוא הולך על דרך הנכונה, שבטח שזה הוא תביעה צודקת, מכל מקום גם על זה הוא מוותר, משום שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות להאמין בה'. ומה שיש ביכולתו הוא עושה, והוא שמח בחלקו.
(הרב"ש. מאמר 19 "אתם ניצבים היום כולכם" 1984)
5. אנו כבר יודעים מהו הפירוש "עול מלכות שמים" ו"עול תורה", היינו לעבוד עם הגוף בכפיה, אפילו שהגוף לא מסכים לעבודה. והכל צריך להיות כדוגמת השור לעול וכחמור למשא. אבל זוהי עבודה גדולה, שיהיה כח באדם להתגבר על הגוף ולעבוד עם הגוף בכפיה כדוגמת השור. ומאיזה מקור האדם יכול לקבל את הכח הזה. על זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו שרק ע"י התורה, שהאדם עוסק בה אפילו שלא לשמה, והוא מכוון שהוא רוצה לעסוק בתורה, שע"י זה הוא יקבל מאור התורה, שיתן לו כח ללכת עם הגוף בדרך הכפיה בזמן שהגוף לא מסכים להעבודה.
(הרב"ש. מאמר 37. "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה" 1991)
6. מטרם שהאדם זכה לטהרת הכלים שיהיו בעל מנת להשפיע, שאז העבודה שלו היא בבחינת כפיה, שזה נקרא בחינת "חק". כלומר, אם הגוף בא ושואל, מה העבודה הזאת לכם, אומרים לו, אתה שואל שאלות לפי השכל של הרצון לקבל. על זה אין לי שום תירוץ, והצדק אתך, ואין אני רוצה לתרץ בתוך השכל, היינו שגם הרצון לקבל יבין זה. נמצא שאני עובד עבור הרצון לקבל, כי אחרת לא היה הרצון לקבל מסכים לעבודה.
לכן האדם אומר אז, שהצדק איתך, במה שאתה שואל, מה יהיה לי, היינו להרצון לקבל מעבודה זו. אז אני אומר לך, שאני לא רוצה לעבוד בשבילך. מדוע. זהו מטעם שאני מאמין באמונת חכמים, שצריכים לעבוד לתועלת ה' למעלה מהדעת אף על פי שהגוף לא מבין. ואני מקבל עבודה זו בבחינת "כשור לעול וכחמור למשאוי".
(הרב"ש. מאמר 37. "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה" 1991)
7. היות שהאדם צריך לקבל עול מלכות שמים, וצריך להיות "כשור לעול וכחמור למשא", והאדם לא יוכל שאתו, היינו שקשה לו לסבול את העול, שזה פירוש "לא יוכל שאתו". ומשום זה תרחק לך הדרך. מה שאין כן אם האדם כן היה מקבל על עצמו את העול של מלכות שמים, אז היה רואה שהכל קרוב אליו. זאת אומרת, מה שהאדם רואה, שרחוק ממנו "המקום אשר יבחר ה' אלקיך לָשׂוּם שמו שם", היינו המקום שבחר ה' לשכון שמו. הוא כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שהמקום הזה רחוק מהאדם, היינו שיהא בידו לעשות בתוך לבו מקום להשראת השכינה, רחוק מלהבין דבר כזה, שיהיה באדם כח לעשות מקום להשראת השכינה בתוך לבו. זהו מטעם, שלא יוכל שאתו, שלא רוצה לקבל עליו את הדרך המקובל, "כשור לעול וכחמור למשא".
(הרב"ש. מאמר 26 "דרך קרובה ודרך רחוקה" 1986)
8. צריכים לעבוד עם הרצון לקבל, הנקרא "גוף", בכפיה, היינו "כשור לעול וכחמור למשא". ועבודה זו של כפיה היא רק מטרם שהאדם זכה לבחינת טהרה. מה שאין כן לאחר שהאדם זכה לבחינת טהרה, שזה מרמז לנו את ענין פרה אדומה, הוא זוכה לבחינת עבודה "אשר לא עלה עליה עול", שאז כבר אין עבודתו בכפיה אלא אז הוא עובד ה' מחמת אהבה.
(הרב"ש. מאמר 37. "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה" 1991)
9. בזמן שלא מרגישים שום טעם בעבודה, אז האדם כבר מורגל לעשות מעשים, אפילו בלא שכר. לכן אחר כך, כשיזכה לקבל את פנימיות התורה, ויזכה לאור התענוג, שאז הוא כבר נמצא במצב של גילוי פנים, מכל מקום הוא יוכל לקבל את אלו התענוגים רק מטעם מצוה.
היינו שזו כוונת ה', שהאדם יקבל את התענוגים עליונים, כי זו מטרת הבריאה. אבל לא מטעם לצורך עצמו, היינו שמה שרוצה לקבל התענוגים, אינו מטעם שרוצה להנות את עצמו, אלא שכוונתו היא שמקבל בעל מנת להשפיע. וזוהי כל הכוונה שנעשה מקום של הסתרה.
לכן בזמן ההסתרה יש מקום עבודה, לקבל על עצמו יראת שמים "כשור לעול וכחמור למשא", כדי להרגיל את עצמו לעבוד את ה', בשלא על מנת לקבל פרס.
(הרב"ש. 159. "צורך וחשיבות לימוד האמונה")
10. בזמן שבא לאדם לעשות איזה מצוה, והרצון לקבל לא רוצה בעשייה זו, והאדם עושה מה שביכולתו, ומתגבר על רצונו, נמצא בזה שעבד את עבודתו, בזה שהכריע לצד הקדושה, שעשה מעשה נגד רצונו. ועל ידי זה שעשה את התגברות יקבל עליו, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא", מיד שורה עליו רוח ממרום, לפי שיעור התגברות על רצונו, היינו לפי גילוי כוחותיו.
(הרב"ש. 814. "זמנים בעבודה")
11. יש לפעמים, שהאדם מבזה את עבודה זו של קבלת עול מלכות שמים, שהיא זמן של הרגשת השחרית. שהוא רואה, שאין מי שיכול להציל את מצבו, שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא. והוא מקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא". ושצריך להיות לו שמחה, בזה שיש לו עתה מה לתת להבורא. ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה.
אבל לא תמיד יש לאדם הכוח, שיגיד, שזהו עבודה יפה, הנקרא הידור. אלא הוא מבזה את עבודה זו. וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר, שהעבודה זו הוא בוחר יותר מהעבודה של בחינת "לבנינות". היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת עבודה. אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת.
ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה זו נעים לו, בזה שעתה הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את עבודה זו בבחינת יופי והדר, זה נקרא "שמחה של מצוה".
(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")
12. בזמן שהאדם מחכה שהקב"ה יעזור לו, ואז הוא אומר "עכשיו אני יכול לעבוד. מה שאין כן מטרם שהקב"ה נותן לי רצון וחשק, אין בכוחי להתגבר על הרצונות של הגוף שלי. אלא שאני יושב ומצפה, מתי ה' יעזור לי, שאני אוכל להכנס לעבודת ה'".
זה דומה לאדם, שעומד ומחכה, שכל אדם שיעבור לפניו, יעמיס עליו את השק המלא והכבד על כתפיו. כן האדם הזה עומד ומצפה, מתי ה' יתן לו כח, ויעזור לו, ויתן לו עול מלכות שמים על כתפיו, כמו שכתוב "כשור לעול וכחמור למשא". העול והמשא הזה, הוא רוצה שה' יעזור לו, אז הוא יתחיל בעבודה. אז אומרים לו "תחכה להזדמנות, ובינתים תישאר אתה עם השק של קבלת עול מלכות שמים למטה בארץ".
(הרב"ש. מאמר 1. "וילך משה" 1986)
13. מי שמתחיל לראות, איך המשא והעול מתחיל ליפול ממנו, היינו מה שקבל על עצמו מקודם את העבודה בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא", מתחיל לרדת מעל כתפיו, והוא רואה, שעוד מעט הוא יהיה בזמן ירידה, וצועק אז לה', אז הוא מקבל עזרה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעים אותו".
(הרב"ש. מאמר 1. "וילך משה" 1986)
14. ואפילו כשזוכה אחר כך לבחינת השגה ודעת, אסור לו לקחת זה בתור סמיכה על העבודה, היינו לומר שעכשיו הוא כבר שמח בזה שיש לו השגה, שכבר נעשה חפשי מעול האמונה, שהיה לו עבודה בזה, שהיה צריך ללכת בלמעלה מהדעת, שזוהי יגיעה גדולה.
ועכשיו הוא שבע רצון בזה שאינו צריך להתייגע בענין האמונה ופטור מלשאת על עצמו את העול הזה, הנקרא "כשור לעול וכחמור למשא".
אלא הוא צריך להבין, בזה שזכה להשגה שהוא עכשיו שמח, שהוא רואה שהדרך שהיה הולך מקודם, בדרך אמונה שהיא דעת תורה, זהו דרך אמיתי. והוכחה לזה, במה שזכה עכשיו להתקרבות ה', שה' נתן לו את ההשגה.
(הרב"ש. 266. "כל המתיישב ביינו")
15. אני מוצא את עצמי מחויב ומוכרח כהיום כתמיד, להיות כשור לעול וכחמור למשא, כל היום וכל הלילה לא אחשה, מלתור איזה מקום שבו אעשה איזה נחת רוח ליוצרי, ואפילו ביום הזה שאני בו, חביב עליי הדבר לעבוד בעול גדול, אפילו שבעים שנה יחד, ובלי ידיעה כלל בהצלחתה, כל ימי אפילו, זולת יהיה על הדרך שנצטוויתי בוודאי ללכת בכל דרכיו, ולדבקה בו, ששמעתי, מכל מראש. יחד עם זה איני יכול כלל וכלל לפטור עצמי, בשום הרהור והגה רוח, שלא לעשות איזה עבודה לשמו יתברך, מחמת שפלותי, ואני חושב ותואב כל היום, על גבהו של עבדות ה', ובתכלית הגובה, עד שאי אפשר לי כעת להעלות על הכתב.
(בעל הסולם. אגרת ט')