1. כל השכר המקווה מהשי"ת וכן מטרת כל הבריאה הוא דביקות השי"ת בסוד "מגדל מלא מכל טוב ואין לו אורחין", והוא מקובל לדבקים בו יתברך באהבה.
וזה ברור שתחילה יוצאים מבית אסורים שהוא יציאה מעור גופו על ידי השפעה לזולתו, ואחר כך באים להיכל המלך שהוא הדביקות בו על ידי הכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו.
ולפיכך עיקר המצוות הם בין אדם לחבירו. והמעדיף מקודם את המצוות שבין אדם למקום דומה לעולה על מדרגה ב' מטרם שעלה על מדרגה הא', כי ברור שישבור את רגליו. (בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון")
2. מצד התבונה הניסיונית, ומתוך הסטוריה המעשיות, המתרקמת לעינינו, אין תרופה לאנושיות, בשום פנים שבעולם, זולת אם יקבלו על עצמיהם, מצוות ההשגחה, שהוא "השפעה לזולתו", כדי לעשות נחת רוח להשי"ת, בשיעור ב' הכתובים:
האחד הוא "ואהבת לרעך כמוך", שהיא תכונת העבודה גופה. דהיינו, ששיעור היגיעה, להשפעת זולתו, לאשרם של החברה, צריכה להיות, לא פחות מזה השיעור, המוטבע באדם, לדאוג לצרכי עצמו. ולא עוד, אלא שצריכים להקדים, צרכי זולתו על צרכי עצמו.
וכתוב השני הוא "ואהבת את ה' אלוקיך, בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך", שזוהו המטרה, המחויבת להימצא לעיניי כל, בשעת היגיעה לצרכי חבירו, שהוראתו, שעושה ומתייגע, רק כדי למצוא חן בעיניי הבורא יתברך, שאמר, ועושים רצונו יתברך. (בעל הסולם, "השלום")
3. כל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל, שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע, המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו, ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר. המוגדר בשם: אהבת זולתו, שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת השי"ת. (בעל הסולם, "מאמר החירות")
4. הרגש ההתפעלות, המגיע לאדם בעסק המצוות בין אדם למקום, הוא שווה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצוות שבין אדם לחבירו.
כי כל המצוות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקווה של אהבה עצמית. כלומר, שאין שום הארה ותקווה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן, בנקודה הגבוהה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש. (בעל הסולם, "הערבות", אות כ"ב)
5. דברי הלל הנשיא להאי גיורא (לאותו הגר), אשר עיקר הקוטב שבתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך", ויתר תרי"ב מצוות הם פירוש והכשר אליה (כנ"ל אות ב'). ואפילו המצוות שבין אדם למקום, הם גם כן בכלל הכשר המצווה הזו, להיותה המטרה הסופית היוצא מכל התורה והמצוות, כמו שאמרו ז"ל: "לא נתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהם את ישראל" (כנ"ל אות י"ב), שהוא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני, המוגדרת באהבת זולתו, דהיינו המצווה האחת של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא המטרה הסופית בהתורה, אשר אחריה זוכה תיכף לדביקותו יתברך.
ואין להקשות: למה לא הגדיר זה בהכתוב "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"? כי זהו עשה מטעם המבואר לעיל, אשר באמת כלפי האדם, הנמצא עוד בטבע הבריאה, אין הפרש לו כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חבירו, משום שכל שמזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאות.
ומתוך שאותו הגר ביקש מהלל הנשיא, שיסביר לו כללות הנרצה מהתורה, כדי שיהיה מטרתו קרובה לבוא ולא ירבה בדרך הליכה, כאמרו: "למדני כל התורה כולה על רגל אחת". על כן הגדיר לו באהבת חבירו, משום שמטרתה יותר קרובה ומהירה להגלות, משום ששמורה מטעויות, ומשום שיש לה תובעים. (בעל הסולם, "מתן תורה", אות ט"ו)
6. צריכים מקודם להבנה אמיתית, במהותה של אהבת ה' עצמה. ויש לדעת, שכל הנטיות והמידות, הטבועות באדם, לשמש עימהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמידות הטבעיות, כולן נחוצות לעבודת השי"ת. ומתחילה, לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי, האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם, בסוד הכתוב "ולא ידח ממנו נידח", אשר אז, צריך להם לכולם, כדי להשתלם עימהם, בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'.
וזה שכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיהו מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתיים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמידות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, על ידי שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם.
וזה שאמרו חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומידותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו יתברך.
וכיוון שכן, הרי יש לנו להבין, את מהותה של אהבת ה', מתוך מידות האהבה, שהאדם נוהג בהן, כלפי חבירו. אשר בהכרח, גם אהבת ה', מושפעת במידות אלו. כי מתחילה, לא הוטבעו באדם, אלא לשמו יתברך. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות ס"ח-ס"ט)
7. צורת העבודה שבתורה ומצוות, מתבטא בהכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים". כי "ממלכת כוהנים" פירושו, שתהיו כולכם, מקטון ועד גדול, כמו כוהנים. דהיינו, כמו שהכוהנים, אין להם חלק, ונחלה, ושום קניין גשמי בארץ, כי ה' הוא נחלתם, כן תהיה כל האומה מסודרת בכללה. באופן, אשר הארץ וכל מלואה, כולה מוקדש להשי"ת.
ואין לשום פרט לעסוק בה יותר, רק כדי לקיים מצוות השי"ת, ולמלא את צרכי זולתו, שלא יחסר לחבירו כלום ממשאלותיו. באופן, שלא יהיה לשום פרט, לדאוג מה לצרכי עצמו. שבאופן זה, נמצאו אפילו העבודות של חולין, מקצירה וזריעה וכדומה, נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקורבנות, שהכוהנים היו עושים בבית המקדש.
כי מה לי העסק, בהמצווה של הקרבת עולה לה', שהוא מצוות עשה? ומה לי, אם מקיים המצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך"? ונמצא, שהקוצר שדהו, כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקריב קורבן לה'.
ולא עוד, שהסברא נותנת, אשר המצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", הוא עוד יותר חשוב מהמקריב קורבן.
אומנם עדיין אין זה גמר הדבר, כי כל התורה והמצוות, אינם נתונים, אלא לצרף בהם את ישראל, שהוא הזדככות הגוף, אשר אחר כך, יזכה בגללם את השכר האמיתי, שהוא הדביקות בו יתברך, שהוא תכלית הבריאה. (בעל הסולם, "הערבות", אות כ"ז)
8. ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחבירו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם - אחד הם "לשמה". ואין שום נפקא מינה (הבדל) לנברא, אם הוא עובד בשביל חבירו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי.
ומכיוון שכך, בין כך ובין כך, הוא מוכרח ומחויב מתחילה להתחיל ב"שלא לשמה", כמו"ש הרמב"ם: "ואמרו חכמים לעולם יעסוק האדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמיי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לעניין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".
הרי שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחבירו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו.
וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חבירו על צרכי עצמו, הריהו במידת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חבירו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במילה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחבירו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו. (בעל הסולם, "אהבת ה' ואהבת הבריות")
9. ודע, שהמצוות שבין אדם לחבירו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחבירו מביאתהו להשפיע למקום. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ט)
10. שני חלקים בתורה: אחד, הנוגע בין אדם למקום. והשני, הנוגע בין אדם לחבירו. ואני קורא אתכם, על כל פנים, לעסוק ולקבל עליכם מה שבין אדם לחבירו, ועל ידי זה תשתלמו גם במה שנוגע בין אדם למקום. (בעל הסולם, "מצווה אחת")
11. אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחבירו, הוא היותר מסוגל להביא את האדם למטרה הנרצית, משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום יתברך היא קבועה ומסוימת ואין לה תובעים והאדם מתרגל אליה בנקל. וכל שעושה מחמת הרגל, כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת, כנודע. מה שאם כן חלק המצוות שבין אדם לחבירו הוא בלתי קבוע ובלתי מסוים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, ועל כן סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה. (בעל הסולם, "מתן תורה", אות י"ד)
12. מי שחושב שמרמה את חבירו, אינו אלא שמרמה להשי"ת, משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השי"ת. כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו. שהקב"ה רוצה בכך, שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו יתברך. אבל חוץ מזה, הכול הוא "מלוא כל הארץ כבודו".
לכן כשמשקר לחבירו, הוא משקר להבורא יתברך. וכשמצער לחבירו, הוא מצער את הקב"ה. לכן אם האדם רגיל לדבר אמת, זה יביא לו תועלת לגבי הקב"ה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ס"ז, "סור מרע")
13. ואם אומנם נמצאים ב' חלקים בתורה: א', מצוות הנוהגות בין אדם למקום יתברך, ב', מצוות הנוהגות בין אדם לחבירו. הנה שניהם לדבר אחד מתכוונים, דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו יתברך כמבואר.
ולא עוד, אלא אפילו הצד המעשי שבשניהם הוא גם כן בחינה אחת ממש. כי בשעה שעושה מעשהו "לשמה", ולא לשום תערובות של אהבה עצמית, דהיינו בלי שום הפקת תועלת של משהו בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו, בין אם הוא עובד לאהבת חבירו בין אם הוא עובד לאהבת המקום יתברך. (בעל הסולם, "מתן תורה", אות י"ג)
14. מתוך שאין לך פועל בלי תכלית של מה, אם כן ודאי שהיה לו להשי"ת, תכלית בבריאה שלפנינו. ומתוך שהחשוב ביותר בכל המציאות רב הגוונית הזו, היא ההרגש המוקנה למין בעלי חיים, שכל פרט שבו, מרגיש את מציאותו עצמו - ומתוך שהחשוב שבהרגשות, הוא - הרגש השכלי, המוקנה רק לאדם, שעל ידו הוא מרגיש גם כל מה שבזולתו, ממכאוביו ונחמותיו. אם כן ודאי שאם נמצא לבורא תכלית בבריאה הזאת, הנה נושא תכלית זו הוא האדם. ועליו נאמר: "כל פעל ה' למענהו".
ועדיין יש להבין: לשם איזה צורך ערך השי"ת את כל הכבודה הזאת? אלא הוא כדי להעלותו למדרגה יותר נכבדה וחשובה, שירגיש את אלוקיו, כמו הרגשה האנושית שכבר מוקנית לו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונותיו של חבירו, כן ישכיל בדרכי השי"ת. (בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה")
15. אתה צריך לעמוד על המשמר לעורר את האהבה בלב החברים, ודבר זה לא מתקבל על ליבך לדבר הגון, דווקא זה אני רואה בגללך דבר נחוץ. כידוע לך מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שמבין אדם לחבירו לומדים איך להתנהג בבחינת בין אדם למקום.
כי אור העליון הוא בבחינת מנוחה המוחלטת, וצריכים תמיד לעורר את האהבה "עד שתחפץ אהבת כלולותינו". היינו, שמראים לך מן השמיים שבדרך זה אתה צריך תמיד לעורר את אהבת שמו יתברך.
היינו כי כולם מחכים לאתערותא דילך, היינו כמו שאתה רואה שבאהבת חברים יש לך הזכות כפי שאתה רואה, היינו כפי שמראים לך מן השמיים, שאתה המעורר (והגם שלפי האמת אינו מוכרח להיות כך. כי אם תשאל את החברים עוד לא ברור לי שהם מסכימים עימך, היינו עם ראיותיך שרק אתה חשק בהם, ולא להיפך. ודי למבין).
וזה עניין "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו מצד הדין דברים אתה מוכרח לדון רק כפי ראיותיך, לכן בזה האופן מראים לך מהשמיים שאתה צריך לעורר בכל פעם את אהבת ה', ואתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה.
כי אנו אומרים להשי"ת - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד השי"ת לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת".
היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו. (הרב"ש, אגרת כ"ד)
16. כמו שמדברים מחשיבות של אהבת חברים, וכל החשיבות היא, שזה יביא לנו לידי אהבת ה', אז צריכים גם כן לחשוב, שאהבת חברים צריכה להביא לנו לידי חשיבות של אהבת הקב"ה. (הרב"ש, מאמר 17, "סדר ישיבת התוועדות", 1986)
17. עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו עניין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך. פירוש, שאם אין לו רצון רק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך, שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים. ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנה האדם ילמד איך לצאת מאהבת עצמית, ולהיכנס לדרך של אהבת הזולת. וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'. (הרב"ש, מאמר 13, "בוא אל פרעה - ב", 1986)
18. הנה כבר הגיע הזמן שנתחיל ללכת קדימה לקראת מטרתנו הקדושה כמו גיבורים אנשי חיל. והדרך הסלולה המובילה למטרה היא כמו שידוע - אהבת חברים, שעל ידה עוברים לאהבת ה'. (הרב"ש, אגרת מ')
19. "וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחיי אנוכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'.
והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו. (הרב"ש, מאמר 3, "אהבת חברים - א", 1984)
20. שלב א' הוא אהבה שבין אדם לחבירו ואחר כך יכולים להגיע לאהבת ה'. (הרב"ש, מאמר 10, "מהו החומר דלשון הרע וכנגד מי הוא", 1987)
21. יש לדעת, כי באהבת חברים יש מעלה, שאין האדם יכול לרמות את עצמו, ולומר שהוא אוהב את החברה, אם הוא באמת לא אוהב אותם. כי כאן ניתן לתת לעצמו ביקורת, אם הוא באמת יש לו אהבת חברים או לא. מה שאין כן באהבת ה', אין אדם יכול לעשות ביקורת על עצמו, אם כוונתו אהבת ה', היינו שרצונו להשפיע לה' או רצונו לקבל בעל מנת לקבל. (הרב"ש, מאמר 13, "בוא אל פרעה - ב", 1986)
22. העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכוח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כוח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.
ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. מה שאין כן כשהוא נפרד מחבירו, אין הוא יכול לקבל מחבירו את חלקו, מה שהוא צריך לקבל. אלא, שכל אחד צריך לומר, שהוא אפס נגד חבירו. (הרב"ש, מאמר 7, "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך", 1984)
23. צריכים לזכור, שעניין "ואהבת לרעך כמוך", צריכים לקיים אותו מטעם מצווה, שה' ציווה לעסוק באהבת חברים. ורבי עקיבא הוא רק מפרש, מה שה' ציווה את המצווה הזו, שהיה בכוונתו לעשות ממצווה זו כלל, שעל ידי זה יוכלו לקיים כל המצוות, מטעם ציווי ה', ולא מטעם תועלת עצמו.
היינו, לא שהמצוות יביא לנו להרחיב את הרצון לקבל שבנו. זאת אומרת, שעל ידי קיום המצוות אז האדם יקבל תמורת זה הרבה שכר. אלא להיפך, שעל ידי קיום המצוות נגיע להשכר, שאנו נוכל לבטל את אהבה עצמית שלנו, ולהגיע לאהבת הזולת. ולאחר כך לאהבת ה'. (הרב"ש, מאמר 7, "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך", 1984)
24. יש אהבה עצמית, ויש אהבת ה'. ויש בחינה ממוצעת, שהיא אהבת הזולת, שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. וזה שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".
וכמו שאמר הלל הזקן להגר, שאמר לו, "למדני כל התורה על רגל אחת. אמר לו, מה דסני עלך לחברך לא תעביד, ואידך זיל גמור". משום שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. ואז כל התורה וכל החכמה נתונים בליבו.
כמו שכתוב, אמר הקב"ה לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בליבו ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות" שמביא את המדרש רבה פרשת "וזאת הברכה"). ועניין יראה מבואר ב"הסולם", שהיא יראה שמא לא יוכל להשפיע לה', כי מדרך אהבה הוא שרוצה להשפיע לה'.
לכן למי שיש אהבת ה', אז הוא רוצה להשפיע, שזה נקרא דביקות, בבחינת "ולדבקה בו", שעל ידי זה הקב"ה מוסר לו תורה וחכמה. נמצא שלמד אותו על רגל אחת, היינו שעל ידי אהבת הזולת יגיע לדרגת אהבת ה', אז יזכה לתורה ולחכמה. (הרב"ש, מאמר 410, "אהבה עצמית ואהבת ה'")
25. מאיזה חומר אדם יכול להגיע, ולהשיג תכונה חדשה, שהוא צריך להשפיע; וקבלה עצמית, הוא דבר פסול. הלא זה הוא נגד הטבע. והגם שאדם מקבל לפעמים איזה מחשבה ורצון, שצריכים לצאת מאהבה עצמית, שזה הגיע לו על ידי ששמע מפי סופרים וספרים, אבל זה הוא כוח קטן מאוד, שאינו מאיר לו תמיד את הדעה הזו, שיוכל להחשיב אותה, שישתמש עימה בתמידיות, ולומר שזהו כלל לכל המצוות שבתורה.
אי לזאת יש עצה אחת, אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכוח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכוח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני.
כולם יש לכל הפחות בכוח, את עניין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כוח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.
אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח.
נמצא שרק על ידי זה קיבל צורך שמבין שעניין להשפיע הוא דבר חשוב ונחוץ וזה הגיע לו על ידי אהבת חברים, ואז שייך לומר יראה היינו שמתירא אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח להבורא שזה נקרא יראה.
נמצא שעיקר היסוד שעליו יכולים לבנות, את הבניין, דקדושה הוא הכלל של "ואהבת לרעך", שעל ידי זה יכולים לקבל צורך, שצריכים להשפיע נחת רוח להבורא, ואחר כך שייך עניין יראה, היינו שמתירא אולי לא יכול להשפיע נחת רוח להבורא, ואחר כך כשכבר יש לו השער, שנקרא יראה, אז הוא יכול לבוא לאמונה. כי "האמונה הוא, הכלי להשראת השכינה. (הרב"ש, מאמר 6, "אהבת חברים - ב", 1984)
26. ידוע שאי אפשר להגיע לאהבת ה' מטרם שאדם זכה לאהבת הבריות, שעל ידי "ואהבת לרעך כמוך", שאמר רבי עקיבא שזה כלל גדול בתורה. היינו שעל ידי זה האדם מרגיל את עצמו באהבת הבריות, שהיא אהבת זולתו, אז הוא מסוגל להגיע למדרגת אהבת ה'.
ובזה יש לפרש מה שכתוב, "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו", שהכוונה שרוח הבריות נוחה ממנו, שהוא עוסק תמיד באהבת הבריות, ומשגיח תמיד על אהבת זולתו, אז גם רוח המקום נוחה הימנו, היינו שיש לו תענוג בזה שעושה רוח המקום, היינו להשפיע לה'. מה שאין כן מי שעוסק באהבת עצמו, אז בטח שגם רוח המקום אינו נוחה הימנו. (הרב"ש, מאמר 270, "כל שרוח הבריות נוחה הימנו - ב")
27. עיקר מה שהאדם צריך לעשות בעולם הוא שיהיו כל מעשיו לשם שמיים, והיות שהאדם נברא במידה של ליהנות אך לעצמו עד שאי אפשר לו לעשות שום מעשה אם הוא לא רואה שתצמח מזה טובה בשבילו - אם כן איך אפשר שתהיה יכולת ביד האדם לעבוד לשם שמיים?
אלא שנתן לנו הקב"ה מצוות בין אדם לחבירו, שעל ידי זה האדם ירגיל את עצמו לעבוד לטובת זולתו, ועל ידי זה הוא יבוא למדרגה יותר גדולה שתהיה לו יכולת לעבוד גם לשם שמיים. אחרת אפילו שהאדם עוסק בתורה ומצוות אי אפשר לו לעסוק לשם הקב"ה. נמצא לפי זה, אם הוא עוסק בתורה בלבד ולא בגמילות חסדים, נמצא שאי אפשר לו לעסוק לשם שמיים, משום שחסרה לו הסגולה של אהבת זולתו.
נמצא לפי זה הגם שעוסק בתורה ומצוות, אם אינו לשם שמיים זה דומה כמי שאין לו אלוה, כי אם הייתה לו באמת הרגשת אלוקות בטח שהיה עוסק לשם שמיים, אבל אם היה עוסק בגמילות חסדים, אז הייתה לו הסגולה של אהבת זולתו, שעל ידי זה היה בא גם כן לידי אהבת ה', שהיה בידו כוח לעשות תורה ומצוות לשם שמיים.
נמצא מזה, שהאדם צריך לעשות כוח ועוצמה והתגברות במידותיו שיהפוך אותם שיהיו לטובת זולתו, שעל ידי זה יזכה אחר כך לעבוד עם אלו המידות לשם שמיים.
כי אחר זה שהאדם כבר מתוקן עם המידות שלו שיכולים לעבוד לטובת הזולת, אז הוא יכול לעבוד בעניין אמונת ה', כי אז הוא מוכשר לזכות לבחינת אמונה, כי אז יש לו את הבחינה של השתוות הצורה, שנקרא "הדבק במידותיו", בבחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום". (הרב"ש, אגרת ס"ו)
28. בוא ואראך, כי אהבת רעך משתלב עם אהבת הקב"ה, כי גודל חיוב אהבת הרֵעַ הוא לכבוד אהבת הקב"ה, דהיינו שיזכור שהוא עשוי בצלם ובדמות עליון, וחלק הנשמה שבו היא חלק אלוה ממעל, ועל כן נקראים אנחנו כנסת ישראל, כי כולנו מכונסים ומתייחדים בסוד אחדותו יתברך. (השל"ה הקדוש, הגהות לשער האותיות)
29. ראוי ונכון להחזיק במעוז אהבת חברים, ולקרב אותם לדרך ה', כי על ידי זה, יוכל להמשיך הארה לאורך ימים, על ידי מה שמקרבם לעבודת הבורא. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")