תפיסת המציאות

1. כל התכלית הנרצה להבורא יתברך מכל הבריאה אשר ברא, היא ליהנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם, שהכין בעדם, ובשיעור המבואר בכתוב "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים", הינך מוצא בבירור, שהתכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זהרם ומידתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם, אפילו מבני מינם, הדומים להם. ואיך יחול עליהם, ההרגש האלוקי והטבתו?

אלא רק מין "האדם" בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה, של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם. הנה אחר העבודה בתורה ומצוות, שמהפכים הרצון לקבל שלהם, לרצון להשפיע, ובאים בהשוואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות נפש רוח נשמה חיה יחידה, שבזה נעשו מוכשרים, לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית, כוונת הבריאה, של כל העולמות, לא הייתה, אלא בשביל האדם.

ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל, על דעת חלק מן הפילוסופים. ואינם יכולים להסכים, אשר אדם, השפל והאפסי, בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה, הגדולה והנשאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת, שנולדה תוך הצנון. והיא יושבת שם, וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה, הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמידת הצנון, שהיא נולדה בו.

אבל, ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת: "אני חשבתי, שכל העולם הוא, כמידת הצנון, שנולדתי בו. ועתה, אני רואה, לפני עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא"!

כן אותם, המשוקעים, בקליפת הרצון לקבל שלהם, שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצוות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו. ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט, על אפסותם וריקנותם, כמו שהם באמת. ולא יוכלו להעלות על הדעת, שכל המציאות הגדולה הזו, לא נבראה אלא בשבילם.

אכן אם היו עוסקים בתורה ומצוות, להשפיע נחת רוח ליוצרם, בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל, שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג, את עצמם ואת כל המדרגות, של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים. ואז היו אומרים, בעצמם, מה שאמרו חז"ל: "אורח טוב, מה הוא אומר: "כל, מה שטרח בעל הבית, לא טרח, אלא בשבילי". (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אותיות ל"ט-מ')

2. אין לנו השגה ותפיסה כלל וכלל בשום חומר, כי כל חמשת החושים שלנו אינם מוכנים לזה, להיות המראה והשמיעה והריח והטעם והמישוש מציעים לשכל העיוני רק צורות בעלמא של מקרי המהות, המצטיירים על ידי שיתוף פעולה עם החושים שלנו. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', הסתכלות פנימית, פרק י', אות ל"ו)

3. מובא בזוהר (ויקרא, תזריע): בוא וראה, שכל מה שיש בעולם, לא היה, אלא בשביל האדם, והכול מתקיים בשבילו וכו', כמו שכתוב, וייצר ה' אלוקים את האדם, בשם מלא, כמו שהעמדנו, שהוא שלימות הכול וכולל הכול וכו', וכל מה שלמעלה ושלמטה וכו' נכלל באדם. עיין שם היטב. הרי מפורש, שכל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בהאדם, וכן כל המציאות הנמצאת בעולמות ההם, אינם, רק בשביל האדם. (בעל הסולם, "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אות א')

4. חוש הראייה שלנו, שאנו רואים לפנינו, עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת, אין אנו רואים כל זה, אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה, כעין מכונה פוטוגרפית (צילום photographic), המציירת לנו שמה, כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו.

ועל כל זה עשה יתברך לנו, שם במוחינו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחינו, מול פנינו. ואעפ"כ, מה שאנו רואים, מחוץ לנו, אינו עניין אמיתי, מכל מקום כמה יש לנו להודות, להשגחתו יתברך ויתעלה, שעשה במוחינו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג, כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה, נתן בנו כוח, להשכיל כל דבר, בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר, מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה, הייתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו.

כן הדבר בחפץ אלוקי, במושכלות האלוקיות, אע"פ שכל אלו השינויים, נעשים בפנימיות הנשמות, המקבלות, מכל מקום הן רואות, את הכול, במשפיע עצמו. כי רק בדרך הזה, הן זוכות לקבל, כל המושכלות וכל הנועם, שבמחשבת הבריאה.

וכמו כן, תשפוט מהמשל הנ"ל: אע"פ שבפועל, אנו רואים, הכול ממול פנינו, מכל מקום, כל בעל שכל יודע בברור, שכל הנראה לנו, אינו אלא בפנימיות מוחינו בלבד.

כן הנשמות, אע"פ שכל הדימויים, הן רואות במשפיע, מכל מקום, אין להן ספק משהו, שכל אלו הם רק בפנימיותן עצמן, ולא כלום במשפיע. (בעל הסולם, "מבוא לספר הזוהר", אות ל"ד)

5. מהות האיש, כשהוא לעצמו בלי החומר, אין לנו תפיסה בו כלל. כי ה' החושים והדמיון שלנו לא יציעו לנו אלא גילוי פעולות של המהות, ולא כלום בעצם המהות. כי למשל:

חוש הראייה - מציע לנו רק צללים מן המהות הנראית, בערך התרשמותם מול האור.

וחוש השמיעה - הוא רק כוח הכאה של איזה מהות באוויר. ואוויר הנדחה מכוחו, מכה על התוף שבאוזנינו. ואנו שומעים, שיש איזה מהות בקרבתנו.

וחוש הריח - הוא רק אוויר יוצא מהמהות ומכה על עצבי הריח שלנו, ואנו מריחים.

וחוש הטעם - הוא רק תולדה מנגיעת איזה מהות בעצבי הטעם שלנו.

הרי שכל ד' החושים האלו אינם מציעים לנו רק גילויים של הפעולות המסובבות מאיזו מהות, ולא כלום מן מהות עצמה.

ואפילו חוש המישוש, שהוא החזק מהחושים, המבדיל בין חם לקר ובין מוצק לרך, הרי כל אלו אינם אלא גילוי פעולות שבתוך המהות, והמה רק מקרים של המהות. כי החם אפשר לקררו, והקר אפשר לחממו, והמוצק אפשר להפוך במלאכת הכימיה לנוזלים, והנוזלים לאווירים, דהיינו רק גזים, שכבר פקע לגמרי ממנו כל הבחן מה' החושים. ועם כל זאת עוד המהות קיימת בו, שהרי אתה יכול שוב להיפך את האווירים לנוזלים והנוזלים למוצק.

הרי בעליל לעינייך, שה' החושים לא יגלו לנו שום מהות, אלא רק מקרים וגילוי פעולות מן המהות. ונודע, שכל מה שאינו בא אלינו במוחש אינו בא גם בדמיון שלנו. ומה שלא יבוא בדמיון, לא יבוא לעולם במחשבה. ואין לנו דרך איך להשכיל אותו. (בעל הסולם, "מבוא לספר הזוהר", אות י"ב)

6. כמו שבהבורא יתברך אין שום תפיסה והשגה כלל וכלל, ממש כשיעור הזה, אין שום השגה בבחינה העצמית שבכל נבראיו. ואפילו את הגשמיים, שאנו מגששים בידינו.

באופן, אשר כל ההיכרות שלנו עם חברינו וקרובינו, שבעולם המעשה שלפנינו, אינו יותר רק "היכרות של פעולות", המתפעלים ונולדים מתוך שיתוף, של פגישת החושים שלנו עימהם, שאלה נותנים לנו סיפוק גמור, אף על פי שאין לנו שום תפיסה בעצם הנושא.

ועוד יתר מזה, כי אפילו את עצמותך עצמך, גם כן אין לך שום תפיסה והשגה בו. וכל מה שידוע לך מעצמותך עצמך, אינו יותר, אלא מהלך של פעולות, הנמשכות מעצמותך. (בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה")

7. אין אנחנו יכולים להשיג שום מציאות כפי שהיא לעצמה, אלא הכול אנו משיגים רק לפי הרגשותינו. והמציאות, איך שהיא לפי עצמה לא מעניינת אותנו כלל. לכן התורה, כשלעצמה, אין אנו משיגים כלל, רק אנו משיגים הרגשות שלנו. וכל ההתפעלות שלנו היא רק לפי הרגשותינו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ס"ו, "עניין מתן תורה - א")

8. אין השתנות באור, אלא כל השינויים הם בכלים, היינו, בחושינו, שהכול נמדד לפי הדמיון שלנו. ומזה תשכיל, אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמו כן באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמו שכתוב לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ג', "עניין ההשגה הרוחנית")

9. בערך עצמם, נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט, ואין שינוי באלוקות, שהוא סוד: אני הוי"ה לא שניתי. ובאלוקות לא שייך ספירות ובחינות. ואפילו הכינויים הזכים ביותר, אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו, כי הזה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ג', "עניין ההשגה הרוחנית")

10. כל ריבוי השמות הם רק כלפי המקבלים. לכן, השם הראשון שנתגלה בסוד שורש לנבראים, מכונה שם אין סוף ברוך הוא. וגילוי שם זה נשאר בלי שום שינויים. וכל הצמצומים וריבוי השינויים, המה עשויים רק בערך המקבלים. והוא מאיר תמיד בשם הראשון, הנקרא רצונו להיטיב לנבראיו בלי סוף. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ג', "עניין ההשגה הרוחנית")

11. אין לנו לדבר, אלא ממקום שהחושים שלנו מתפעלים מהאור המתפשט, שהוא בחינת רצונו להיטיב לנבראיו, ובאה לידי המקבלים בפועל.

וזה דומה כמו שאנו מביטים על השולחן. אז לפי חוש המישוש, אנו מרגישים שזה דבר קשה. וכן מידת אורך ורוחב, והכול לפי ערך חושינו. אבל אין זה מחייב שהשולחן יהיה נראה כן למי שיש לו חושים אחרים, למשל בעיניי המלאך, בעת שמסתכל על השולחן, אזי רואה אותו לפי חושיו. לכן אין לנו לקבוע שום צורה בערך המלאך, כי אין אנו יודעין את חושיו.

ומכאן, שכמו שאין לנו השגה בהבורא יתברך, ממילא אין לנו לומר איזה צורה יש להעולמות בערכו, רק אנו משיגים בהעולמות בערך חושינו והרגשתנו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ג', "עניין ההשגה הרוחנית")

12. עולם האצילות, כשהוא לעצמו, אין בו חס ושלום שום שינוי משהו, בין אם התחתונים מקבלים הימנו, שפעו בשפע גדול, ובין שאינם מקבלים כלום הימנו. וכל הגדלות האמורה, רובצת רק על התחתונים בלבד.

אומנם לפי"ז, לשם מה היה להם, לבעלי הזוהר, לתאר את כל השינויים האלה, בעולם האצילות עצמו? היה להם לומר במפורש, רק כלפי המקבלים שבבי"ע, ולא להרבות דברים כל כך באצילות, שנצטרך לתרץ עליהם תירוצים?

אכן, יש בזה סוד נמרץ מאוד ומאוד. והוא "סוד, וביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב). כי באמת, יש בזה חפץ אלוקי, שאלו הדימויים, המתפעלים רק בנשמות המקבלים, יתראו אל הנשמות, כמו שהוא יתברך עצמו משתתף עימהם, כדי להגדיל ביותר את השגת הנשמות.

בדומה לאב, המצטמצם, להראות ליבנו יקירו הקטן, בפנים של צער ובפנים של נחת, אע"פ שאין בו, לא מן הצער ולא מן הנחת כלום, אלא עושה זאת, רק להפעיל את בנו החביב, ולהרחיב הבנתו, בכדי להשתעשע עימו. ורק אחר שיגדל, ישכיל וידע, שכל מה שעשה אביו, לא היה בו שום ממשיות יותר, אלא רק בכדי להשתעשע עימו.

כן הוא בעניין אשר לפנינו: אע"פ, שכל אלו הדימויים והשינויים, מתחילים רק בהתפעלות הנשמות, ובהם הם מסתיימים, מכל מקום בחפץ אלוקי, מתדמה להם, כאילו הם נראים בו יתברך עצמו. ועושה יתברך ויתעלה זה, בכדי להרחיב ולהגדיל את השגתן של הנשמות, במידה הגדושה ביותר, שהוא בכלל מחשבת הבריאה, בכדי ליהנות לנבראיו. (בעל הסולם, "מבוא לספר הזוהר", אות ל"ג)

13. אמרו, שיש שישים ריבוא נשמות, וכל נשמה מתחלקת לכמה ניצוצין. וצריך להבין, איך אפשר שהרוחני יתחלק, כי מתחילה לא נבראה רק נשמה אחת - נשמת אדם הראשון.

ולעניות דעתי, שבאמת אין בעולם יותר מנשמה אחת, כמו שכתוב (בראשית ב', ז') "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלימות, כמו אצל אדם הראשון. כי הרוחני לא יבוא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש שישים ריבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכוח גופו של כל אחד ואחד. דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכוח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המידה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו.

לכן נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות.

בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל, וזה באמת פגם, לכן גורם ביחד עם הנ"ל.

בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כוח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המידה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.

והסימן אם נתתקן הגוף בשלימות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש גם כן את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כוחה, כמו שהופיעה באדם הראשון, בסוד, "מָאן דְּנָפַח מִתּוֹכוֹ נָפַח" (מי שנפח, מתוכו נפח).

וזה עניין ג' זמנים לאדם.

א. בחינת ניצוץ מנשמה, סוד הפעולה בדרך התנוצצות, בסוד שָׁרֵי וַאֲסַר (התיר ואסר).

ב. בחינת נשמה פרטית, חלק אחד משישים ריבוא, ונשלם בסוד הקביעות, אבל פגמו עימו. דהיינו, שגופו אינו יכול לקבל בחינת כללות הנשמה, ומרגיש את עצמו לפרטיות, שזה עדיין מסבב לו הרבה ייסורים של אהבה.

ואחר כך מתקרב לשלימות, סוד הנשמה כלליות כנ"ל, כי כבר נזדכך הגוף וכולו קודש להוי"ה ואינו עושה שום שיעורים ומסכים ונכלל כולו בכלל ישראל. (בעל הסולם, "שישים ריבוא נשמות")

14. האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו. אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת.

וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור. היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז.

וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט, כ"ו). "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק". היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דווקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות.

מה שאין כן הרשעים, שרוצים לעבוד דווקא בזמן, שיש הלבשות בתוך הגוף, הנקרא "בתוך העור", אז "וימותו ולא בחכמה". שאז אין להם שום התלבשות, ולא זוכים לשום דבר. מה שאין כן הצדיקים, דווקא הם זוכים להתלבשות בגוף. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ל"ו, "מהו, ג' בחינות גופים באדם")

15. כל עולם תחתון, נחתם מהעולם העליון ממנו. ועל כן, כל הצורות, שיש בעולם העליון, בכל כמותם ואיכותם, נעתקים במלואם, ובאים גם בעולם התחתון. באופן, שאין לך פרט של מציאות, או של מקרי המציאות, המצוי בעולם התחתון, שלא תמצא דוגמתו בעולם העליון הימנו, בצורה שווה כמו ב' טיפות של מים.

ונקראים "שורש וענף". כלומר, שאותו הפרט, הנמצא בעולם התחתון, נבחן לבחינה של ענף, בערך הדוגמה שלה, המצוי ועומד בעולם העליון, שהוא שורשו של הפרט התחתון. מפני שמשם נחתם ונתהווה פרט ההוא, בעולם התחתון.

זהו כוונת חז"ל, במה שאמרו: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין לה מזל ושוטר מלמעלה, שמכה אותה, ואומר לה: "גדל!" (השמטות הזוהר, דף רנ"א, ע"א).

כלומר, שהשורש, הנקרא "מזל", מכריח אותה, להיגדל ולקבל את כל תכונתו, מבחינת כמותו ואיכותו, כמשפט החותם עם הנחתם הימנו. וזהו החוק של שורש וענף, הנוהג בכל הפרטים שבהמציאות, ושל מקרי המציאות, בכל עולם ועולם, ביחס העולם העליון ממנו. (בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה")

16. כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויָם הגשמי בגבולות של זמן ומקום, חילוף ותמורה, אשר המחברים השתמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שורשיהם העליונים. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', פרק א', אור פנימי, אות א')

17. הגילוי הרוחני, הן היציאה מן ההעלם והן איזה תוספות, נמשך ובא בעיקר מכוח הכלים וסגולתם, ואינו תלוי כלום באור העליון. כי זה הכלל: שאין שום שינוי בעצם האורות, מראשית הקו עד תחתית העשייה, וכמו שהוא בראשית הקו, כן אינו מתעבה ואינו משתנה כשהוא נמצא בתחתית העשייה. גם נודע שאור העליון אינו פוסק מלהשפיע לתחתונים אפילו רגע. ולפיכך, כל עניין היעלם, וגילוי ושינויים, וכל שינוי, רק בסגולת הכלים תלויים. (בעל הסולם, ספר "אור הבהיר")

18. "בוא אל פרעה", והוא סוד השכינה הקדושה בהתגלות, מלשון "ופרע את ראש האישה". כמו שכתוב בזוהר. והעניין שבמידה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידים אותם ומטרידים אותם מעבדות ה', באותה מידה היו באמת בגלות מצרים, וכל הטרחא של הגואל, לא הייתה אלא לגלות להם שאין כאן כוח אחר מעורב, ו"אני ולא שליח", כי אין שום כוח זולתו. שזה היה באמת אור הגאולה, כמו שמבואר בהגדה של פסח.

וזה שנתן הקדוש ב"ה למשה בדיבור: "בוא אל פרעה", כלומר, תייחד האמת, שכל הביאה למלך מצרים, אינו אלא לסוד פרעה, לגלות השכינה הקדושה, וזה שאמר: "כי אני הכבדתי את ליבו וכו' למען שתי אותותיי אלה בקירבו". כי ברוחניות אין אותיות, כמו שהארכתי מכבר בזה. וכל הפריה ורביה שברוחניות שורה על האותיות הנשאבים מהחומריות דעולם הזה, בסוד "ובורא חושך", שאין כאן שום הוספה וחידוש אלא בריאת החושך, שהוא מרכבה מותאמת לגלות האור כי טוב. ונמצא שהשי"ת בכבודו ובעצמו הכביד את ליבו, ולמה זה? כי לאותיות אני צריך.

וזה עניין, "למען שתי אותותיי וכו', ולמען תספר וכו'. וידעתם כי אני הוי"ה". פירוש, שאחר שתקבלו האותיות, כלומר, שתבינו, שאנוכי נתתי והטרחתי בעדכם, בסוד אל תסורו "מאחרי" וכו', כי תקיימו היטב את האחוריים לי לשמי. ואז תעשה השפע את שלה, ותמלא את האותיות, ויהפכו המידות להיות ספירות, כי טרם המילוי נקראים מידות, ובמלואם לטובה נקראים ספירות, "ספיריית", שמאירים לעולם. מסוף העולם עד סופו. שזה סוד "ולמען תספר", וכל זה אני צריך בשביל הסוף דבר. דהיינו, "וידעתם כי אני הוי"ה", "ולא שליח". שהוא סוד שער הנון, שאין לו דרך להתגלות זולת בהקדם מ"ט פנים טהור וטמא, בזה לעומת זה, שבהם "צדיק מ"ט לפני רשע". (בעל הסולם, אגרת י"ד)

19. אין דבר יותר טבעי מלהשיג מגע עם בוראו, כי הוא בעל הטבע. ובאמת יש לכל נברא מגע עם בוראו, כמו שכתוב "מלוא כל הארץ כבודו", אלא שאינו יודע ומרגיש זאת. והעובדו, הזוכה לקונטאקט (מגע) עימו, אינו נתווסף לו, רק הידיעה לבד. כמו האדם שיש לו אוצר בכיסו, ואינו יודע, ובא אחד והודיע לו מה שיש לו בכיסו, אשר באמת עתה נתעשר. ועם כל זה אין כן שום חדש לו, ואין ממה להתרגש, כי במציאות הממשי לא נתחדש דבר. (בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון")

20. עולם הזה ועולם הבא בדברי חז"ל: והוא כמו שמובא בזוהר בשם ספר הבהיר, ששאלו לר' רחימאי, מהו עולם הבא, ומהו לעתיד לבוא? והשיב להם: "בעולם שבא ובא". כלומר, שהשפע עומד לבוא לפנינו.

והינך רואה היטב ההפרש והגדר, בין עולם הזה לעולם הבא. אשר עניין הזה, הוא המושג לנו "בהווה", או שכבר השגנו "בהיה". מה שאין כן עניין עולם הבא, שאותה עדיין לא הישגנו כאן עכשיו "בהווה", אלא שראוי לבוא לנו "ביהיה". דהיינו, לאחר זמן. אבל שניהם מדברים במה שאדם משיג ומקבל בעולם הזה. (בעל הסולם, אגרת נ"ה)

21. הרוחניות אינה תלויה בזמן ומקום, ואין מיתה שם. (בעל הסולם, "מבשרי אחזה אלוקיי")

22. תיכף בהמחשבה לברוא את הנשמות, הייתה מחשבתו יתברך, גומרת הכול, כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו. ותיכף יצאו ונתהוו כל הנשמות וכל העולמות, העתידים להבראות, מלאים בכל הטוב והעונג והרוך, שחשב בַּעַדַן, עם כל תכלית שלימותן הסופית, שהנשמות עתידות לקבל, בגמר התיקון. דהיינו, אחר שהרצון לקבל שבנשמות, כבר קיבל כל תיקונו בשלימות, ונתהפך להיות השפעה טהורה, בהשוואת הצורה הגמורה אל המאציל יתברך.

והוא מטעם, כי בנצחיותו יתברך, העבר והעתיד וההווה, משמשים כאחד. והעתיד משמש לו כהווה. ואין עניין מחוסר זמן, נוהג בו יתברך. ומטעם זה, לא היה כלל עניין הרצון לקבל המקולקל, בצורה דפרודא (של פירוד), באין סוף ב"ה. אלא להיפך, שאותה השוואת הצורה, העתידה להיגלות בגמר התיקון, הופיעה תיכף בנצחיותו יתברך. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ג)

23. הקב"ה באמת שוֹרֶה בלב כל איש מישראל, וזהו מצידו יתברך. ועל כן מה האדם חסר? רק לדעת זאת. והידיעה מתחלפת, והידיעה גומרת. (בעל הסולם, אגרת ל"ב)

24. כשאור המלכות יורד ומתפשט על הבריות, אז יראה אליהם, לכל אחד ואחד, כפי המראה והחיזיון והדמיון שלהם. דהיינו רק בבחינת המקבלים, ולא כלל בספירת המלכות כלפי עצמה. (בעל הסולם, "מבוא לספר הזוהר", אות ל"ה)

25. אכן תדע, שהתנועה הרוחנית איננה כתנועה המוחשית ממקום למקום, אלא הכוונה היא על התחדשות הצורה, שכל חידוש צורה אנו מכנים בשם תנועה. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', הסתכלות פנימית, פרק ט', אות ל"ג)

26. אין כאן בעולמנו שום נשמות חדשות על דרך התחדשות הגופות, אלא רק סכום מסוים של נפשות, באות ומתגלגלות על גלגל שינוי הצורה, מפאת ההתלבשות בכל פעם בגוף חדש ובדור חדש. (בעל הסולם, "השלום")

27. בהתחשבות מבחינת הנפשות, נבחנים כל הדורות, מעת תחילת הבריאה עד לגמר התיקון, כמו דור אחד, שהאריך את חייו כמה אלפי שנה, עד שהתפתח ובא לתיקונו, כמו שצריך להיות ולא חשוב כלל מבחינה זו, שבינתיים החליפו כל אחד ואחד גופותיהם כמה אלפי פעמים, משום שעיקר העצמות מהגוף, שנקראת נפש, לא סבלה כלום מחילופים אלו. (בעל הסולם, "השלום")

28. במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכול בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכול, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א', אות ח')

29. השי"ת אינו עושה חדשות בעת גמר התיקון, כסברת הכסילים, אלא "ואכלתם ישן נושן", כלומר, עד שיאמר רוצה אני. ודי למבין. (בעל הסולם, אגרת י"ט)

30. "אחור וקדם צרתני", פירושו בגילוי והסתר פנים של השי"ת, כי באמת "מלכותו בכל משלה" הכול והכול ישוב לשורשו, כי "לית אתר פנוי מיניה (אין מקום פנוי ממנו)", אלא ההבדל הוא, ב"הווה" ו"יהיה", כי הזוכה לחבר ב' העולמות, הוא מגלה ב"הווה" מלבושו ב"ה, שכל הנעשה הוא לבוש לגילוי שכינה. וזה בחינת "הווה", דהיינו, גם עתה יוצא בלבוש מלכות ומראה בעליל לעין כל, ש"אין הרוכב טפל לסוס" חס ושלום, אלא אף שלמראית עין נראה שהסוס מוביל את רוכבו, אבל האמת היא, שאין הסוס מתעורר כלל בשום תנועה, זולת להרגש מתג ורסן של רוכבו, זה נקרא בניין קומת השכינה, וכו'. וזה נקרא בחינת "פנים בפנים". (בעל הסולם, "אחור וקדם צרתני")

31. אמרו חז"ל: "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". וזה הוא מטעם שעושה ב' רשויות.

מה שאין כן כשהוא בבחינת אין, והוא מבטל את עצמו להשורש, היינו שכל כוונתו הוא רק להשפיע, דוגמת השורש, נמצא שאין כאן רק רשות אחד, היינו רשותו של הקב"ה. וכל מה שהוא מקבל בעולם, הוא רק בכדי להשפיע לה'. וזה פירוש מה שאמר: "כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, ואני לשמש את קוני", לכן אני מוכרח לקבל כל המדרגות שישנו בעולם, מטעם כדי שאוכל להשפיע הכול לה', הנקרא "לשמש את קוני". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ז, "מהו, שהסטרא אחרא נקראת, מלכותא בלי תגא")

32. כל הנטיות והמידות, הטבועות באדם, לשמש עימהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמידות הטבעיות, כולן נחוצות לעבודת השי"ת. ומתחילה, לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי, האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם, בסוד הכתוב "ולא ידח ממנו נידח", אשר אז, צריך להם לכולם, כדי להשתלם עימהם, בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'.

וזה שכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיהו מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתיים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמידות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, על ידי שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם.

וזה שאמרו חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומידותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו יתברך. וכיוון שכן, הרי יש לנו להבין, את מהותה של אהבת ה', מתוך מידות האהבה, שהאדם נוהג בהן, כלפי חבירו. אשר בהכרח, גם אהבת ה', מושפעת במידות אלו. כי מתחילה, לא הוטבעו באדם, אלא לשמו יתברך. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות ס"ח-ס"ט)

33. האדם שלא זכה עדיין להקדיש כל תנועותיו בלתי לה' לבדו, ואין הסוס משתווה בתנועותיו למתג ורסן של רוכבו, אלא בהיפך כביכול, ומשליט השפחה על גבירתה - זה נקרא בחינת "אחור", פירוש, שאל תדמה בדעתך, שאתה מתרחק מהקדושה חלילה וחס, כי "והעולה על רוחכם היו לא תהיה". כה אמר ה': "אם לא ביד חזקה". כי לא ידח ממנו נידח, וכל הגלגל מתגלגל לבוא אל הקדושה לשורשו. ואם כן, אעפ"י שנראה שהסוס מוביל את הרוכב, כחפצו הנבזה כביכול, אבל האמת אינו כן, אלא הרוכב מוביל את הסוס לחפצו. אך אינו מתגלה עתה ב"הווה", זולת ב"יהיה". נמצא, כי בבחינה זו הוא גם כן חיבור, אלא "אחור באחור", זאת אומרת שלא ברצון הלובש ושלא ברצון המלביש. (בעל הסולם, "אחור וקדם צרתני")

34. כל המציאות הנראית בדרכי הטבע שבעולם הזה, אין זה אלא משום שנמשכים ונרשמים כן מחוּקים והנהגות שבעולמות העליונים הרוחניים. (בעל הסולם, "מאמר החירות")

35. מהעליון ילמד התחתון. כלומר, שמתחילה צריכים להשיג את השורשים העליונים כמות שהם ברוחניותם למעלה מכל דמיון, אך בהשגה טהורה. ואחר שמשיג היטב את השורשים העליונים מדעתו, אפשר לו להסתכל בענפים המוחשיים שבעולם הזה, ולידע איך כל ענף מתייחס אל שורשו בעולם העליון, בכל סדריו בכמות ואיכות. (בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה")

36. תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת, שלא יגשימו הדברים בעניינים מדומים וגשמיים, שעוברים בזה על: לא תעשה לך פסל וכל תמונה, חלילה, כי אז, אדרבה מקבלים נזק במקום תועלת. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ו)

37. באין סוף כבר קבועים וקיימים, כל המציאות וכל הבריות הראויים שיבואו בעולמות, עם כל הרחבתם ותכלית תפארתם ושלימותם, העתיד להתגלות בעולמות בשבילם, והרי לך בעליל, אשר עוד באין סוף, כבר יצאו ונגלו כל הרצונות העתידים להתגלות, וגם התמלאו על שלימותם ומילואם הסופי, והשלימות והמילוי, שהוא בחינת האור העליון, הוא שהוליד וגילה את הרצונות הללו. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק ב', פרק א', אות ה')

38. אין למחשבה תפיסה כלל במהות. ולא עוד, אלא אפילו מהותנו עצמנו לא נודע לנו מה היא. כי אני מרגיש ויודע, שאני תופס מקום בעולם, ואני מוצק, ואני חם, ואני חושב, וכדומה, מגילוי פעולות מהותי. אבל אם תשאלני: מה מהותי עצמי, שכל אלו הגילויים נמשכים ממנו? איני יודע מה להשיב לך. הרי שההשגחה מנעה ממנו השגת כל מהות. ואנו משיגים רק גילויים ודימויים של פעולות, המתגלות מהמהות. (בעל הסולם, "מבוא לספר הזוהר", אות י"ב)

39. צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיוסדת על עניינים רוחניים, שאינם תופסים לא מקום ולא זמן. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', פרק א', אור פנימי, אות א')

40. הגוף שלנו, בכל מקריו וקנייניו האפסיים, אינו כלל הגוף שלנו האמיתי, שהרי הגוף שלנו האמיתי, כלומר, הנצחי, השלם בכל מיני שלימות, כבר הוא מצוי עומד וקיים באין-סוף. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ז)

41. הגוף אינו פוגם אותנו במשהו, שהרי הוא עומד למות ולהתבטל, ואינו מוכן לנו, רק בשיעור זמן, הנחוץ לבטלו, ולקבל צורתנו הנצחית. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ז)

42. עיקר עבודת האדם היא רק, לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש"מלוא כל הארץ כבודו". וזה יהיה כל עבודתו, היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה ולא לשום דברים אחרים. ולא יתבלבל, שהוא צריך להשיג משהו. אלא רק דבר אחד חסר להאדם, היינו בחינת אמונה בה', ולא לחשוב על שום דבר, כלומר שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיה שיזכה לאמונת ה'. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ד', "מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בביטול לה', בעבודה")

43. כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב.

כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להיזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש חס ושלום משום הוצאת שם רע על פועלה. (בעל הסולם, "השלום בעולם")

44. מתוך שהבורא יתברך שומר על כל הפרטים שבבריאה שלו בהקפדה יתרה, ואינו מרשה למישהו להשחית שום דבר שברשותו - אלא רק להחזירו ולהופכו למוטב בלבד. לפיכך: כל המתקנים יתמו מהארץ, והמידות הרעות שבעולם - לא יתמו מהארץ. והם מתקיימים ומונים את מספר המדרגות של התפתחות המחויבים עוד לעבור עליהם - עד שיבואו לגמר בישולם.

אשר אז, אותם המידות הרעות בעצמן מתהפכות, ונעשות למידות טובות ומועילות, כמו שחשב עליהם הבורא מראש. (בעל הסולם, "השלום בעולם")

45. חכמי הקבלה מצאו, אשר ד' העולמות, הנקובים בשם: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, החל מעולם הראשון, היותר עליון, הנקרא אצילות, עד העולם הזה, הגשמי, המוחשי, הנקרא עשייה, צורתם שווה זה לזה לגמרי, בכל פרטיהם ומקריהם.

דהיינו, שכל המציאות ומקריה, הנמצא בעולם הראשון, כל אלה נמצאים גם כן בעולם השני, שמתחתיו, בלי שום שינוי של משהו. וכן בכל יתר העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה, המוחשי. ואין שום הבדל ביניהם, אלא הבחן מדרגה בלבד, המובן רק בהחומר, שבפרטי המציאות, שבכל עולם ועולם. (בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה")

46. ודבר הזמן בהגדרתו הרוחני, תבין, כי כל עיקר מושג הזמן אצלינו, אינו אלא הרגש של תנועות. כי מוח המדמה שבאדם, מצייר ומרקם מספר מסוים של תנועות, שהרגיש בהן בזו אחר זו, ומעתיקם בדמיון "זמן" מסוים. באופן, שאם היה האדם עם סביבתו במצב של מנוחה מוחלטת, לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', פרק ט', הסתכלות פנימית, אות ל"ד)

47. יש בחינת עולם הבא, ויש בחינת עולם הזה. "עולם הבא" נקרא בחינת אמונה. ו"עולם הזה" נקרא בחינת השגה. ובעולם הבא כתוב "ישבעו ויתענגו", היינו שאין קץ לשביעה. והוא מטעם, כי כל מה שמקבלים על ידי אמונה, אין לו שום גבול.

מה שאין כן מה שמקבלים על ידי השגה, כבר יש לו גבול. משום שכל מה שבא בכלים של תחתון, התחתון מגביל את הדבר. לכן, לבחינת עולם הזה יש גבול. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ע"ה, "יש בחינת עולם הבא, ויש בחינת עולם הזה")

48. מי שחושב שמרמה את חבירו, אינו אלא שמרמה להשי"ת, משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השי"ת. כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו. שהקב"ה רוצה בכך, שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו יתברך. אבל חוץ מזה, הכול הוא "מלוא כל הארץ כבודו".

לכן כשמשקר לחבירו, הוא משקר להבורא יתברך. וכשמצער לחבירו, הוא מצער את הקב"ה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ס"ז, "סור מרע")

49. כותב האר"י הקדוש ("תלמוד עשר הספירות", חלק י"ג) "שיש עניין שערות, המכסה על האור, שלא ייהנו מהאור כל עוד שאינם ראויים, שיכולים לפגום". והעניין, שאנו צריכים להאמין, שהבורא נותן לנו רצון וחשק לעשות מעשים טובים. וכל עוד שהאדם אינו ראוי, אסור להרגיש, שהבורא מחייב אותו לעשות מעשים טובים. לכן הבורא מסתיר עצמו בלבוש, שהלבוש הזה נקרא "שלא לשמה". כלומר, שהבורא מסתיר עצמו לפעמים בלבוש של חברים. (הרב"ש, מאמר 19, "מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה - ב", 1990)

50. "הסתרת פנים". היינו, שהקב"ה מסתיר עצמו בלבושים של החברים, ובאופן כזה הוא עושה רצון ה'.

ואם הוא נותן תודה לה', על זה שהקב"ה נתן לו עזרה דרך ההסתרה. כלומר, שיש לו עתה בחירה, לומר שהוא עובד מטעם החברים, ואין לו שום מגע עם ה'. או שהוא מאמין, שה' הסתיר את עצמו דרך לבוש של החברים, ועל ידי זה הוא עוסק בתורה ומצוות, ואם הוא בוחר ואומר, שרק ה' עזר לו, שיהיה בידו לעשות מעשים טובים, על ידי זה שה' התלבש בלבוש של החברים, ונותן תודה על זה לה', דבר זה גורם לו עלייה גדולה, לזכות לגילוי פנים של ה'. היינו, ה' נותן לו מחשבה ורצון לעשות רצון ה', מחמת שיש לו עכשיו איזו הארה מלמעלה, בזה שהוא הכריע למעלה מהדעת. לכן ה' עזר לו, שעל ידי אחוריים הוא זוכה אחר כך לבחינת פנים של הקב"ה, היינו שזוכה לבחינת "נפרעין ממנו מדעתו". (הרב"ש, מאמר 11, "מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה", 1990)

51. הכין הבורא יתברך עולם מלא, וכמו שאמרו חז"ל, "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין ל"ז, ע"א), היינו שהוא יתפלל עבור כל העולם. לכן כשבא להתפלל ויש לו מגע עם הבורא יתברך, אזי הגם שהוא בעצמו אינו חולה עכשיו, אבל על בני דורו הוא יכול להתפלל, היינו להמשיך רחמים שלא יישאר אף אחד בהדור שלא יחסר לו כל טוב.

וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות. וזה עניין נצחיות. ודווקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים. (הרב"ש, מאמר 217, "ברח דודי")

52. עולם הזה נקרא המצב שבו נמצא האדם בזמן שהוא מתחיל להיכנס בדרך התורה. וזה המצב יש לו עכשיו, בתחילתו. לכן נקרא עולם הזה, וזה רק פרוזדור.

ואחר כך, כשבא לבחינת חיי התורה עצמה, נקרא עולם הבא, שהוא נקרא מצב הבא לאחר שעבר בשלום את דרך התורה, הנקרא פרוזדור. (הרב"ש, מאמר 280, "עניין עולם הזה ועולם הבא - א")

53. אין שום מציאות בעולם חוץ מאלוקות, אלא כל ההסתרה היא רק בהרגשת האדם. (הרב"ש, מאמר 236, "מלוא כל הארץ כבודו")

54. כל עניין רע, הנמצא באדם, הוא לא במציאות הרע. כי לכולם יש הרע הזה, הנקרא "רצון לקבל בעל מנת לקבל", שהוא אהבה עצמית. אלא כל ההבדלים הם בהגילוי של הרע. זאת אומרת, שלא כל אדם רואה ומרגיש את אהבה עצמית לדבר רע ומזיק, כי אין האדם רואה, שיהיה לו רע, בזה שהוא עוסק למלאות את הרצון לקבל שלו, המכונה "אהבה עצמית".

אולם בעת שמתחיל לעבוד עבודת הקודש בדרך האמת, היינו שהוא רוצה להגיע לדביקות ה', היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמיים, שעל ידי זה הוא מקבל כל פעם קצת אור שמאיר לו, אז הוא מתחיל להרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע. וזה הולך לפי סדר ומדרגה, שכל פעם ופעם, שרואה, שהוא המפריע לו להגיע לדביקות ה', אז הוא רואה כל פעם יותר, איך שהוא, היינו הרצון לקבל, השונא האמיתי שלו, כמו ששלמה המלך היה קורא את היצר הרע בשם "שונא". (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)

55. אם יש לו אהבת חברים ובחינת אהבה, החוק הוא, שרוצים לראות דווקא מעלת חבירו ולא חסרונו. לכן יוצא, אם הוא רואה איזה חיסרון אצל חבירו, סימן הוא, לא שהחיסרון הוא אצל חבירו, אלא החיסרון הוא אצלו. היינו, שהוא פגם באהבת חברים, לכן הוא רואה החסרונות על חבירו.

אי לזאת, הוא צריך עכשיו לראות, לא שחבירו יתקן את עצמו, אלא הוא בעצמו, לתיקון הוא צריך. יוצא לנו מהנ"ל, לא שהוא צריך לראות, שחבירו יקבל תיקון על החסרונות, מה שהוא רואה בחבירו, אלא הוא בעצמו צריך תיקון, במה שפגם באהבת חברים. וכשיתקן את עצמו, אז יראה רק מעלת חבירו ולא חסרונו. (הרב"ש, מאמר 17, חלק א', "בעניין חשיבות החברים", 1984)

56. כתוב בזוהר הקדוש, "לית אתר פנוי מיניה". וזה שלא מרגישים הוא מטעם שחסר לנו כלי הרגשה.

כמו שאנו רואים, שמכונת הרדיו, שקולט כל הקולות שישנם בעולם, כי מכונת הקליטה לא עושה את הקולות, אלא שהקולות ישנם במציאות העולם ומטרם שהיה לנו מכונת הקליטה, לא היינו מרגישים את הקולות, אף על פי שהיה במציאות.

כמו כן יכולים להבין ש"לית אתר פנוי מיניה", אלא למכונת הקליטה אנו צריכים. ומכונת הקליטה נקרא בחינת דביקות והשתוות הצורה, שהוא רצון להשפיע. וכשיש לנו מכונה הזו אזי תיכף נרגיש, שלית אתר פנוי מיניה, אלא "מלוא כל הארץ כבודו". (הרב"ש, מאמר 645, "ממעשיך היכרנוך")

57. "כל העולם כולו לא נברא אלא לשמשיני".

לפי מה שפירש אאמו"ר זצ"ל, הכוונה, שכל החסרונות שהאדם רואה אצל אחרים והוא מאמין שהם שלו, לכן יש לו מה לתקן. נמצא שכל העולם משמשים אותו, בזה שממציאים לו את החסרונות שלו, והוא לא צריך לחפש בעצמו, אלא הם עושים לו טובה גדולה, בזה שממציאים לו החסרונות שלו. (הרב"ש, מאמר 124, "לשמשני")

58. ואם נפשך לומר, מה הוא בעצם הספירות והמדרגות כלפי עצמם. אז אנו אומרים שזה לא ניתן להשיג, היות שכל השגתנו הוא רק מבחינת רצונו להיטיב לנבראיו. לכן רק מה שבקשר להשגת האדם יש להשיג, דהיינו מה שהאדם מתפעל מהאור העליון שמתגלה על ידי הספירה להנבראים, אבל לא הספירה כלפי עצמה.

כי עניין ריבוי ספירות הוא רק לפי השגת התחתונים, שתלוי בהכשרתם, ושלכל אחד ואחד יש הכשרה מיוחדת לפי ערך יגיעתו. וחוץ מזה הכול שווה, כי אין שום שינויים ברוחניות. לכן אנו אומרים לגבי הספירות כלפי עצמם, שהם בבחינת: אין מחשבה תופסת בו כלל. (הרב"ש, אגרת ט')

59. התפשטות אור עליון מלובש בכל המציאות ונקרא מחייה המציאות. ומתגלה בכל מיני הלבושים שישנם בעולם, היינו בכל דברים הגשמיים הנראים לעינינו. הכול הוא אור ה', בין בלבושיי תורה, היינו באותיות התורה, ובין באותיות התפילה, ובין בדברים בטלים. וכל ההבחן בזה הוא רק אצל המקבלים, היינו המרגישים.

יש אנשים שמרגישים שאור ה' מלובש רק בתורה ותפילה. ויש אנשים שמרגישים את אור ה' גם בצירופי אותיות של דברים בטלים. ויש שאינם מרגישים אפילו בצירופי אותיות של תורה ותפילה, שזהו אור ה' מבחינת ממלא את כל המציאות. (הרב"ש, מאמר 236, "מלוא כל הארץ כבודו")

60. האדם צריך להאמין, ש"אין עוד מלבדו". כלומר, הבורא מחייב אותו לעשות את המעשים טובים. אלא, היות שאין האדם עדיין ראוי, שידע שהבורא מחייבו, לכן הבורא מתלבש עצמו בלבושים של בשר ודם, שעל ידיהם הבורא עושה את הפעולות האלו, היינו שמבחינת אחוריים הבורא עושה.

פירוש, האדם רואה את הפנים של בני אדם. אבל האדם צריך להאמין, שאחרי הפנים של בני אדם, עומד שם הבורא ועושה הפעולות האלו. היינו, שמבחינת אחורי בן אדם עומד הבורא, וכופה אותו לעשות את המעשים, מה שהבורא רוצה. נמצא, שהבורא פועל הכול, אלא שהאדם מחשיב, מה שהוא רואה, ולא מה שהוא צריך להאמין. (הרב"ש, מאמר 19, "מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה - ב", 1990)

61. אין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות. וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות, שהם למעלה ממקום ומזמן. (זוהר לעם, פרשת ויצא, מאמר "צדיק עליון צדיק תחתון", סעיף 139)

62. חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. ועל כן, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם.

הרי שהרגשת טוב ורע בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'. (זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "ליל הכלה", סעיף 138)

63. כמה גדולים הם מעשיו של הקב"ה. כי האומנות והציור של האדם הוא כמו אומנות וציור של העולם. כלומר, שהאדם כולל בתוכו כל מעשה העולם, ונקרא עולם קטן. (זוהר לעם, פרשת לך לך, מאמר "כי מי אל מבלעדי ה' ומי צור מבלעדי אלוקינו", סעיף 330)

64. כל מי שעוסק בתורה, הוא מקיים העולם ומקיים כל פעולה שבעולם על תיקונו כראוי. ואין לך איבר הנמצא באדם, שלא תהיה כנגדו ברייה בעולם.

כי כמו שגוף האדם מתחלק לאיברים, וכולם עומדים מדרגות על מדרגות, המיתקנות אלו על אלו, וכולן הן גוף אחד, כן העולם, כל אלו הבריות שבעולם, כולן הן איברים איברים, ועומדים אלו על אלו. וכאשר כולן ייתקנו, יהיו לגוף אחד ממש. והכול, הן האדם והן העולם, הוא כדמיון התורה, כי התורה כולה היא איברים ופרקים, ועומדים אלו על אלו. וכאשר ייתקנו כולם, ייעשו לגוף אחד. (זוהר לעם, פרשת תולדות, מאמר "ואלה תולדות יצחק", סעיף 3)

65. אשר אתה מראה. אתה, הוא המראה שאינה מאירה, המלכות, שהראתה לו בתוכה כל אלו הצורות. והיה רואה אותם משה כל דבר על תיקונו, כמי שרואה בתוך מנורה של זכוכית, ובתוך מראה, המראה כל הצורות. וכאשר הסתכל בהן משה, היה מתקשה בהן. כי בתוך המלכות עמד כל דבר בצורתו הרוחנית, אלא שכל צורה הייתה משווה צורתה לצורה הדמיונית שבעולם הזה במשכן.

ונמצא, שבכל דבר היו נראות שתי צורות, הרוחנית והדמיונית. ועל כן התקשה בהן משה, שלא היה יודע איזו מהן לתפוס. אמר לו הקב"ה, אתה בסימניך ואני בסימניי. שמשה יתפוס הסימנים הדמיוניים שבכל דבר, והקב"ה תופס הסימנים הרוחניים של כל דבר, ואז ישרה צורה הרוחנית על צורה הדמיונית. אז התיישב משה בכל העבודה של המשכן. (זוהר לעם, פרשת פקודי, מאמר "אלה פקודי המשכן", סעיף 17)

66. הכלל של כל הדברים, עתיק דעתיקין וז"א, הכול אחד, בבחינת עצמותם, והכול הוא למעלה מהזמן מבחינת עצמותם. שהיה הווה ויהיה, שווים בהם, והכול הוא בהווה, והכול היה, והכול יהיה. שאין באלוקיות עניין קודם ואחר כך. וכן אין שם כלל שינוי מעשה מבחינת עצמותם, כגון מרחמים לדין. כי לא ישתנה בעתיד ולא השתנה בעבר, ואינו משתנה בהווה. אלא שנתקן בתיקונים אלו בשביל התחתונים. ונשלמה הצורה הכוללת כל הצורות, ז"א. שהיא צורת אדם, הכולל זכר ונוקבא. הצורה הכוללת כל השמות, כי ז"א נקרא הוי"ה, שהוא שם, הכולל כל השמות. הצורה, שנראות בתוכה כל הצורות, ולא שהיא צורה ממש, אלא כעין צורה זו. (זוהר לעם, פרשת נשוא, מאמר "האידרא רבא קדישא", סעיף 297)

67. הכול הוא אלוקיות, למעלה מזמן, ממקום, ומשינוי. וכל אותם המדרגות והתיקונים, שאנו מבחינים באלוקיות, הם כולם רק מיני העלמות וכיסויים כלפי התחתונים. כי ע"ס הן עשר מיני כיסויים על עצמותו. וכן כל התמונות המדומות מזמן ממקום וממעשים, כולן אינן אלא רק מיני כיסויים על אלוקותו, הנראים כך לעיניי התחתונים.

וכמו שהאדם אינו מתפעל ואינו משתנה במשהו מחמת הכיסויים, שהוא מתכסה בהם, כי רק חבריו מתפעלים מהעלמותו או מהתגלותו. כך אלוקותו אינו משתנה ואינו מתפעל משהו, מתוך אלו המדרגות והתיקונים והשמות, שבזמן ובמקום ובשינוי מעשה, שהתחתונים מבחינים בכיסויים שלו. אלא שיש לדעת, שכיסויים אלו משמשים גם כן לגילויים.

ולא עוד אלא לפי מידת הכיסוי, שיש בכל שם ותיקון, כך היא מידת הגילוי הנמצא בו. ומי שזוכה לקבל מידת הכיסויים כהלכתם, זוכה אחר כך שהכיסויים נעשו לו למידות גילויים. והלומד צריך לזכור דברים אלו בזמן הלימוד, ולא ייכשל במחשבתו. (זוהר לעם, פרשת נשוא, מאמר "האידרא רבא קדישא", סעיף 299)

68. כתוב, וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב, מלאך הטוב. מאוד, מלאך המוות. והקב"ה מזמין את תיקוניו לכל, עד שאפילו מלאך המוות חוזר להיות טוב מאוד. (זוהר לעם, פרשת משפטים, מאמר "הזקן", סעיף 165)

69. כל העולם כולו בכל מדרגותיו הוא "אדם גדול", והאדם הוא "עולם קטן", ואין בזה אלא מה שבזה. (הרמח"ל, "כללי ספר קנאת ה' צבאות")

70. כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. והעצה היעוצה לזה, להסתכל במי שכנגדו, היינו אם יראה באדם אחר, שעושה איזה דבר שלא כהוגן, יחשוב גם הוא בדעתו, מפני מה הזמין ה' לפניו לראות הדבר הזה, אם לא כי הנגע הזה נוגע בקירות הבית שלי. ומחמת הסתת היצר, טחו עיניי מֵרְאות. וישוב אל ה' וירחמהו, ובזה יגרום הפעולה להשני, היינו כנגדו לעורר לב השני בתשובה, כי עיקר הפעולה של התשובה שלו היה על ידי כנגדו, והבן. (רבי אברהם יהושע מאפטא, "אוהב ישראל")

71. מה שהיה, הוא שיהיה, ומה שנעשָה, הוא שיֵעָשה, ואין כל חדש, תחת השמש. (קוהלת א', ט')

72. המוות - אינו ולא כלום, משל לאדם העובר מדירה לדירה. אלא שהפיקח בוחר לו דירה יותר נאה מן הראשונה. (רבי מנחם מנדל מקוצק, "כוכב השחר")

73. בזוהר כתוב כי העולם הבא אינו מחודש אז, והוא מכבר, רק הוא נעלם. פירוש, כי עולם הזה נקרא עולם השקר ועולם הבא נקרא עולם האמת. שקר הוא דבר הפוסק, שאין לו קיום והוא כל ענייני עולם הזה, שיש להם קיום בדמיון אבל אינו באמת, שעתידים להתבטל, אבל העולם הבא רצה לומר "הפשטת כל דבר מן הדמיון אל האמת של הדבר ההוא" רצה לומר, כוח של הכוח ההוא הקיים לעד וזהו נצחי. (רבי צדוק הכוהן מלובלין, "קומץ המנחה")

74. "בשוב ה' שיבת ציון היינו כחולמים" שכפי האמת שתתגלה אז יהיה גם כל העניינים הנחשבים בעולם הזה לאמת, גם כן רק דמיון, כי כלל העולם הזה נקרא עולם השקר, שאף האמת שבו אינה לאמיתה ואי אפשר להשיג בו האמת לאמיתה אלא מי שיגיע למדרגה שיטעימו לו מפרי מעשיו שבעולם הבא בעולם הזה, והיינו שיראה עולמו בחייו, רצה לומר עולם האמת ישיג בחיי העולם הזה הגופניים. (רבי צדוק הכוהן מלובלין, "מחשבות חרוץ")

75. האמת הוא, שמי שמגיע לידיעה אמיתית, יוכל לראות שלושה דברים: ההנהגה האמיתית הנעלמת, המראה החיצון של ההנהגה שאינו אמת, מהיכן יוצא המראה הזה, ואיך מתקשר עם ההנהגה האמיתית. (הרמח"ל, "אדיר במרום")

76. ר' יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתיכנס לטרקלין. (פרקי אבות ד', ט"ז)

77. איננו מחדשים דבר. עבודתנו היא רק להאיר על מה שחבוי בתוכו של אדם. (רבי מנחם מנדל מקוצק)

78. בעומק ההוויה של החיים המציאותיים, מונחת התשובה, מפני שהיא קדמה לעולם, וטרם שבא החטא, כבר מוכנת התשובה ממנו. על כן אין דבר בטוח בעולם כמו התשובה. וסוף הכול - לשוב לתיקון. (הראי"ה קוק, "אורות התשובה")

79. האדם הרוצה לעבוד ה' באמת, צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים, וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עימהם והם עימו, היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה. ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכול לעלות לשורשן לתיקון השכינה. (רבי משה חיים אפרים, "דגל מחנה אפרים")

80. צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין ל"ז). נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חיסרון העולם, ולהתפלל בעבורם. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי מוהר"ן")

81. האדם הרוצה לעבוד ה' באמת, צריך שיהיה לו ב' בחינות:

א. יחוד המעשה, דהיינו כאילו רק הוא לבדו בעולם, וכן הקב"ה מגלה אליו בלי לבושין, וכמו שכתוב "ואיש לא יעלה עימך" כשירצה לעבוד את ה', אזי יהיה רק לבד ולא יעלה עימו איש.

ב. ויש עוד בחינה אחרת לעובד ה', שצריך לכלול עצמו עם כל הנבראים, וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות, ולכלול עצמו עימהם והם עימו, היינו שלא תשאיר לך, רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול. ולזה צריך קירוב וריבוי אנשים כמו שכתוב (סנהדרין ע"א) "קירוב לצדיקים נאה להם ונאה לעולם", כי לפי ריבוי האנשים העובדים את ה', יותר מתגלה אליהם אור השכינה. ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים, והכול לעלות לשורשן, לתיקון השכינה כביכול. (רבי משה חיים אפרים, "דגל מחנה אפרים")

82. אין עבר הווה ועתיד מחולקים באמיתת היש. מה שהיה - הוא שיהיה, ומה שנעשה - הוא שייעשה, ומה שנעשה מכבר ומה שייעשה לעתיד - הולך הוא ונעשה בהווה, תמיד ותכוף. (הראי"ה קוק, "אורות הקודש")

83. כל תוכן של זמן, אפילו המושג של עבר ועתיד בכלל, הוא רק אחד מדרכי התבונה האנושית. וכלפי גבוה, אין כל זה שייך. על כן אין מציאות לשום דבר של כוח, החסר פועל, מצד המציאות המוחלטת העליונה. שהרי כל מה שבכוח, יוצא הוא אל הפועל בהמשך הזמן. והמשך הזמן אין שייך כלפי מעלה. ממילא אנו יכולים לומר: מה שיהיה הוא כבר הווה.

ומי שמקרב את חפצו ומעמקי חייו אל מרום הדביקות האלוקית העליונה, העומדת ברום עולם, למעלה מסדר זמנים, לפי אותה המידה של עילוייו, נעשים ההבדלים שבין כוח לפועל, וממילא בין עתיד להווה, קלושים, עד שאינם חוצצים כלל. (הראי"ה קוק, "אגרות")