עבודתו, ובדרך זה רוח לי עלמא למדי, וזה סוד, (תהלים קכח ה) "יברכך הוי' מציון". פירוש, בעמידתו בפנים הקדושה, ואז היה מקוים בו, "וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך", לרבות הלילות, כי גם חושך לא החשיך ממנו, (שם קלב ג) "כי שם צוה הוי' את הברכה חיים עד העולם", וזה עניין, (צפניה ג יג) "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב", כי אם לא היה מתחלל ויוצא מקדושתו הרמה לחוצות לטמא מתים, אלו שלש הקליפות הנ"ל, וכמו שמוזהר, (ויקרא כא א, ב) "לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרב אליו וכו' לה יטמא". סוד קליפת נוגה לבד, חציה הטובה אזי היה מקיים בו "שארית ישראל לא יעשו עולה" וכו'. והיה מגיע מיד לתכלית הנרצה מקונו, כי נקל היה לו אז לתקן השארית הזה, סוד, "שאר בשר". אבל, (תהלים פב ה) "לא ידעו, ולא יבינו בחשכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ" וכו'. כי מחמת שלא עיין היטב בעבודתו שיהיה בלתי להוי' לבדו, היה יוצא לבית הקברות של שלש הקליפות, שכבר מתו, וכמעט שנשכח זכרם, אבל בזה פחתה קדושתו הימנו, ומיד נעשה בחינת גופו של עצמו, בחינת נוגה, ושלש הקליפות התחברו בו, עד שאמרו לו בחוצפה גדולה, "טול קורה מבין עיניך". האמת שכוונתו היתה להוכיח הטמאים האלה ולהכותם על קדקדם, כי כבר נראו בעיניו כמתים, וכקיסם קטן נחשבו לו, אבל לא ידע, כי כבר התחללה קדושתו, וכחו ואור עיניו לא היו אתו, על כן נעשו לו למורדי אור כידוע, וגורש מגן עדן.
וזה סוד, שמתחילה היה גופו של אדם הראשון, בסוד, כתנות אור, סוד קדושה נשגבה בהימנותא שלימתא, שבכח האור הזה השופע בגופו ובא בתמידיות, זכה לתקן הד' קליפות הנ"ל, עד שחלק מהם הנוגה השייך לקדושה, שזה חיותם, ולכן נכרתו ומתו, והתבוננת על מקומו ואיננו, כי נפרדו ממקום חיותם, והוציא בלעם מפיהם.
אבל מתוך שלא דקדק כראוי לעשות עבודתו להוי' לבדו, והיה נמשך גם אחר תאותו, והם היו תאוה לעינים, על כן משכו אותם לגבולם הטמא, אז התחלל מקדושתו ואורו, ונעשה גופו בסוד, כתנות עור, סוד קליפת נוגה, ועל כן התאחזו בו. …
ופירוש שני המאמרים הנ"ל, מובנים מאליהם, כי מה שזוכה האדם לברתא דמלכא, לקבלה לרשותו, ולטייל עמה ארוכות וקצרות, כל זה היה בהיותו בן בית וקרוב למלכות, כמו שכתוב, (איוב מא ג) "מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא". פירוש, מי הוא השוטה המתרעם על מדותי, אם הוא בעצמו פונה מביתי והיכלי, אשר היה לו למרעה טוב ושמן מעודו, ויוצא לארץ מלחה וציה, עלי מים הארורים, נהרות ואולי, האם היתה בריה בעולם, אשר תמצא במקומות אלו, ותזכה אפילו לריח של קדושה, ואם תאמר זחה דעתך עלך,להיותך נבחר מבריות העולם, בראותך פני בתי החביבה, פנים בפנים, ונרצה לי, אבל היכן ראית אותה, הלא בביתי ראית אותה, שובה לביתי ותראה אותה ותרוה אהבים עמה.
"מי הקדמני ואשלם" וכו', כי מראש דברתי עמך שכהן אני, ואין דרכי ללכת בבית הקברות כלל, וכיון שלא שמעת אלי, והטית מהדרך לבית הקברות, לכן הנחתי אותך, והלכתי לי לדרכי.
למה לא תודה ותשבח אותי על מעשים הגדולים ונאמנים שעשיתי עמך, כי כבר ידעת, (קידושין לט:) ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". אלא אדרבה, (אבות פ"ד מ"ב) "מצוה גוררת מצוה". והן אמת שכבר היו מעשיך רצוים לפני, אבל מחשבתך לא היתה רצויה, מפני שכל מעשיך כגוף בלא נשמה, מצות אנשים מלומדה, אבל רציתי לזכותך שתעבוד לפני, עם נשמה טהורה וקדושה, בערך הצדיקים יוצאי אחד מאלף דהאי עלמא, כי שמעתי רוב שיחתך ומפיך על העניין הזה, להיות מעושי נחת רוח לפני במדרגה העליונה, אשר עוד לא ידעת לכנות לה שום שם ותואר כלל, ועתה שמעתי לך ושלחתי לך חלקי ממעל, ועשיתי עמך חסד גדול אשר צמצמתי אורי הזך והבר לכל משיגיה לעובדה, דרך שלש מסכים, דג"ע, בי"ע, עד שתהא ראויה להתחבר בגופך, לעבוד לפני, כדרך שעבדו אבותיך לפני.
זה סוד, (דברים ל יב,יג,יד) "לא בשמים היא וכו', ולא מעבר לים היא וכו'. כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשתו". כי באמת היתה בשמים, כמו שכתוב, (איוב כח כא) "ונעלמה מעיני כל חי". אבל במעמד הר סיני, כל ישראל זכו לתורה, (דברים כט יד) "אשר ישנו פה וכו', ואת אשר איננו פה". כי באמת הוריד עוז מבטחה לארץ, אלא שצריך לעשותו, שזה סוד תרי"ג מצות, שהם תרי"ג עיטין, אשר המקיימם כפי יכלתו, מיד כל מצוה שורה על כל אבר, כפי שהסדיר הקב"ה, ואברי הגוף הגשמי, מקורבים למעמד הר סיני, ומקבל התורה ממש באותם הארות שקבלו דור הדעה ויוצאי מצרים, כי לפני הקב"ה ותורתו הנצחית, ההוה היה ויהיה שוים המה, ולכן כל המקיים פשטי התורה, וממשיך הזנת אור המצוות על אבריו, עד שפתאום ימצא את עצמו עומד לפני הר סיני, ומשה ידבר והאלקים יעננו בקול, את כל הדברים האלה, והבן.
ועתה אומר אלי רעיא מהימנא במשנה תורה, (דברים ל טו) "ראה נתתי לפניך" וכו'. למען אשר תטעם החיים הנצחיים, ואם יש אצלך מסודר עבודת הבחירה, שהיא עבודה רצויה, וזה כל הכונה במעמד הר סיני, ואל תאמר שירדה שנאה חלילה, זה לא יעלה על הדעת, רק למען תדע שלא בשמים היא, שתהיה צריך להשיג עזרה מצד אחר, רק כבר הוא בפיך ובלבבך לעשות.
כי ונוגה כאור תבלעם. וזה עניין (משלי ד יח) "וארח צדיקים כאור נגה". דהיינו, לאחר החטא, נמסר כל התיקון לצדיקים, בסוד, (תהלים קיא ג, קיב ג) "וצדקתו עמדת לעד". ומפרש דרך תיקונם, שהם עושים דרכם, ומעמידים את עצמם בקדושה, בסוד אותו האור שהתגלה על ידי הנוגה כנ"ל. ואז בריחוק מקום יופיע כח קדושת אורם, מחוץ למקום הנוגה, ובדרך זה מתעלה הנוגה לאט לאט, "הולך ואור עד נכון היום". והבן ודו"ק. כי אז, ונוגה כאור תבלעם, כי בדרך הנ"ל יתוקן הנוגה ויחזור לבחינת אור ממש, שאז אור הזה יבלע את שלש הקליפות הנ"ל, ולא תהיה להם תקומה עוד, כי יבולע דרכם לנצח.
נמצא, דרך התיקון לאחר החטא כ"י מדרגות מנצוצי חיות הג' קליפות יתגלה נוגה, והנוגה יתעלה להיות אור קדושה ממש, וזה סוד, (תהלים קכח ה) "יברכך הוי' מציון וראה בטוב ירושלם". ודו"ק.
ובאותו מקום שהיו מתחילה מפיקים בחינת חול המועד, באותו מקום ממש, מבהיקים עתה בחינת אור דקדושה, של שבת ויום טוב.
וזה סוד, (בראשית כט יז) "ועיני לאה רכות ורחל יפת תאר ויפת מראה". דהיינו, שמתוך שעיני לאה רכות, תהיה רחל יפת תואר וכו', כי יעקב אהב את רחל עוד טרם שנברא העולם, ובשבילה עבד, רק בלי ידיעתו, ובלי שום התעוררות מצדו, "ויהי בבקר והנה היא לאה". אבל סוף סוף רחל היא עקרת הבית, כי גם מה שלאה ילדה לו ביני וביני ששה בנים, אהבת רחל גרמה לזה, כידוע, לכן כתוב, "וירא הוי' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה". אבל לא נמשכה לו אהבתו עמה, ואתתקנית בסוד עלמא דאתכסיא מיניה, ושוב, "ועיני לאה רכות". אם כן ושוב, "ויאהב יעקב את רחל". כי בגלל זה היא, "יפת תאר ויפת מראה". בסוד מאה שערים, כי תחת אשר מעיקרא היתה מפיקה הבהקת אור חולין, שנעשו על טהרת הקודש, השתא מופיע אור ממש, עצמות דקדושה.
וזה שאמר הנביא בשם הוי', (מיכה ו ג) "עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי". וזה שאמרו, (מלאכי ג ו) "אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". (ישעיה מא ד) "אני ראשון ואת אחרונים אני הוא". וזה שאמר, (איוב מא ג) "מי הקדמני ואשלם תחת כל השמים לי הוא". וזה שאמרו במדרש, (בראשית פ"ג ח) "הכל מודים שלא נברא ביום הראשון כלום, שלא תאמר מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע, וגבריאל בצפונו" וכו'. שזה סוד הפלגת זמן גדול, ששכינתא היתה בתוכם, ולא אמר להם ולא מידי, ודו"ק. וזה סוד יומא קמא לא אמר להם ולא … שום חולשא דאורחא. …
וזה עניין, (דברים י יב) "מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" וכו'. משל לעבד משמש למלך המדינה בכל יכלתו, אבל בלי יראת הכבוד, כי שפל היה, ולא הבין ממעלת המלך כלל, ולא מאמיתות חפצי המלך במדינה, אמר המלך מי יתן והיה העבד הזה יודע אותי ואת מעשי וחפצי, כמה נחת רוח הייתי מקבל ממנו, רמז המלך לקבלו לבית אולפנא, עד שיהיה ראוי לבא להיכלא דמלכא, אחר כך קרבהו המלך, ושמח עמו מאד, והניח כל עניניו וטייל אתו באוצרותיו, והראה לו שיעור הרווחים מעבודת המדינה, ושבעבודתם תלויה כל מלכותו כביכול, וכמה שש ושמח בראותו פרי עבודתם, וגם לעבד הודה רבות על כשרון עבודתו, וישם את כסאו מעל כל השרים אשר עמו במלכותו, וכשהמלך ראה שיש לו ידיעה טובה בכל חפצי מדינתו, ויודע היטב שיעור ערכם המגיע למלך עצמו כביכול מהרווח או ממניעת הרווח, שאל אותו שאלה קטנה, שהעבד בעצמו ימצא את הפתרון, והיה מוכרח לצאת מן הפלטין מפני הכבוד, וכשיצא לא החזירו עוד.
זה עניין, "מה הוי' אלקיך שואל מעמך". סוד היציאה הנ"ל, "כי אם ליראה" וכו'. כי כל ההכנה הגדולה הרמה והנשאה, לא היתה אלא להביאך למקומך במדינה, עם כל הידיעות האלה ששמעת מפי המלך, כדי שמכאן והלאה תבין חפץ תמים דעים, לעובדו ביראת הרוממות, ולדעת שבמעשיך הפשוטים, תגדל מעלת המלכות עצמה. (קהלת י יח) "בעצלתים ימך המקרה". כביכול, ועל כן תבין איך לעובדו ביראה, כי כתרים אתה קושר לקונך במעשיך.