1. המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר - הרי הוא ראוי לשבח ולשכר, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו. וזה שאמר רבי יהושע בן פרחיא "עשה לך רב וקנה לך חבר". (בעל הסולם, "מאמר החירות")
2. אם הוא אין לו כל כוח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כוח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכוח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכוח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר צ"ט, "רשע או צדיק לא קאמר")
3. אי אפשר להגביה את עצמו ממעל להעיגול שלו. לכן האדם מוכרח לינוק מתוך הסביבה שלו. ואין לו שום עצה, אלא דרך תורה ויגיעה רבה. לכן, אם האדם בוחר לעצמו סביבה טובה, אזי הוא מרוויח זמן ויגיעה, יען שהוא נמשך לפי הסביבה שלו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר רכ"ה, "להגביה את עצמו")
4. תבין דברי חז"ל, על הכתוב: "ובחרת בחיים", עיין שם בפירוש רש"י ז"ל, וז"ל: אני מורה לכם, שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר ליבנו: "בחר לך, חלק יפה בנחלתי". ומעמידו על החלק היפה. ואומר לו: "את זה ברור לך?"
ועל זה נאמר: "ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומך גורלי, הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר: "את זה, קח לך".
שלכאורה, הדברים תמוהים, כי הכתוב אומר "ובחרת בחיים", שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו. והם אומרים, שמעמידו על החלק היפה. אם כן, כבר אין כאן בחירה? ולא עוד, אלא שאומרים, אשר השי"ת, מניח ידו של אדם, על גורל הטוב. וזה מפליא מאוד, דאם כן, היכן הבחירה שבאדם?
ובמבואר, תבין דבריהם כמשמעם. כי אמת הדבר ונכון מאוד, שהשי"ת בעצמו, מניח ידו של אדם, על גורל הטוב, דהיינו, על ידי שנותן לו, חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים, המלאים ייסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן. שבהכרח, נעתק האדם ובורח מהם, בזמן, שיראה לו, אפילו כמציץ מן החרכים, איזה מקום שלווה, להימלט שמה, מהחיים האלו, הקשים ממות. שאין לך, הנחת ידו של אדם, מצדו יתברך, גדולה מזו. ודבר הבחירה של האדם, היא רק לעניין החיזוק. כי ודאי, עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו, ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם, דהיינו, לא להנאת עצמו, אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, שנקרא "לשמה". שרק באופן זה, זוכה לחיי אושר ונועם, המלווים עם קיום התורה.
ובטרם שמגיע לזיכוך הזה, נוהג ודאי בחירה, להתחזק בדרך הטוב, בכל מיני אמצעים ותחבולות. ויעשה, כל מה שתמצא ידו, לעשות בכוחו, עד שיגמור את מלאכת הזיכוך. ולא ייפול חס ושלום, תחת משאו באמצע הדרך. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ד')
5. תבין דברי רבי יוסי בן קסמא (פרקי אבות ו') שהשיב לאדם שביקש ממנו שידור במקומו, וייתן לו עבור זה אלף אלפי אלפים דינרי זהב. ענה לו רבי יוסי בן קסמא: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה".
לכאורה הדברים נשגבים מדעתנו הפשוטה, אשר, איך ויתר על אלף אלפי אלפים דינרי זהב, בשביל דבר קטן כזה, שלא רצה לדור בעיר שאין שם בני תורה, בה בשעה שבעצמו היה מוסמך וחכם גדול, ואינו צריך ללמוד ממי שהוא? פלא גדול.
אולם במבואר, הרי הדבר הזה פשוט מאוד, וראוי שיקויים בכל אחד ואחד מאיתנו. כי הגם שיש לכל אחד בחינת "מצע משלו", מכל מקום אין הכוחות מתגלים בפועל זולת על ידי הסביבה שהוא נמצא בה, בדומה לחיטה הנזרעת באדמה, שאין כוחות החיטה מתגלים בפועל, זולת על ידי הסביבה שלה - שהיא האדמה, הגשם, ואור השמש. לפיכך, יפה שיער רבי יוסי בן קסמא, אשר אם יעזוב את הסביבה הטובה שלו, אשר בחר, ויבוא לסביבה רעה ומזיקה, דהיינו, בעיר שאין בה תורה, לא זו בלבד אשר דעותיו הקודמות ישתבשו, אלא גם כל יתר הכוחות הטמונים במצע שלו, שטרם הספיק לגלותם בפועל, יישארו בהיעלמם. כי לא תהיה להם עוד הסביבה המתאימה, שתוכל להפעיל אותם מהכוח אל הפועל, וכמבואר לעיל, אשר רק בעניין בחירת הסביבה, משוער כל עניין ממשלתו של האדם על עצמו, אשר בשבילה הוא ראוי לשכר או לעונש.
לכן אין כל פלא על חכם כרבי יוסי בן קסמא, שבחר בטוב, ועזב את הרע. ולא התפתה בדברים וקניינים חומריים, כמו שמסיק שם: "שבשעת פטירתו של אדם, אין מלווין לו, לאדם, לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד". וכן הזהירו חז"ל: "עשה לך רב וקנה לך חבר". וכמו כן הבחירה בספרים כנודע.
כי רק בדבר הזה יש להועיל לאדם או לגנותו, דהיינו, בבחירת הסביבה, אולם לאחר שבחר הסביבה, הוא מוטל בידיהם כחומר ביד היוצר. (בעל הסולם, "מאמר החירות")
6. יש חירות לרצון לבחור מלכתחילה בסביבה כזו, בספרים ומדריכים כאלו, שמשפיעים לו שכליות טובות. ואם לא יעשה זאת, אלא מוכן לבוא בכל סביבה המזדמנת לפניו, ולקרוא בכל ספר שמזדמן לפניו, שמשום זה ודאי ייפול בסביבה רעה, או יבלה זמנו בספרים שאין בהם תועלת, שהם מרובים ויותר נוחים לפניו. שמתוך זה, נעשה כפוי להשכלות גרועות ורעות, המביאים אותו לחטא ולהרשיע, ודאי ענש יענש, לא מטעם המחשבות והמעשים הרעים, שאין לו בחירה עליהם - אלא מטעם שלא בחר להיות בסביבה הטובה, כי בזה ודאי יש בחירה כמבואר.
לכן, המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר, הרי הוא ראוי לשֶבח ולשכר. (בעל הסולם, "מאמר החירות")
7. אמרו חז"ל: "עשה לך רב, וקנה לך חבר". דהיינו, שהאדם יוכל לעשות לו, סביבה חדשה, שהסביבה תעזור לו, להשיג רוממות רבו. והיינו, על ידי אהבת חברים, המחשיבים את רבו. שעל ידי שיחת החברים, ברוממות רבו, מקבל כל אחד, הרגשת רוממותו. באופן, שההשפעה לרבו, תיהפך לקבלה, ולחומר דלק. והיינו, בשיעור שיביאהו, כן לעסוק בתורה ומצוות לשמה.
שעל זה אמרו: "במ"ח (48) מעלות, שהתורה נקנית בהם, בשימוש חכמים, ובדקדוק חברים". כי מלבד שמשמש לרבו, צריך גם כן לדקדוק חברים. כלומר, להשפעת החברים, שיפעלו עליו, להשגת רוממותו של רבו. כי השגת הרוממות, תלויה לגמרי בהסביבה. ואדם יחידי, אי אפשר, שיפעל בזה במשהו.
אומנם, ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות:
א. לשמוע תמיד, ולקבל את הערכת הסביבה, בשיעור הפלגתם.
ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמו שכתוב: "ברוב עם הדרת מלך".
ולקבל תנאי הא' - מחויב כל תלמיד, להרגיש עצמו, שהוא הקטן, שבכל החברים. ואז, יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו. ומכ"ש, שיתפעל מדבריו, ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.
וכנגד תנאי הב' - מחויב כל תלמיד, להרים מעלת כל חבר, ולחבבו, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהייתה סביבה גדולה, כראוי, "כי ברוב בניין, חשוב יותר מרוב מניין". (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")
8. ערך הרוממות, אינו תלוי ביחיד, אלא בסביבה. למשל, אפילו אם האדם מלא מעלות טובות, אם לא יחשבוהו הסביבה, ולא יכבדוהו, אדם כזה ימצא תמיד נכה רוח, ולא יוכל להתגאות במעלותיו, אעפ"י שאינו מסופק באמיתותם.
ולהיפך מזה: אדם, שאין לו מעלה כלל, אלא הסביבה יכבדוהו, כמו שיש לו מעלות מרובות, האדם הזה יהיה מלא גאות רוח, כי ערך החשיבות והרוממות ניתנה לגמרי לרשות הסביבה.
ובשעה שאדם רואה, איך הסביבה שלו, מקילים ראש בעבודתו יתברך, ואינם מעריכים רוממותו כראוי - אין האחד יכול להתגבר על הסביבה, וגם הוא אינו יכול להשיג רוממותו יתברך, אלא שמקל ראשו בעת עבודתו כמוהם. וכיוון שאין לו הבסיס של השגת רוממותו יתברך, מובן מאליו, שלא יוכל לעבוד להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו. כי אין לו חומר דלק ליגיעה. ו"לא יגעת ומצאת, אל תאמין". ואין לו שום עצה, אלא או לעבוד לתועלת עצמו, או שלא לעבוד כלום. כי השפעת נחת רוח ליוצרו, לא ישמש לו, כמו קבלה ממש.
ובזה תבין הכתוב: "ברוב עם הדרת מלך". כי ערך הרוממות בא מן הסביבה בב' תנאים:
א. במידת ההערכה של הסביבה.
ב. במידת גדלה של הסביבה, ועל כן ברוב עם הדרת מלך. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")
9. כשנתבונן במעשיו של היחיד, נמצא אותם כהכרחיים. ובעל כורחו יעשה אותם, ואין לו כל אפשרות של בחירה. והוא דומה בזה, לתבשיל השפוּת על כירה, שאין לו כל בחירה, והוא מוכרח להתבשל. כי ההשגחה חבשה את כל החיים בשני מוסרות, שהם התענוג והמכאוב. ואין לבעלי החיים שום בחירה חופשית, לבחור בייסורים, או לדחות את העונג. ומותר האדם על בעלי החיים הוא: שהאדם יכול להסתכל למטרה רחוקה. זאת אומרת: להסכים לקבל עתה שיעור ידוע של מכאובים, מתוך בחירתו את העונג, או התועלת שעתידה לבוא אליו לאחר זמן.
אבל האמת, שאין כאן יותר מחשבון. שהוא לכאורה מסחרי. כלומר, שמעריכים את התענוג או את התועלת העתידים לבוא. שיש בהם עדיפות ויתרון, על הצער שהם סובלים מהמכאובים, שהסכימו לקבל עליהם עתה. ורק עניין של ניכיון יש כאן שמנכים את הצער והייסורים מתוך התענוג המקווה. ונשאר להם עודף מסוים.
הרי שנמשך בהכרח רק התענוג. וכן קורה לפעמים, שמתענים, היות שלא ימצאו בתענוג שהשיגו, שיהווה את העודף המקווה, לעומת הייסורים שסבלו. ונמצאים על כן בגרעון, הכול כמנהג הסוחרים.
ואחרי הכול אין בזה הבדל בין האדם לבעלי החיים, ואם כן, אין כלל בחירה חופשית מדעת. אלא כוח מושך, המושכם אל התענוג המזדמן להם באיזה צורה שהיא, והמבריח אותם מסיבות המכאיבות. ובכוח שתיים אלה ההשגחה מוליכה אותם לכל המקומות הרצויים לה, מבלי שאלת פיהם כלל.
ולא עוד, אלא אפילו קביעת האופי של התענוג והתועלת, אינה לגמרי מתוך בחירתו ורצונו החופשי של היחיד, אלא על פי רצונם של אחרים, שהם רוצים ולא הוא. למשל: אני יושב, אני מתלבש, אני שח, אני אוכל. כל זאת - לא משום שאני רוצה לשבת כך, ואני רוצה להתלבש כך, ולדבר כך, ולאכול כך. אלא מכיוון שאחרים רוצים שאשב ואתלבש ואדבר ואוכל בצורה זו. כל זה, לפי רצונם וטעמם של החברה, ולא רצוני החופשי. יתר על כן, אני עושה כל אלה על פי רוב בניגוד לרצוני, כי יותר נוח לי להתנהג בפשטות בלי שום עול, אלא שאני משועבד בכל תנועותיי, ואסור בכבלי ברזל, בטעמים ונימוסים של אחרים, שהם החברה. אם כן אמרו נא לי, היכן חירות הרצון שלי? (בעל הסולם, "מאמר החירות")
10. צריכים לידע היטב את הערך היחסי שבין הפרט והכלל, דהיינו, בין היחיד אל הציבור שלו, שהיחיד חי מתוכו וניזון מתוכו, הן בחומר והן ברוח.
המציאות מורה לנו, שאין כלל זכות קיום ליחיד, אילו היה מבודד לעצמו, בלי ציבור בהיקף מספיק, שישרתוהו ויעזרוהו בסיפוק צרכיו. ומכאן, שהאדם נברא מלכתחילה לחיות חיי חברה, וכל יחיד ויחיד שבחברה, הוא כמו גלגל אחד, המלוכד בגלגלים מספר, המותנים במכונה אחת, שהגלגל היחיד אין לו חירות של תנועה בערך יחידתו לפי עצמו, אלא נמשך עם תנועת כלל הגלגלים, בכוון ידוע, להכשיר את המכונה לתפקידה הכללי.
ואם יארע איזה קלקול בגלגל, אין הקלקול נערך ונבחן כלפי יחידותו של הגלגל עצמו, אלא שנערך לפי תפקידו ושירותו כלפי כללות המכונה. (בעל הסולם, "השלום בעולם")
11. יש לאדם רצון פנימי לרוחניות מצד עצמו. זאת אומרת, אפילו כשהוא יהיה יחידי, ואין לו שום אנשים מבחוץ, שיתפעל מהם, לקבל מהם איזה רצון, אלא מצד עצמו קיבל התעוררות וחושק להיות עובד ה'. אבל הרצון שיש לו מצד עצמו, בטח שהוא לא כל כך גדול, שלא יצטרך להגדיל את הרצון הזה, שיכול לפעול עימו, בכדי להשיג את המטרה הרוחנית. אי לזאת יש עצה, כמו בגשמיות, היינו להגדיל את הרצון הזה על ידי אנשים שמבחוץ, שהם מחייבים אותו ללכת לפי טעמם ורוחם.
וזהו על ידי זה שהוא מתחבר לאנשים, שהוא רואה, שיש גם להם צורך לרוחניות. והרצון שיש לאלו אנשים שמבחוץ, הם מולידים לו גם רצון, שעל ידי זה הוא מקבל רצון גדול לרוחניות. זאת אומרת, חוץ מהרצון שיש לו מפנימיותו עצמו, הוא מקבל רצון על רוחניות, מה שהם מולידים לו. ואז הוא משיג רצון גדול, שיוכל לבוא להמטרה.
וזה עניין של אהבת חברים, שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק על ידי אהבת חברים. אבל מאוד צריכים להיזהר, שלא לכנס לחברים, שאין להם רצון לבדוק את עצמם, את היסוד של עבודה שלהם, אם הבסיס הוא להשפיע או לקבל. וכן לראות, אם הם עושים מעשים, בכדי להגיע לדרך האמת, שהיא הדרך רק להשפיע.
כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חיסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכוח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עיניים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכוח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכוח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכוח הזה. וזה נקרא, שמקבל כוח מבחוץ, בנוסף על כוח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו. (הרב"ש, מאמר 13, "מעוז צור ישועתי", 1985)
12. יש סגולה מיוחדת בדיבוק החברים, היות שהדעות והמחשבות עוברים מאחד להשני על ידי הדביקות שבהם. לכן כל אחד נכלל מהכוחות של השני, ועל ידי זה יש לכל אחד כוח של כל החברה, לכן, הגם שכל אדם הוא אחד, אבל יש לו כל הכוחות של החברה. (הרב"ש, מאמר 14, "הצורך לאהבת חברים", 1988)
13. "ובחרת בחיים". עיקר הוא הסביבה. האדם נמצא תמיד בסביבה, והוא נמשך אחריהם בהכרח. לכן אם האדם שקוע במחשבותיהם של אביי ורבא, בטח שהוא מושפע מהם בהכרח.
ואם לרגע קט הוא שם מחשבתו בעניין אחר באמצע הלימוד, דהיינו שחושב על איזה קשר שלדברים גשמיים, תיכף הוא נמצא בסביבה גשמית בהכרח, היינו שמתחיל להשתוקק אחרי הרצונות שהסביבה מחייבת אותו. וכמו כן בעניין אביי ורבא. אם מעריך אותם רק ללומדים מופלגים, הוא יכול להשתוקק רק ללמדנות. ואם הוא מעריך אותם בעלי השגה, הוא משתוקק להשגות. (הרב"ש, מאמר 727, "עיקר הוא הסביבה")
14. אי אפשר לקבל מהחברה השפעה, אם הוא לא דבוק בהחברה, כלומר, שמעריך אותם. ובשיעור הזה הוא יכול לקבל מהם השפעה בלי עבודה, רק מדביקות החברה בלבד. (הרב"ש, מאמר 17, "מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם", 1987)
15. אם הוא רואה, איך שהחברים עומדים במדרגה גבוהה ממנו, והוא רואה בתוך הדעת, איך הוא נמצא בתכלית השפלות מול החברים, והוא רואה, שכל החברים הם שומרי זמן, שנקבע לשמור סדר ביאתם לבית הכנסת, והם יותר מתעניינים לכל מה שמתרחש בין החברים, לעזור לכל אחד בכל מה דאפשר, וכל דברי עבודה ששומעים מפי מגידיי השיעורים, הם תיכף לוקחים את זה לשימוש בפועל במעשה, וכדומה.
בוודאי זה פועל עליו, שייתן לו כוח להתגבר על עצלותו, הן בעת שהוא צריך לקום לפנות בוקר, בזמן שמעוררים אותו. ובעת הלימוד הגוף שלו מתעניין יותר בהשיעורים, כי אחרת הוא יהיה המפגר בין החברה. וכמו כן בכל דבר בקדושה הוא מוכרח לקבל יותר ברצינות, משום שהגוף לא יכול לסבול שפלות. ועוד יותר מזה, הגוף שלו, בעת שהוא מסתכל על החברה, והוא רואה בתוך הדעת, איך שכולם עובדים לשם שמיים, אז גם הגוף שלו גם כן נותן לו לעבוד לשם שמיים.
והסיבה שהגוף עוזר לו לעבוד לשם שמיים, היא כנ"ל, היינו שאין הגוף מוכן לסבול שפלות. אלא כל גוף הוא בעל גאווה, ואינו מוכן להשלים עם המציאות, שחבירו יהיה יותר גדול ממנו. נמצא לפי זה, שבזמן שהוא רואה, שהחברים עומדים במעלה יותר גבוהה ממנו, זה גורם להתעלות בכל המובנים. (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)
16. יש להבין בעניין שאדם יכול לעזור לחבירו. האם עניין זה הוא דווקא במקום שיש עניים ועשירים, חכמים וטיפשים, גיבורים וחלשים, וכדומה. אבל בזמן שכולם עשירים, או שכולם חכמים, או כולם גיבורים, וכדומה, במה אדם יכול לעזור להשני.
אבל אנו רואים, שיש דבר אחד, שהוא דבר המשתף את כולם, דהיינו בעניין מצב רוח, כמו שאמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". כי בעניין שיהיה לאדם מצב רוח מרומם, לא יעזור לאדם לא עשירות ולא חכמות, וכדומה.
אלא דווקא איש יכול לעזור להשני, בזה שהוא רואה, שהוא נמצא במצב השפלות. וכמו שכתוב: "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים", אלא דווקא חבירו יכול לעשות לו מצב רוח מרומם.
דהיינו, שחבירו מרים אותו ממצב, שבו הוא נמצא, למצב רוח של חיים. ומתחיל להשיג שוב כוח ביטחון של חיים ועושר. ומתחיל, כאילו המטרה שלו נמצאת עכשיו קרובה אליו.
היוצא מזה הוא, שכל אחד ואחד צריך לעשות תשומת לב, ולחשוב במה הוא יכול לעזור לחבירו, לעשות לו מצב רוח מרומם. כי בעניין מצב רוח, כל אחד יכול למצוא בחבירו מקום חיסרון, שהוא יכול למלאות אותו. (הרב"ש, מאמר 4, "איש את רעהו יעזורו", 1984)
17. האדם צריך לדעת, שאהבה נקנית על ידי מעשים. בזה שנותן לחבירו מתנות, אזי כל מתנה ומתנה שנותן לחבירו, הוא כמו חץ וכדור, שעושה חור בליבו של חבירו. וגם שליבו של חבירו הוא כמו אבן, מכל מקום כל כדור וכדור עושה חור. ומהרבה חורים נעשה מקום חלל. ואז נכנסת האהבה של הנותן מתנות במקום חלל הזה.
וחמימות האהבה מושכת אליו ניצוצי האהבה של חבירו. ואז משתי אהבות מתרקם לבוש אהבה, שהלבוש הזה מכסה את שניהם. זאת אומרת, שאהבה אחת מסובבת ומקפת את שניהם, וממילא שניהם נעשו אז לאיש אחד, משום שהלבוש ששניהם מתכסים בו, הוא לבוש אחד. לכן שניהם מתבטלים.
וזה כלל, שכל דבר חידוש, נתרגש האדם ומשתעשע עם החידוש. לכן לאחר שהאדם קיבל לבוש של אהבה מזולתו, אזי משתעשע רק מאהבת זולתו, ושוכח את אהבה עצמית. ואזי כל אחד מבין שניהם מתחיל לקבל תענוג, רק בזה שדואג עבור חבירו, ואין לו מקום לדאוג עבור עצמו, מטעם שכל אדם יכול לתת יגיעה רק על מקום שהוא יכול לקבל תענוג.
ומאחר שהוא משתעשע עם אהבת זולתו, ודווקא משם הוא מקבל תענוג, לכן לא יהיה לו שום הנאה בזה שידאג עבור עצמותו. ממילא אין תענוג, אין דאגה, ואין מקום ליגיעה. (הרב"ש, מאמר 759, "כללות האדם")
18. כל הבסיס, שאנו יכולים לקבל הנאה ותענוג, ושזה מותר לנו ליהנות, ועוד יותר מזה, שחיוב גדול ליהנות ממעשה השפעה, יש לנו לעבוד על נקודה אחת, דהיינו להחשיב את הרוחניות. וזה מתבטא בלתת תשומת לב "למי אני פונה", ו"למי אני מדבר", ו"מצוות של מי אני מקיים", ו"תורה של מי אני לומד". היינו, לראות עצות, איך להחשיב את נותן התורה.
והיות האדם מצד עצמו, מטרם שזכה להשיג איזו הארה מלמעלה, אז הוא צריך לחפש אנשים, הדומים לו פחות או יותר, שגם הם מחפשים להגדיל את חשיבות. להיות מגע כל שהוא עם הבורא, באיזה אופן שתהיה, והיות שיש דעת רבים בזה, אז כל אחד יכול לקבל סיוע מחבירו.
וצריכים לדעת "כי מיעוט רבים שניים". זאת אומרת, אם שני חברים יושבים ביחד, וחושבים, איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כוח לקבל התחזקות על גדלות ה' בבחינת אתערותא דלתתא, שעל המעשה זו באה אחר כך התעוררות מלמעלה, שהם מתחילים קצת להרגיש את גדלות ה'.
ולפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכוח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אווירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להיכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.
ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתוועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדווה. (הרב"ש, מאמר 17, "סדר ישיבת התוועדות", 1986)
19. הגם שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" נוהגת לגבי כל הכלל ישראל, אבל לפי שהכלל ישראל אינם הולכים על דרך להגיע מאהבת הזולת לאהבת ה', ויש כלל, כשמתחברים אחד עם השני, אז כל אחד מקבל הדעות של השני, והיות שעניין לשמה לא נקבע עוד בליבו של אדם, שזהו עיקר הכוונה של תורה ומצוות, כלומר, שעיקר הכוונה היא, שעל ידי הקיום של תורה ומצוות יכולים להגיע לשמה, לכן בזה שהאדם מתחבר עם השני, הדעות של השני מחלישות את דעתו של לשמה. ומשום זה יותר כדאי לשמש ולהתחבר עם סוג אנשים, שהם מבינים, שעניין "ואהבת לרעך כמוך" הוא רק אמצעי להגיע לאהבת ה', ולא מטעם אהבה עצמית, אלא כל כוונתו יהיה לתועלת ה'. לכן יש להיזהר להתחבר, ולדעת עם מי מתחברים. (הרב"ש, מאמר 14, "הצורך לאהבת חברים", 1988)
20. בענייני העבודה של דרך האמת, האדם צריך לבחינת התבודדות מאנשים אחרים. כי דרך האמת הוא דבר שצריך תמיד להתחזקות, משום שהיא נגד דעת העולם. כי דעת העולם הוא ידיעה וקבלה. מה שאין כן דעת תורה הוא אמונה והשפעה. ואם אדם מסיח דעת מזה, תיכף הוא שוכח את כל העבודה של דרך האמת, ונופל לעולם של אהבה עצמית. ורק חברה מבחינת "איש את רעהו יעזורו", אז מקבל כל אחד מהחברה כוח להילחם נגד דעת העולם. (הרב"ש, מאמר 12, "עניין חשיבות החברה", 1984)
21. ידוע, שהיות שהאדם נמצא תמיד בין אנשים, שאין להם שום שייכות לעבודה של דרך האמת, ולהיפך, הם תמיד בהתנגדות לאלו שהולכים בדרך האמת, והיות כי מחשבות של אנשים מתערבות זו בזו, נמצא, שדעותיהם של המתנגדים לדרך האמת, נכנסים לאלו שיש להם קצת תשוקה ללכת בדרך האמת.
לכן אין עצה אחרת, אלא שיקבעו לעצמם חברה, כדי שתהיה להם מסגרת. שזה עניין של קהילה נפרדת, שאין היא מתערבת באנשים אחרים, שיש להם דעות אחרות מבחברה זו. ובכל פעם הם צריכים לעורר את עצמם, את עניין מטרת החברה, בכדי שלא יהיו נמשכים אחרי הרבים. כי כן הוא הטבע, שנמשכים אחרי הרוב. (הרב"ש, מאמר 12, "עניין חשיבות החברה", 1984)
22. בחברה צריכה להיות שמירה יתרה, שלא ייכנס בתוכם עניין של קלות ראש, משום שקלות ראש הורס את הכול. (הרב"ש, מאמר 1, חלק ב', "מטרת החברה - ב", 1984)
23. אדם מצד עצמו, אפילו שאין בסביבתו אנשים אחרים, יש לו מצד עצמו חיסרון לאכילה, ושתייה, ושינה, וכדומה. אבל אם יש אנשים בסביבתו, אז יש עניין של בושה, מה שאחרים מחייבים אותו. הוא מוכרח לאכול ולשתות מה שאנשים מבחוץ מחייבים אותו. וכן עניין זה ניכר בעיקר בהלבשה, שאדם בבית הוא הולך מלובש במה שנוח לו. מה שאין כן כשהולך בין אנשים, הוא מוכרח ללכת מלובש כפי שאחרים מבינים. ואין לו בחירה, מטעם שעניין בושה מחייב אותו ללכת לפי טעמם. (הרב"ש, מאמר 13, "מעוז צור ישועתי", 1985)
24. לאחר שהוא כבר התחבר לקבוצה של אנשים שרוצים להגיע לדרגת אהבת ה', ורוצה ליטול מהם כוח לעבודה שהיא בעל מנת להשפיע, ולהתפעל ממה שהם מדברים, בקשר שצריכים להגיע לאהבת ה', אז הוא צריך להחשיב כל חבר וחבר, שבהקבוצה, שהוא גדול ממנו. כמו שכתוב, שאין אדם מתפעל מהחברה שיקח הערכה שלהם, על איזה דבר, אם הוא לא מחשיב שהחברה תהיה יותר גדולה ממנו. (הרב"ש, מאמר 8, "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב", 1985)
25. יש להאדם תכונות, מה שההורים מורישים להילדים, ויש לו תכונות, מה שהוא רכש מהחברה. שזה הוא קניין חדש. וזה בא לו רק מכוח חיבור עם החברה, ועל ידי הקנאה שיש בו על החברים, בזמן שהוא רואה, שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו, זה נותן לו תנופה, שירכוש מהם את מידותיהם הטובות, שיש להם, ולו אין, והוא מקנא בהם.
נמצא, שהוא מרוויח מהחברה תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו, מכוח מה שהוא רואה, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממנו, והוא מקנא בהם. זוהי הסיבה שיכול עכשיו להיות יותר גדול, מבאם שלא היה לו חברה, כי קונה על ידי החברה כוחות חדשים. (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)
26. אמרו חז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה". היינו, בזמן שכל החברים מסתכלים על החברה, שהם נמצאים ברמה גבוהה, הן מצד המחשבה, והן מצד המעשים, אז מצד הטבע הוא, שכל אחד ואחד מוכרח לעלות מדרגתו לדרגה יותר גבוהה, ממה שיש לו מצד תכונת גופו. (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)
27. צריך שידמה לו שחבירו עובד את השי"ת יותר ויותר ממנו, "וקנאת סופרים תרבה חכמה", ויתחזק על ידי זה בעבודת ה' יותר ויותר. וזהו "כל אחד נכווה מחופתו של חבירו", פירוש לשון התלהבות, על ידי שיראה שחופתו של חבירו גדולה משלו, תבער בו אש, ויתלהב נפשו לעבודת הבורא יתברך יותר, וישיג השגות אלוקות יותר. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")
28. אדם הרוצה לזכות לאור חיים באמת, צריך הוא שיסכים להיות שותל עצמו בכנסת ישראל, בכל ליבו, בכל חושיו וכוחותיו הגשמיים והרוחניים. (הראי"ה קוק, "אורות")