ביטול והכנעה

1. בני ישראל שזכו לתכלית הדביקות במעמד הקדוש היה כלי קבלה שלהם בהתרוקנות גמורה מכל קניינים שבעולם והיו דבוקים בו בהשוואת הצורה, שמשמעותה שלא היה להם שום רצון של קניין לעצמם אלא רק בשיעור של השפעת נחת רוח שיוצרם ייהנה מהם. וכיוון שהרצון לקבל שלהם התלבש בתמונה של קניין הזה הרי התלבש בה והתחבר עימה לעצמות אחד שלם, אם כן ודאי שנעשו בני חורין ממלאך המוות, כי המוות בהכרח הוא בחינת העדר ושלילת הקיום של דבר מה, וזהו יתכן בעוד שיש איזה ניצוץ הרוצה להתקיים לקניינו עצמו, יתכן לומר עליו שהניצוץ הזה אינו מתקיים כי נעדר ומת, מה שאם כן אם לא נמצא באדם שום ניצוץ כזה אלא כל ניצוצי עצמותו מתלבשים בהשפעת נחת רוח ליוצרם וזהו לא נעדר ולא מת, כי אפילו כשהגוף מתבטל אינו מתבטל אלא מבחינה קבלה עצמית שהרצון לקבל מלובש בה ואין לו זכות הוויה זולתה. אולם כשבא על הכוונה של הבריאה והשי"ת יש לו נחת רוח ממנו שנעשה רצונו, נמצא העצמות של האדם שמתלבש בנחת רוחו יתברך הזה וזוכה לנצחיות גמורה כמוהו יתברך, ונמצא שזכה לחירות ממלאך המוות. (בעל הסולם, "מאמר החירות")

2. "גאוות אדם תשפילנו". פירוש בזה דבר ידוע, שהאדם נברא בתכלית השפלות. אלא, אם השפל מכיר מקומו, אזי אין לו ייסורים, במאי שהוא שפל. יען שזהו מקומו. כדמיון הרגליים, שאין להם שום שפלות, במה שהם הולכים תמיד בהאשפות. והם מוכרחין לשאת על עצמן את כל כובד המשא של הגוף. מה שאין כן הראש, שהוא תמיד למעלה. יען, שהם מכירים את מקומם. לכן אין להרגליים שום שפלות, שאין להם שום ייסורים, במה שהם במדרגה נמוכה.

מה שאין כן, אם היו רוצים להיות למעלה, והם מוכרחין להיות למטה, אזי הם מרגישים את הייסורים. וזה פירוש "גאוות אדם תשפילנו". שאם האדם היה רוצה להיות להישאר בתוך השפליות, אזי לא היו מרגישים שום שפלות, זאת אומרת שום ייסורים, במה שהם "עייר פרא אדם ייוולד". אלא שהם רוצים להיות בגאווה, ואזי הם מרגישים את השפלות. ואזי יש להם הייסורים.

והייסורים והשפלות עולים בקנה אחד. שאם אין לו יסורים, אזי נחשב שאין לו שפלות. וזהו ממש לפי שיעור הגאווה שיש לו. או שרוצה להיות ואין לו, כך הוא מרגיש את השפלות. וזה השפלות נעשה אחר כך כלי לגאות, כמו שכתוב "ה' מלך גאות לבש". שאם המתדבקים בה', יש להם לבוש של גאות, כמו שכתוב "הגאווה והגדולה לח"י העולמים". שאותם, המתדבקים בח"י העולמים, יש להם גאווה וגדולה. ועד כמה שהוא מרגיש בשיעור השפלות, ולפי ערך הייסורים שיש לו, כך הוא זוכה ללבוש ה'. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ר"ג, "גאוות אדם תשפילנו")

3. כתוב "בטל רצונך מפני רצונו". היינו לבטל את הרצון לקבל שבך, מפני הרצון להשפיע, שהוא רצונו של ה'. זאת אומרת, שהאדם יבטל אהבה עצמית מפני אהבת ה', שזה נקרא שיבטל את עצמו לה', שזה נקרא בחינת דביקות. ואחר כך ה' יכול להאיר בתוך הרצון לקבל שלך, מפני שהוא כבר מתוקן בבחינת מקבל בעל מנת להשפיע.

וזה שאומר "כדי שיבטל רצונו מפני רצונך". שפירושו, שה' מבטל את רצונו, היינו סוד הצמצום, שהיה מטעם שינוי צורה. מה שאין כן עכשיו, שכבר יש השתוות הצורה, לכן יש עכשיו התפשטות האור להרצון של התחתון, שקיבל תיקון בעל מנת להשפיע, כי זהו מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו, ועתה יכול זה לצאת לפועל.

ובזה יש לפרש מה שכתוב "אני לדודי". כלומר בזה שה-אני מבטל את הרצון לקבל שלי לה', בבחינת כולו להשפיע, אז הוא זוכה "ודודי לי". זאת אומרת, ודודי, שהוא הקב"ה, לי, שהוא משפיע לי את הטוב והעונג, שישנו במחשבת הבריאה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

4. האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמיים נותנים לו כוח הגילוי של הרצון לקבל, מטעם שדווקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעל מנת להשפיע.

והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעל מנת להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בניי". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

5. ידוע, שעניין חשבון נוהג רק במלכות, שהיא עושה את חשבון של גובה הקומה של המדרגה (על ידי האור חוזר שבה). וידוע שמלכות נקראת "הרצון לקבל לעצמו". ובזמן שהיא מבטלת את הרצון לקבל שלה להשורש, שהיא אינה רוצה לקבל, רק להשפיע להשורש, כדוגמת השורש, שהוא רצון להשפיע, נמצא שמלכות הנקראת "אני", נעשית לבחינת "אין" ב-א'. שרק אז היא ממשכת ומקבלת את אור הכתר לבניין פרצופה, ונעשית בסוד י"ב פרצופי דקדושה.

מה שאין כן בזמן שהיא רוצה לקבל לעצמה, אז נעשה עין רע. זאת אומרת, במקום שהיה מקודם צירוף אין, היינו בחינת ביטול להשורש, שהוא כתר, נעשית בחינת עין (שפירושו בחינת ראייה וידיעה בתוך הדעת). שזה נקרא "מוסיף", היינו שרוצה להוסיף על האמונה בחינת ידיעה ולעבוד בתוך הדעת. היינו שאומרת, שיותר כדאי לעבוד בתוך הדעת, אז הרצון לקבל לא יתנגד על העבודה.

וזה גורם גריעו, היות שנפרדו מהכתר, הנקרא רצון להשפיע, שזהו השורש. שאין כבר עניין של השתוות הצורה עם השורש, הנקרא כתר. ומטעם זה נקראת הסטרא אחרא "מלכותא בלי תגא". כלומר, שהסטרא אחרא, המלכות שלה, אין לה דביקות עם הכתר. לכן אין להם רק י"א פרצופים, בלי פרצוף כתר.

וזה הפירוש מה שאמרו חז"ל: "תשע ותשעים מתו מעין הרע". שהכוונה היא, מטעם שאין להם בחינת כתר, כלומר שבחינת המלכות שבהם, שהיא הרצון לקבל, לא רוצה להתבטל להשורש, הנקרא כתר. זאת אומרת, שהם לא רוצים לעשות מה-אני, הנקרא רצון לקבל, שיהיה בחינת אין, שהיא ביטול הרצון לקבל, אלא שהם רוצים להוסיף. וזה נקרא עין רע. היינו שבמקום שצריך להיות אין עם א', הם מכניסים עין רע. לכן הם נופלים ממדרגתם, מטעם חסר דביקות להשורש.

וזה פירוש מה שאמרו חז"ל: "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". וזה הוא מטעם שעושה ב' רשויות.

מה שאין כן כשהוא בבחינת אין, והוא מבטל את עצמו להשורש, היינו שכל כוונתו הוא רק להשפיע, דוגמת השורש, נמצא שאין כאן רק רשות אחד, היינו רשותו של הקב"ה. וכל מה שהוא מקבל בעולם, הוא רק בכדי להשפיע לה'. וזה פירוש מה שאמר: "כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, ואני לשמש את קוני", לכן אני מוכרח לקבל כל המדרגות שישנו בעולם, מטעם כדי שאוכל להשפיע הכול לה', הנקרא "לשמש את קוני". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ז, "מהו, שהסטרא אחרא נקראת, מלכותא בלי תגא")

6. איך אפשר להיות השתוות עם ה', בזמן שהאדם הוא מקבל, והשי"ת הוא משפיע. ולזה אומר הפסוק "רם ה' ושפל יראה". אם האדם מבטל את עצמו, נמצא שאין לו שום רשות להיות מפריד בינו לה', אז הוא "יראה", היינו שזוכה למוחין דחכמה.

ו"גבוה ממרחק ידע". אבל מי שהוא בעל גאה, היינו שיש לו רשות בפני עצמו, אזי הוא נתרחק, משום שחסר ההשתוות. ושפלות לא נקרא מה שהאדם משפיל את עצמו בפני אחרים. זהו עניוות, שהאדם מרגיש בעבודה הזאת בחינת שלימות. ושפלות נקרא מה שהעולם מבזין אותו. דווקא בזמן שבני אדם מבזין, אזי נבחן לשפלות, שאז לא מרגיש שום שלימות.

כי זה חוק: מה שבני אדם חושבין, פועלים על האדם. לכן, אם בני אדם מחשיבין אותו, אזי הוא מרגיש לשלם. ולמי שבני אדם מבזין, אזי הוא חושב את עצמו לשפל. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ"ז, "מהו רם ה' ושפל יראה - א")

7. מכתבך מיום י"ג תשרי קיבלתי. ועל מה שאתה כותב לי: "מכיר אני בשיעור גדול עד אין ערך, כמה שאני צריך לסגופים חיצונים לתקן את החיצוניות שלי". עד כאן דבריך. אומר אני, שאין אתה צריך לסגופים, ואין אתה צריך לתקן את החיצוניות. ומי לימד אותך תורה חדשה זו? אין זה כי אם שאינך דבוק עימי כמקודם, ועל כן אתה שומר כרמים זרים.

דע כי אין לך עוד ידיד נאמן בכל עולמך. ואני אייעצך, שלא תתקן כלל את החיצוניות שלך, אלא רק את הפנימיות שלך. כי רק הפנימיות שלך עומדת לקבל תיקון. ועיקר מה שהפנימיות מתקלקלת מחמת ריבוי החטאים, הוא הזוהמה, וסימנו הוא, הישות והגאות. והזוהמה הזאת, אינה מתיראת מפני כל מיני הסגופים שבעולם. ואדרבה היא אוהבת אותם, מחמת שהישות והגאות מתרבים ומתחזקים על ידי הסגופים.

אולם אם אתה רוצה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בביטול הישות, במקום הסגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. וצריך לימוד והשכלה מרובה, כדי להבין זאת. ובכל פעם צריך לנסות עצמו, אם אינו משטה ומרמה עצמו, ומועיל גם כן להשפיל את עצמו בפועל לפני חבירו.

אכן צריך להיזהר שלא ישפיל עצמו, אלא מאנשים כשרים, ועל כן, אם ירצה לעסוק בזה בפועל, יוכל לבטל עצמו לפני החבריא שלנו, ולא לפני זרים חס ושלום. אבל מוכרח לדעת נאמנה, שהוא הגרוע והירוד מכל בני העולם, כי כן הוא האמת.

הנה עצתי זו, נקייה וקלה היא, ואפילו איש חלש יוכל לקיים אותה בכל תוקף. כי אינה מטשת כוחות הגוף, והיא הטהרה השלימה. והגם שלא דיברתי עימך מזה, הוא, מפני שלא היית צריך לה כל כך. כי בהיותך דבוק עימי במקום אחד, לאט לאט היית מכיר ממילא בשפלות שלך, בלי שום לימודים ומעשים, מה שאין כן עכשיו, שאינך עימי במקומי, אזי אתה מוכרח לעסוק בביטול הישות דרך הנזכר לעיל. (בעל הסולם, אגרת כ"א)

8. בכל המצבים שהאדם נמצא, הוא יכול להיות עובד ה', מטעם כי הוא לא צריך לשום דבר, אלא הכול הוא עושה למעלה מהדעת. נמצא, שאינו צריך לשום מוחין, שעימהם יהיה עובד ה'.

בהאמור יש לפרש מה שכתוב "תערוך לפני שלחן נגד צוררי". ששלחן פירושו, כמ"ש (כי תצא, חמישי, "ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה") ששלחן הוא כמו "ושלחה", היינו יציאה לחוץ מהעבודה.

שיש לפרש, שאפילו בזמן היציאות מהעבודה, היינו מצב של הירידות, יש לו גם כן מקום עבודה. כלומר שבזמן הירידות, שהאדם מתגבר למעלה מהדעת, ואומר שגם הירידות נתנו לו מלמעלה, על ידי זה מתבטלים הצוררים. היות שהצוררים חשבו שעל ידי הירידות האדם יגיע לתכלית השפלות, והאדם יברח מהמערכה, ולבסוף הדבר נעשה להיפך, שהצוררים מתבטלים.

וזה סוד מה שכתוב "השולחן, אשר לפני ה'". שדווקא על ידי זה הוא מקבל את הפני ה'. וזה עניין אשר הוא מכניע כל הדינין, אפילו הדינין היותר גדולים, היות שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים בכל הזמנים. היינו, שתמיד הוא מוציא לעצמו מקום עבודה, בסוד מה שכתוב, שר' שמעון בר יוחאי אמר "לית אתר לאתטמרא מינך (אין מקום להסתתר ממך)". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר פ"ג, "עניין ו' ימינית, ו' שמאלית")

9. ידוע שיש דרך ימין ודרך שמאל. ימין נקרא מלשון הֵימין. שעל הפסוק "והאמין בה'" אומר התרגום "והֵימין". בזמן שהרב אומר להתלמיד ללכת בדרך ימין, שבדרך כלל נקרא ימין "שלימות", ושמאל "בלתי שלם", אלא שחסר שם תיקונים, אז התלמיד צריך להאמין לדברי רבו, מה שהוא אומר לו ללכת בדרך ימין, שנקרא שלימות. ומהו הוא השלימות, שהתלמיד צריך ללכת? הוא שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באיבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומיטיב. כלומר, שכל העולם מקבלים ממנו יתברך רק טובות.

ואע"פ כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה, שהוא בערום וחסר כל. וכמו כן כשהוא מסתכל על העולם, הוא רואה שכל העולם סובל ייסורים, וכל אחד לפום דרגה דיליה (לפי הדרגה שלו), על זה הוא צריך להגיד, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו". שלהם פירושו, שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, הנקרא להם, ולא יראו האמת.

ומהו רשות הרבים? כלומר, שכל זמן שיש לאדם ב' רצוניות. הגם שהוא מאמין, שכל העולם שייך להבורא, אבל להאדם גם כן שייך משהו. שבאמת האדם צריך לבטל רשותו מפני רשותו של הקב"ה, ולומר, שהאדם בשביל עצמו אינו רוצה לחיות, וכל מה שהוא רוצה להתקיים, הכול הוא בכדי לעשות נחת רוח להבורא.

נמצא, שעל ידי זה הוא מבטל את רשות עצמו מכל וכל. ואז האדם נמצא ברשות היחיד, שהוא ברשותו של הקב"ה. ורק אז הוא יכול לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם במידת טוב ומיטיב. אבל כל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, היינו שיש לו עדיין ב' רצוניות, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, אין בכוחו לראות האמת. אלא שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת ולומר: "עיניים להם" אבל לא יראו את האמת. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ', "אמונת רבו, מהו השיעור")

10. תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי, במלוא מובן המילה, כי אז מתאחד עימו, ויכול לפעול ישועות בעדו. (בעל הסולם, אגרת מ"ה)

11. תכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום ליפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש.

כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמיים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, הייתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה.

ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראייה אמיתית, על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול.

וזה עניין מה שכתוב "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבוקר ונסכו". פירוש, שאותה השמחה, שהיה לו בזמן שהקריב את קורבנו, בזמן שהיה אצלו בוקר, שבוקר נקרא אור, היינו שהיה מאיר לו את האור תורה בתכלית הבהירות, באותה שמחה היה עושה את קורבנו, היינו עבודתו, אפילו שהיה לו בחינת ערב.

כלומר, אפילו שלא היה לו שום בהירות, בתורה ועבודה, מכל מקום הוא עשה הכול בשמחה, מטעם שהוא עושה למעלה מהדעת. לכן אין הוא יודע למדוד, מאיזה מצב יש להבורא יותר נחת רוח. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר צ"ו, "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה")

12. יש לפעמים, שהאדם מבזה את עבודה זו של קבלת עול מלכות שמיים, שהיא זמן של הרגשת השחרית, שהוא רואה, שאין מי שיכול להציל את מצבו, שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא. והוא מקבל על עצמו מלכות שמיים למעלה מהדעת, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא". ושצריך להיות לו שמחה, בזה שיש לו עתה מה לתת להבורא. ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה.

אבל לא תמיד יש לאדם הכוח, שיגיד, שזהו עבודה יפה, הנקרא הידור. אלא הוא מבזה את עבודה זו. וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר, שהעבודה זו הוא בוחר יותר מהעבודה של בחינת "לבנינות". היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת עבודה. אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמיים למעלה מהדעת.

ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה זו נעים לו, בזה שעתה הוא מקיים מצוות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את עבודה זו בבחינת יופי והדר, זה נקרא "שמחה של מצווה". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

13. כל דבר שהוא יותר רחוק מהלבשה, הוא יותר גבוה. ולהאדם יש יכולת להרגיש במקום היותר מופשט, הנקרא "אפס המוחלט". משום ששם אין יד האדם משמשת. כלומר, שהרצון לקבל יכול להאחז רק במקום שיש איזה התפשטות האור. ומטרם שהאדם מזכך את כליו, שלא יפגום בהאור, אין הוא מסוגל שהאור יבוא אליו בצורת התפשטות בכלים.

ורק בזמן שהאדם הולך בדרכי השפעה, היינו במקום שהרצון לקבל לא נמצא שם, בין במוחא ובין בליבא, שם האור יכול לבוא בתכלית השלימות, והאור בא אצלו בבחינת הרגשה, שיכול להרגיש את רוממותו של האור עליון.

מה שאין כן, כשהאדם עוד לא תיקן את הכלים שיהיו בעל מנת להשפיע, אז כשהאור בא לכלל התפשטות, מוכרח האור להתצמצם ואינו מאיר אלא לפי טהרת הכלים. לכן האור נראה אז שהוא בתכלית הקטנות. לכן, בזמן שהאור הוא בבחינת הפשטה מהתלבשות בכלים, אז האור יכול להאיר בתכלית השלימות והבהירות, בלי שום צמצומים לצורך התחתון.

היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דווקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

14. הנה, יש בחינת אישה, ויש בחינת בעל. אישה נקרא "דלית לה, אלא מה שיהיב לה בעלה (שאין לה אלא מה שנותן לה בעלה)". ובעל נקרא, שהוא עצמו ממשיך לתוך בחינתו כל טוב. הנה ברכים נקרא בחינת הכנעה, כמו שכתוב "וכל ברך לך תכרע".

ובעניין הכנעה יש ב' בחינות:

א. מי שמכניע את עצמו לפני מי שגדול ממנו. והגם שלא יודע מעלתו, אלא שהוא מאמין, שהוא גדול, ומשום כך, יש לו הכנעה לפניו.

ב. שהוא יודע את גדלותו ומעלתו בבירור גמור.

ובעניין אמונה בהגדלות של העליון, יש גם כן ב' בחינות:

א. שהוא מאמין, שהוא גדול, מטעם שאין לו עצה אחרת. היינו, שאין לו שום דרך ומבוא, איך לידע את גדלותו.

ב. שיש לו עצה, איך לידע בדעת ברורה וצלולה את גדלותו. ומכל מקום הוא בוחר בדרך האמונה, מטעם "כבוד אלוקים הסתר דבר". זאת אומרת, הגם שיש לו ניצוצין בגופו, שהם רוצים דווקא לדעת גדלותו, ולא ללכת כבהמה, ומכל מקום הוא בוחר בדרך האמונה, מטעם הנ"ל.

נמצא, שמי שאין לו עצה אחרת ובוחר באמונה, נמצא שהוא בחינת אישה. היינו בחינת נקבה, "תשש כוחו כנקבה", והוא רק מקבל מבעלה.

ומי שיש לו עצה והוא לוחם ללכת בדרך אמונה, הוא נקרא בחינת "איש מלחמה". לכן, אלו שבוחרו בבחינת אמונה, בזמן שהיה להם עצה ללכת בבחינת ידיעה, הנקרא בעל, המה נקראים "אשר לא כרעו לבעל". היינו שלא נכנעו לעבודת בעל, שהוא בחינת ידיעה, אלא שהלכו בדרך האמונה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קי"ח, "להבין עניין ברכים אשר כרעו לבעל")

15. כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דווקא מההתקרבות, היינו הכנסות. זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת "כולה שלי" בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות.

זאת אומרת שהאדם צריך לייחד הכול לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו יתברך. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכול ממנו יתברך.

ועל ידי זה הוא מוכרח להיות עניו. כיוון שהוא רואה, שהכול השי"ת עושה, בין היציאות ובין ההכנסות. וזה עניין הנאמר אצל משה ענוותן וסבלן, שצריכים לסבול את השפלות. היינו, שבכל מדרגה ומדרגה הוא צריך להחזיק את השפלות. וברגע שעוזב את השפלות, תיכף נאבד ממנו כל המדרגות "משה", שכבר השיג. ודי למבין.

וזה עניין סבלנות. שעניין שפלות יש אצל כל אחד ואחד, אלא לא כל אחד מרגיש את שפלות לדבר טוב. נמצא שלא רוצים לסבול. מה שאין כן משה רבינו עליו השלום, סבל את הענוות. לכן נקרא עניו. היינו, שהיה לו שמחה מהשפלות. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קכ"א, "הייתה כאניות סוחר")

16. אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפייה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו, אז יש להאדם האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה על המטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. היות שעיקר מה שדורשים מהאדם, הוא בכדי שעל ידי עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה', שהוא בחינת השתוות הצורה, שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע.

וזהו כמו שכתוב "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו הייתה בדרך הכפייה. מה שאין כן אחר כך, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכול הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'.

שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפייה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דווקא. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

17. "אך טוב לישראל אלוקים לברי לבב". הנה ידוע, שאכין ורקין המיעוטין. היינו, כל מקום שכתוב "אך" ו"רק" בהתורה, זה בא למעט. אי לזאת, בענייני עבודה יש לפרש, שבזמן שהאדם ממעט עצמו, ומשפיל עצמו. ועניין השפלה שייך לומר, בזמן שהאדם משתוקק להיות בגאווה. היינו, שהוא רוצה להיות בגדלות. זאת אומרת, שהוא רוצה להבין כל דבר ודבר, שנפשו חשקה להיות בחינת ראייה ושמיעה בכל דבר, ומכל מקום הוא משפיל עצמו, ומסכים ללכת בעיניים עצומות, ולקיים תורה ומצוות בתכלית הפשטות, זהו "טוב לישראל". שמילת "ישר-אל" הוא אותיות "לי ראש".

היינו שמאמין, שיש לו ראש דקדושה, אף על פי שהוא בחינת "אך". היינו שהוא בבחינת מיעוט ושפל. ואומר על ה"אך" הזה, שהוא טוב גמור. אז מקויים בו "אלוקים לברי לבב". שפירושו, שהוא זוכה לבחינת לבר לבב, שהוא סוד "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר". שעניין בשר הוא מוחין דו"ק, הנקרא מוחין דלבוש, שהוא בא מצד העליון. מה שאין כן מוחין דג"ר, זה צריך לבוא מצד התחתון, היינו על ידי בירורים של התחתון.

ועניין ו"ק דמוחין וג"ר דמוחין צריך ביאור. כי הרבה בחינות ו"ק וג"ר ישנו בכל מדרגה. ואולי כוונתו למה שכתוב בכמה מקומות, כי הקטנות, הנקרא גו"ע דתחתון, עולים למ"ן, על ידי הכלי המעלה מ"ן, הנקרא אח"פ דעליון. נמצא לפי זה, שהעליון מעלה את התחתון. ואחר כך, כדי לקבל ג"ר דאורות ואח"פ דכלים, התחתון צריך לעלות מעצמו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קמ"ג, "אך טוב לישראל")

18. צריכים חברה, שיהיו כולם כוח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם.

לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כוח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה.

ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עימהם. (הרב"ש, מאמר 1, חלק ב', "מטרת החברה - ב", 1984)

19. "רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קודשו, כי קדוש ה' אלוקינו".

"רוממו". פירושו, אם האדם רוצה לדעת רוממות וגדלות ה' אלוקינו, זה יכולים להשיג רק על ידי דביקות והשתוות הצורה. אם כן מהו השתוות הצורה, ואיך מגיעים להשתוות הצורה.

"והשתחוו להר קודשו". עניין השתחוויה היא הכנעה, היינו שמרכין את הדעת שלו, ואומר, מה שהדעת מבין או לא מבין, אני מבטל ומכניע אותו. לאיזו בחינה אני מכניע אותו, ל"הר קודשו".

"הר" פירושו הרהורים, היינו מחשבות. "קודשו", פירוש קדוש ומופרש מהדבר, שעניינו הוא, שפורש את עצמו מהרצון של קבלה. "והשתחוו", היינו להכניע את הגוף, אפילו שהוא לא מסכים, ויקבל על עצמו רק מחשבות של קדושה. וזהו, "השתחוו להר קודשו".

ומדוע צריכים להכניע את עצמו למחשבות של קדושה, היינו לפרוש את עצמו מקבלה על מנת לקבל "כי קדוש ה' אלוקינו", שהבורא הוא רק משפיע. לכן צריך להיות בהשתוות הצורה כמו הבורא. ועל ידי זה יכולים להשיג את רוממות ה'. ואחר כך יכולים להגיע לידי השגות רוממות ה' אלוקינו. (הרב"ש, מאמר 128, "רוממו ה' אלוקינו")

20. האדם צריך ללכת על דרך האמת. היינו לומר, שמה שאני נמצא עכשיו בתכלית השפלות, זאת אומרת, שמשמיים זרקו אותי בכוונה תחילה, בכדי שאני אדע, אם אני באמת רוצה לעבוד עבודת הקודש מטעם להשפיע, או שאני רוצה להיות עובד ה' מטעם שעניין זה מספק לי יותר משאר דברים.

ואז, אם האדם יכול לומר, שאני רוצה עכשיו לעבוד בעל מנת להשפיע, ואין אני רוצה לעבוד עבודת הקודש בעל מנת שאני אקבל איזה סיפוק בעבודה, אלא זה לבד מספיק לי, בזה שאני עובד עבודת הקודש כמו כל איש ישראל, שהולך להתפלל או ללמוד איזה שיעור בדף היומי, ואין לו זמן לחשוב אז על איזו כוונה הוא לומד או מתפלל, אלא הוא מקיים פשוט מעשה בלי שום כוונה מיוחדת, אז הוא נכנס שוב לעבודת הקודש, משום שהוא רוצה עכשיו להיות פשוט עובד ה' בלי שום תנאים מוקדמים.

וזה שכתוב "אתם ניצבים היום כולכם". היינו, כל הפרטים שעבר עליכם, היינו כל המצבים שהיו לכם, מצבים של גדלות או מצבים פחות מגדלות, שהיה נחשב למצב של בינוני וכדומה, אתם לוקחים את כל הפרטים, ואין אתם מחשיבים מדרגה לגבי מדרגה, מטעם שלא חשובה לכם שום תמורה, אלא חשוב רק שעושים רצון ה', שציווה לנו לעשות מצוות וללמוד תורה, וזה אנו מקיימים, כמו כל איש ישראל הפשוט. היינו שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו, הוא חשוב אצלו, כמו שהיה חושב שנמצא במצב הגדלות. אז "ה' אלוקיך כרת עימך היום".

זאת אומרת, שאז ה' כורת עימו ברית. היינו דווקא בזמן שהאדם מקבל את עבודתו יתברך בלי שום תנאים, אלא שמסכים לעבוד את עבודת הקודש בלי שום תמורה, שזה נקרא "כניעה ללא תנאי", אז הקב"ה כורת עימו ברית. (הרב"ש, מאמר 19, "אתם ניצבים היום כולכם", 1984)

21. אם האדם מקבל בחינת אמונה למעלה מהדעת, אפילו שאין לו שום הרגשה, ואין לו שום התפעלות, מזה שקיבל על עצמו עול מלכות שמיים, מכל מקום הוא מסכים על המצב הזה, ואומר, שבטח כך הוא רצון ה', שיעבוד וישמש אותו בשפלות כזו, אם כן מה חשוב לו, איזו התפעלות הוא מרגיש מהאמונה כזו, כי על עצמו, היינו לתועלת עצמו, על זה הוא לא דואג, אלא רק מה שהוא לתועלת ה'. ואם ה' רוצה שהוא יישאר במצב הזה, הוא מקבל עליו בלי שום תנאים. וזה נקרא "כניעה ללא תנאי". (הרב"ש, מאמר 12, "מהי סעודת חתן", 1989)

22. אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכוח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכוח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני.

כולם יש לכל הפחות בכוח, את עניין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כוח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.

אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח. (הרב"ש, מאמר 6, "אהבת חברים - ב", 1984)

23. אנחנו מתאספים כאן, לייסד חברה, שכל אחד מאיתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".

ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשִפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאיתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תִשרה בינינו". (הרב"ש, מאמר 1, חלק א', "מטרת החברה - א", 1984)

24. כתוב בזוהר הקדוש, "כי כל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה". והאדם השלם נקרא, שהוא כבר זכה לבחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". אם כן בוודאי קבלת פני השכינה הוא חשוב מאוד, היות שהתכלית היא, שהאדם צריך להגיע לדרגה זו.

אבל להגיע לקבלת פני השכינה, צריכה להיות מקודם הכנה, שהאדם יהיה מוכשר לזה. וזה נקרא בלשון חז"ל, "מהו רחום אף אתה רחום". שכך פירשו על פסוק, "ולדבקה בו, הדבק במידותיו", שרק על ידי זה שהאדם עובד באהבת הזולת, הוא יכול להגיע לדביקות ה'. שיש לזה הרבה שמות: השראת השכינה, השגת התורה, וקבלת פני השכינה, וכדומה.

ועיקר ההכנה, שנקראת יגיעה, שצריך להכין עצמו לבטל את רשותו, היינו עצמותו, היינו שהוא מבטל את דעת בעלי בתים ומשתוקק לדעת תורה, הנקרא ביטול רשות. וממילא הוא נעשה אורח אצל הבורא, שהוא בעל הבית של כל העולם. (הרב"ש, מאמר 5, "מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר", 1987)

25. יש להבחין בין דיבור לאלם, בעבודה. כי דיבור הוא בחינת גילוי, היינו שכבר יש להאדם בחינת יניקה ברוחניות, כבר הוא מרגיש שהוא יונק מקדושה. שעניין יניקת חלב מורה על חסדים, כי מידת החסד היא בחינת השפעה, שבזמן שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, היינו, שכל מעשיו הם לשם שמיים, וכבר אינו דואג לתועלת עצמו, זה נקרא שזכה לבחינת חסד.

אולם מטרם היניקה יש בחינת עיבור, היינו שהעליון מתקן אותו. וזה יכול להיות, שהאדם הוא כמו עיבור במעי אימו, שהעובר מתבטל להאם, ואין לו שום דעה בפני עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "עובר ירך אימו, אוכל מה שאימו אוכלת", ואין לו שום רשות בפני עצמו, לשאול איזו שאלות, אלא הוא לא עולה בשם. וזה נקרא שהוא אלם, שאין לו פה לשאול שאלות.

וזהו בזמן שהאדם יכול ללכת בעיניים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו ("תלמוד עשר הספירות", חלק ח', דף תר"ח, אות י"ז) וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם".

ויש לפרש את עניין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעיניים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות. (הרב"ש, מאמר 38, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה", 1990)

26. עקידת יצחק, שאברהם, שהוא קו ימין, שהוא בחינת למעלה מהדעת, עקד את הקו שמאל, שהוא בחינת השכל, שעושה ביקורת על כל דבר. ונתן לו תמונה כללית מהמצב שבו הוא נמצא. והוא עזב את כל השמאל, וקיבל על עצמו בחינת ימין, שהוא למעלה מהדעת. על ידי זה זכה אחר כך לקו אמצעי.

היינו יש הבדל, בין שמקבל קו ימין מטרם שרואה קו שמאל, להמצב שלאחר שראה את מצבו של שמאל, הוא מחדש עוד הפעם את הקו ימין. וימין, שהוא בחינה למעלה מהדעת, שזה נקרא מסירות נפש, כיוון שמבטל את כל הדעת שלו, מה שרכש מקו שמאל, והולך למעלה מן הדעת, ואז הוא זוכה לקו אמצעי. (הרב"ש, מאמר 136, "עקידת יצחק")

27. העיקר שבעבודה הוא שלא נותנים משמיים חצי דבר. אחרת היה יכול להיות שאם האדם היה עושה תשובה למחצה היה מקבל סיוע מלמעלה על מחצית עבודה, אבל מאחר שמשמיים אינם נותנים חצי דבר לכן מוכרח האדם להתפלל לה' שייתן לו עזרה שלימה. זאת אומרת שהאדם בזמן תפילתו שאז הוא מסדר מה שבליבו, כי תפילה היא עבודה שבלב, מוכרח האדם אז להחליט בעצמו שרוצה שה' ייתן לו רצון להיבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמיים.

וכשהחליט בליבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכוח אל הפועל - בבחינת כוח. זאת אומרת הגם שבבחינת כוח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להיבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון. וזה נקרא תפילה שלימה, היות שרצונו שה' ייתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו. (הרב"ש, אגרת ס"ה)

28. איך אפשר שאדם שהוא בר דעת ובעל מחשבה, שיהיה לו מציאות לומר, שהדעת שלו יהיה בטל לפני כל אחד ואחד, בו בעת שיודע ומרגיש בעצמו, שהוא עומד במדרגה יותר גבוהה פי מאה מחבירו.

אלא שיש בחינת "חלק" ויש בחינת "כל". שעניין הכלל הוא יותר גבוה מהפרט, והאדם צריך להתבטל לפני כל חלק וחלק, בזה שהוא חלק מהכול. היינו שהכלל ישראל, אף על פי שבאופן פרטי אין להם כל כך חשיבות, אבל מבחינת הכלל כולו, אז כל אחד ואחד בפני עצמו חשוב הוא מאוד, מצד הכלל כולו.

והאדם צריך לבטל צרכי עצמו בפני צרכי הכלל. והיות שהאדם צריך לבטל את דעתו ומחשבתו לפני ה', לכן הוא צריך להרגיל את עצמו בחיצוניות, הנקרא בחינת עשייה, הנקרא בחינת נעשה. ושכל אלו הביטולים ישפיעו עליו, שיוכל לבטל את דעתו ומחשבתו לה'. (הרב"ש, מאמר 821, "נעשה ונשמע - ב")

29. כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא.

ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.

תשובה - אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאין כן שכולם ביטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד.

וזה עניין מה שכתוב, דעת בעלי-בתים הפוכה מדעת תורה. כי דעת תורה הוא ביטול הרשות, כמו שאמרו חז"ל, אדם כי ימות באוהל, אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה. היינו, שממית את עצמו, היינו התועלת עצמו, והכול מה שעושה הוא רק לשם שמיים. וזה נקרא הכנה לקבלת התורה. (הרב"ש, אגרת מ"ב)

30. אחרי שמשיג המדרגה הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת.

כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך.

אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאווייו במה שיוכל ליהנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע. (הרב"ש, מאמר 223, "הכניסה לעבודה")

31. האדם צריך לתת עבודה, שיהיה לו רצון וחשק, שירצה לבטל את רשותו, על דרך שאמרו חז"ל על הכתוב "אדם כי ימות באוהל", "כי אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה". שפירושו הוא, שהוא רוצה לבטל את העצמיותו, היינו שהאדם צריך להגיע, שאין לו אלא רשות אחד, שהוא רשותו של הבורא. כלומר שאין האדם עושה שום מעשה לתועלת עצמו, אלא הוא דואג אך ורק לתועלת הבורא. וזה נקרא "רשות היחיד", שזאת נקראת "מלחמת הרשות" היינו הוא לוחם עם עצמו להשיג את הרשות היחיד, וזוהי נקראת "מלחמת הרשות" בעבודה. (הרב"ש, מאמר 44, "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב", 1990)

32. אין בכוחו של התחתון להתחיל בעבודה, אלא מבחינת שלא לשמה, הנקרא רצון לקבל, כי רק השלא לשמה נותן את כוח המנענע הראשון של התחתון, כי בזמן שאין האדם מוציא טעם מספיק מהנאות גשמיות, אזי הוא מתחיל לחפש אחרי תענוגים רוחניים.

נמצא ששורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע.

היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו.

ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו.

וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו.

וזה נבחן כשהעליון נותן לתחתון בחינת מוחין, אזי הוא נותן לו גם את הלבושיי מוחין, שנותן לתחתון את השפע וגם את כוח המסך, שהוא הרצון להשפיע. וזה עניין "מתוך שלא לשמה באין לשמה". (הרב"ש, מאמר 587, "עליון מברר לצורך התחתון")

33. צריכים לזכור שהחברה נתייסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת. (הרב"ש, מאמר 2, "בעניין אהבת חברים", 1984)

34. בעיבור יש שם שני כוחות. כוח המצייר שהציור של הוולד הוא קטנות, היינו שגם להשיג קטנות, יש סדר שגם קטנות הוא הכנה לגדלות, שאם אין קטנות בהמדרגה, אין גדלות. וכל זמן שהוא בקטנות נמצא שהוא עדיין אינו בשלימות, ובכל מקום שיש חיסרון בקדושה יש אחיזה לסטרא אחרא, ויכולה לקלקל, את בחינת העיבור שלא תוכל לקבל את שלימותה, ועל ידי זה הוא בא לידי הפלה, היינו שנולד מטרם שנגמר בחינת העיבור שלה.

כי בעיבור יש כ"ה פרצופים היינו נרנח"י, שבכל אחד מהם יש גם כן נרנח"י, לכן צריך להיות כוח המעכב, היינו שאפילו בקטנות יהיה שם שלימות. וזהו מקבל על ידי אימו, הגם שהוולד מצד עצמו אין לו כלים שיכול לקבל גדלות בעל מנת להשפיע, מכל מקום על ידי שהוא מתבטל להאם, הוא יכול לקבל גדלות מכלים דאימו, שזה נקרא עיבור ירך אימו, אוכל מה שאימו אוכלת.

היינו שאין לו בחירה מצד עצמו אלא מה שאימו אוכלת, היינו מה שאימו יודעת שמותר לאכול, הוא גם כן אוכל, זאת אומרת כי העביר ממנו את הבחירה שהוא יבחר מה זה טוב ומה זה רע, אלא הכול על חשבון אימו, שזה נקרא "ירך אימו", שפירושו שהוא עצמו אינו עולה בשם. (הרב"ש, מאמר 31, "עניין יניקה, ועיבור", 1986)

35. האדם בזמן שהוא יכול לבטל את עצמו, בקצת זמן ובזמן זה הוא אומר אני רוצה עכשיו לבטל עצמי לקדושה, היינו לא לחשוב עכשיו על אהבה עצמית, אלא שהוא רוצה עכשיו לעשות נחת רוח להקב"ה.

והוא מאמין למעלה מהדעת אף על פי שהוא עוד לא מרגיש שום דבר, הוא למעלה מהדעת שהקב"ה הוא שומע תפילת כל פה, ולפניו קטן וגדול שווים, וכמו שהוא יכול להושיע לגדול שבגדולים, כמו כן הוא יכול לעזור לקטן שבקטנים.

וזה נקרא בחינת "עיבור", היינו שעובר מבחינתו עצמו, לבחינת רשותו של הקב"ה, אבל זה הוא זמני, פירוש שהוא באמת רוצה לבטל את עצמו לעולמים, אבל הוא לא יכול להאמין שיהיה עכשיו ביטול לעולמים היות שהיה כבר הרבה פעמים שהוא היה חשב שיהיה כך, אבל אחר כך ירד מדרגתו, ונפל למקום אשפה.

אבל הוא לא צריך לדאוג מה נאכל למחר, היינו, שבטח הוא ייפול אחר כך מדרגתו, כי זה מחוסר אמונה, אלא צריכים להאמין ישועת ה' כהרף עין, נמצא כיוון שהוא מבטל עצמו לשעתו, ורצה להישאר כך בתמידיות נמצא שיש לו ערך של עיבור. (הרב"ש, מאמר 31, "עניין יניקה, ועיבור", 1986)

36. שהאדם מבטל את עצמו לשני, אינו דווקא התבטלות בחיצוניות, אלא גם בפנימיות. שעניין חיצוניות נקרא מה שמגולה לחוץ, שהוא בחינת נגלה, שמתראה לעיניי כל שהוא אינו מחשיב את עצמו לכלום, אלא שמחשיב את חבירו, שהוא במדרגה יותר חשובה ממנו. וזה מראה את המעשים שהוא עושה לפני חבירו.

ויש גם כן בחינת פנימיות, הנקרא בחינת נסתר, שהוא המחשבה והדעת, שגם זה הוא צריך לבטל לפני חבירו. וזה שכתוב, "נפשי כעפר לכל תהיה". (הרב"ש, מאמר 821, "נעשה ונשמע - ב")

37. בזמן שהוא רוצה לעשות הכול לשם שמיים ולא לתועלת עצמו, הגוף מתנגד בכל כוחו, היות שהגוף טוען, למה אתה רוצה להמית אותי ואת כל רשותי שיש לי. ואתה בא אליי שצריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שהוא ממש ביטול הרצון לקבל מכל העניינים. ואתה אומר לי, שחז"ל אמרו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו להמית את כל הרשות של תועלת עצמו, ולדאוג אך לתועלת ה', ומטרם זה אין האדם יכול לזכות לבחינת תורה. והאדם רואה שאין במציאות, שיהיה לו כוח ללכת נגד הטבע.

ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה', ולומר, שעתה הגעתי למצב, שאני רואה, שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות, שיהיה לי פעם כוח, שיהיה בידי כוח להתגבר על הרצון לקבל, שזה הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני. (הרב"ש, מאמר 37, "מהו תורה ומהו חוקת התורה, בעבודה", 1991)

38. בזמן שאין אדם מרגיש את גדלות ה', אין הגוף יכול להתבטל אליו יתברך בכל לבבך ובכל נפשך. אולם, לאמיתו של דבר, זה שהתחתון מציג תנאי, שאומר שאני מסכים לעבוד בשבילך רק בתנאי שאני אראה את החשיבות והגדלות שלך, נמצא, שכבר הוא רוצה לקבל מהבורא, היינו גדלות ה', אחרת אין הוא רוצה לעבוד בכל לבבך, כבר האדם מוגבל ומונח תחת שליטת ההסתר, ואין הוא בן חורין, לומר, שאין הוא רוצה שום דבר, אלא הוא רוצה רק להשפיע, זה אינו נכון, שהרי כן רוצה משהו, מטרם שיקיים "שכל מעשיך יהיו לשם שמיים", היינו שרוצה לקבל מקודם גדלות ה', ואחר כך האדם אומר, שהוא יתבטל לה'. ובטח שבחינה זו לא נקראת בחינת בינה כי חפץ חסד, ואינה רוצה שום דבר, כי כן היא רוצה. (הרב"ש, מאמר 4, "מהו מבול מים, בעבודה", 1989)

39. בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שעל ידי היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כוח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל.

וזה נקרא "קנה לך חבר", שהאדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו.

התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו עניין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'.

אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות. והגם שלא תמיד האדם במדרגה זו, שתהיה לו היכולת לומר כך, אבל על כל פנים זהו בהמטרה של העבודה. לכן יש לו כבר מה להשיב להגוף. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)

40. בעניין שפלות יש הרבה פשטים. כלומר, זה שהאדם משפיל עצמו, השאלה היא, מהו שפלות. כלומר, במה מתבטא שהאדם הוא בשפלות. הפירוש הפשוט הוא, שפלות, כשהאדם מכניע את עצמו ועובד למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, היינו שמשפיל את הדעת שלו, ואומר, שדעתו אינה שווה כלום, דהיינו, שדעתו של אדם מחייבת, אם ה' נותן לו כל צרכיו, מה שהרצון לקבל מבין שמגיע לו, אז הוא יכול לאהוב את ה', מסיבת שהוא ממלא לו כל צרכיו, לכן הוא אוהב אותו. ואם לא, אין הוא יכול להשפיל עצמו, ולומר שדעתו לא שווה כלום, אלא האדם מתרחק אז מה', ואומר, שאינו כדאי לעבוד את ה', אם אין ה' ממלא את רצונו. נמצא, שזה נקרא בעל גאווה, מטעם שהוא רוצה להבין את דרכיו של הבורא, במה הוא נקרא טוב ומיטיב, אם אין הגוף מקבל מה שהוא דורש. ועל בעל גאווה זו אומר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".

מה שאין כן אם הוא משפיל עצמו, ואומר, שאין בידי להבין את דרכי ה', ואומר מה שהדעת שלו מחייבת, אינו שווה כלום, אלא שהוא הולך למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, ועליו נאמר "רם ה' ושפל יראה". והוא זוכה שה' מקרב אותו אליו. (הרב"ש, מאמר 4, "מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה", 1991)

41. האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמיים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו.

והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמיים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכול למעלה מהדעת.

ואז האדם אומר, שהקב"ה שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השפלות, מטעם שהקב"ה רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמיים בצורת שפלות כזו.

ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם.

ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקב"ה, אם אתה תיתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלוא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין.

מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמיים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמיים ללא תנאים.

וזה שנתקשה משה, איך הוא יכול לבוא לעם ישראל עם בחינת שפלות כזאת. ועל זה הקב"ה הראה לו באצבע ואמר לו "כזה ראה וקדש", היינו בחינת לבנה בזמן המולד, שעוד לא ניכרת בה מעלתה.

ודווקא על ידי קבלת מלכות שמיים בבחינת שפלות, יתגלה אחר כך על בסיס זה מה שאמרו חז"ל וזו לשונם, אמר רבי אלעזר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר, "ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קווינו לו ויושיענו, זה ה' קווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", עד כאן לשונו (תענית ל"א).

נמצא, הרמז שהקב"ה מראה באצבע את הלבנה ואמר לו, "כזה", זוכים על ידי זה שכל אחד ואחד מראה באצבעו, "הנה אלוקינו זה". (הרב"ש, מאמר 21, "קידוש החודש")

42. כדי לבטל את הגוף, היה הדרך על ידי סגופים. ויש אופן ב', שהוא על ידי התבטלות לרב, שזה עניין "עשה לך רב". שעניין עשייה מתבארת על ידי כוח, בלי שום שכל.

וכמו שעניין הסיגוף מבטל את הגוף רק על ידי מעשה ולא בשכל, כמו כן התבטלות לרב הוא על ידי כוח ולא בשכל, היינו אפילו במקום שאינו עומד על דעת רבו, הוא מבטל את עצמו וגם את התורה והעבודה ובא לרב שידריך אותו.

ויש הדרכה בבחינת הכלל, שנקרא אור מקיף, שהוא רק אור שמאיר מבחוץ. וזהו בלי דיבורים, רק על ידי זה שבאים לרב, ויושבים לפניו, ויושבים על ידי שולחנו בעת הסעודה, או בעת התפילה. ויש בחינה ב', שהוא בחינת פנימיות, וזה דווקא על ידי "פה אל פה". (הרב"ש, מאמר 680, "התבטלות על דרך הבעל שם טוב")

43. עניוות נקרא שהוא בכל אופנים. היינו בין במעשה מבטל את עצמו לשני, ובין בשכל. היינו שגם דעתו הוא צריך לבטל בפני חבירו.

יש בחינת פנימיות ובחינת חיצוניות, הנקרא בחינת נגלה ובחינת נסתר, ובחינת מעשה ובחינת מחשבה. דבר הנגלה לעין כל שייך דווקא במעשה, מה שאין כן מחשבה אין מגולה. ולכן נקרא מחשבה פנימי, היינו שהוא בפנימיות האדם. מה שאין כן מעשה נקרא חיצוניות, שבתוכה יש מחשבה פנימית.

לכן כשאדם צריך להתבטל כלפי חבירו, אינו נקרא ביטול באמת, אלא בשני אופנים, היינו במחשבה ובמעשה.

שלאו דווקא המעשה, אלא גם הדעת שלו צריך לבטל ולומר, שהדעת של חבירו היא יותר חשוב מדעתו עצמו, אחרת, לזו (לא) נקרא ביטול. שמה שמבחינת מעשה מראה לחבירו בחינת התבטלות, זהו רק בחינת חנופה. היינו שמבחינת חיצוניות הוא מראה שחבירו הוא יותר חשוב, אבל בתוך תוכה הוא יודע שחבירו אינו מגיע לקרסוליו. (הרב"ש, מאמר 824, "פנימיות וחיצוניות")

44. העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכוח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כוח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.

ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. מה שאין כן כשהוא נפרד מחבירו, אין הוא יכול לקבל מחבירו את חלקו, מה שהוא צריך לקבל. אלא, שכל אחד צריך לומר, שהוא אפס נגד חבירו.

וזה דומה, כשכותבים מספרים, כשכותבים מתחילה 1 ואחר כך אפס, זהו פי עשר, 10. וכשכותבים מתחילה שני אפסים, אז הוא פי מאה, 100. היינו, שחבירו הוא מספר אחד, והאפס אחריו, הוא נחשב שמקבל מחבירו פי עשר. ואם הוא אומר, שהוא שני אפסים נגד חבירו, הוא מקבל מחבירו פי מאה.

מה שאין כן להיפך, שהוא אומר, שחבירו הוא אפס והוא אחד, אז הוא פחות מחבירו פי עשרה, 0.1. ואם הוא יכול לומר, שהוא אחד, ויש לו שני חברים, שהם שני אפסים נגדו. אז נבחן חלק ממאה נגדם, היינו שהוא 0.01. נמצא, לפי כמה אפסים שיש לו מהחברים, כך קומתו מתקטנת.

ומכל מקום, אפילו לאחר שיש לו הכוח הזה, שיכול לקיים אהבת הזולת בפועל, ותועלת עצמו הוא מרגיש לדבר רע בשבילו, מכל מקום אל תאמין בעצמך, וצריך להיות לו יראה, אולי באמצע עבודה ייפול לתוך אהבה עצמית. דהיינו, אם יתנו לו תענוג יותר גדול, מכפי שהוא רגיל לקבל, הגם שעל תענוגים קטנים, הוא כבר יכול לעשות בעל מנת להשפיע, ומוכן לוותר עליהם, אבל מתענוגים גדולים הוא חי בפחד.

וזה נקרא "יראה". וזה השער לקבל את אור האמונה, הנקרא "השראת השכינה", כמו שכתוב ב"הסולם": "לפי ערך היראה, כן הוא משיג את בחינת האמונה".

לכן צריכים לזכור, שעניין "ואהבת לרעך כמוך", צריכים לקיים אותו מטעם מצווה, שה' ציווה לעסוק באהבת חברים. ורבי עקיבא הוא רק מפרש, מה שה' ציווה את המצווה הזו, שהיה בכוונתו לעשות ממצווה זו כלל, שעל ידי זה יוכלו לקיים כל המצוות, מטעם ציווי ה', ולא מטעם תועלת עצמו.

היינו, לא שהמצוות יביא לנו להרחיב את הרצון לקבל שבנו. זאת אומרת, שעל ידי קיום המצוות אז האדם יקבל תמורת זה הרבה שכר. אלא להיפך, שעל ידי קיום המצוות נגיע להשכר, שאנו נוכל לבטל את אהבה עצמית שלנו, ולהגיע לאהבת הזולת. ולאחר כך לאהבת ה'. (הרב"ש, מאמר 7, "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך", 1984)

45. יש בעיבור ב' בחינות:

א. צורת העיבור, שהיא מדרגת קטנות, שזוהי צורתו אמיתית. אבל כיוון שאין לו רק קטנות, נבחן זה לחיסרון. ובכל מקום שיש חיסרון בקדושה, יש אחיזה לקליפות. ואז הקליפות יכולות לגרום הפלה, היינו שהוולד הרוחני ייפול טרם שנגמר בחינת העיבור שלו. לכן צריך להיות דבר המעכב, שהוא, שנותנים לו בחינת שלימות, היינו בחינת גדלות.

ב. אבל יש להבין, איך יכולים לתת גדלות להיוולד, בו בזמן שהוא לא מוכשר לקבל אפילו קטנות כל צרכו, מטעם שעדיין אין לו כלים, שיוכל לקבל אותם בעל מנת להשפיע. ועל זה יש שם תירוץ, על דרך שאמרו חז"ל "עובר במעי אימו, אוכל מה שאימו אוכלת".

כמו כן אמרו "עובר ירך אימו", שפירושו הוא, כיוון שעובר ירך אימו, אז העיבור לא עולה בשם בפני עצמו. לכן העובר אוכל מה שאימו אוכלת. שפירושו, שכל מה שהעובר מקבל, הוא מקבל בכלים של האם. לכן, הגם שאין להיוולד כלים מוכשרים לקבל גדלות, אבל בכלים של העליון, שהוא האם שלו, הוא יכול לקבל, משום שהוא מתבטל כולו להאם, ואין לו רשות בפני עצמו, שזהו נקרא בחינת "עיבור", שהוא מתבטל לגמרי להעליון. (הרב"ש, מאמר 3, "עניין אמת ואמונה", 1985)

46. "מי בז ליום קטנות", היינו שאדם צריך להיות שמח, מעבדות של קטנות יותר מעבדות של גדלות מטעם שככל שהאור יותר גדול, יש פחד לחיצונים, שלא יפגמו בו. לכן הוא מתכסה ושלא יתראה אלא בצורה של קטנות. מה שאין כן באור היותר קטן יכול לבוא לידי גילוי, מטעם שאין פחד כל כך.

והאדם צריך להאמין שיש יותר נחת רוח מעבדות של זמן קטנות מעבדות דזמן גדלות. (הרב"ש, מאמר 654, "מי בז ליום קטנות")

47. תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". וזהו מלשון "כי אם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעל מנת לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה".

והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף הייתה הנשמה דבוקה בו יתברך, ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהידבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי. (הרב"ש, מאמר 31, "עניין יניקה, ועיבור", 1986)

48. העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי, כלומר שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמיים בבחינת למעלה מהדעת. שהאדם צריך לומר "אני רוצה להיות עובד ה', אפילו שאין לי שום מושג בעבודה, ואין לי שום טעם בעבודה, ומכל מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי, כאילו שהייתה לי השגה והרגשה וטעם בעבודה, ואני מוכן לעבוד ללא שום תנאי". ואז האדם יכול ללכת קדימה, ואין לו אז שום מקום, שיוכל ליפול ממצבו, מטעם שהוא מקבל על עצמו לעבוד אפילו כשהוא מונח ממש בארץ, היינו שאי אפשר להיות למטה מבארץ. (הרב"ש, מאמר 24, "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה", 1991)

49. איך האדם יכול לקבל כוח התגברות על הגוף, בזמן שהוא מרגיש בחינת "שכינתא בעפרא". איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו. וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפייה, אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר. והיות שאין לו כוח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך.

לכן על זה הוא מבקש מה', לא שייתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שייתן לו כוח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר. (הרב"ש, מאמר 40, "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה", 1990)

50. דווקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דווקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצוות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שייתן להם כוח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. היינו, שהם מבקשים, שה' ייתן להם כוח ברוממות, שהיא למעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה', ולא רוצים שה' ייתן להם זה להשיג, היות שהם רוצים להכניע את עצמם, בכניעה ללא תנאי, רק שמבקשים עזרה מה', בשיעור זה הם יכולים למלאות את המקום של ריקנות עם מצוות. וזהו "מלאים מצוות כרימון". (הרב"ש, מאמר 7, "מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה", 1991)

51. צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו.

אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעיניים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכול לשם שמיים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה.

כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שייתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו.

לכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, היות שהוא יותר גרוע משאר אנשים, שהם כן יכולים להיות עובדי ה'. מה שאין כן הוא יותר גרוע מהם, שהוא רואה, שיש לו רצון לקבל באהבה עצמית יותר מכולם. לכן הוא מתבייש כלפי עצמו, איך שהוא נמצא בשפלות כל כך. ולכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, שיוציא אותו משליטת היצר הרע, ולא משום שהוא יותר חשוב משאר אנשים, לכן הוא מבקש, שייתן לו עזרה, אלא, שהוא יותר גרוע משאר אנשים, מטעם שהרצון לקבל שלו יותר מפותח, במרץ יותר גדול הוא עובד אצלו.

אולם אינו מבקש, שייתן לו יותר שכל ודעת בגדלות ה', אז תהיה לו היכולת לצאת משליטת הרע. הגם שזה אמת, אבל הוא לא רוצה להגיד להבורא, שהוא רוצה להציג להבורא תנאים, שרק אז הוא יתבטל לה'. אלא הוא מסכים להישאר במיעוט שכל ובמיעוט הרגשה, לא יותר מכפי שיש לו עכשיו. אלא, היות שאין לו כוח התגברות, לכן הוא מבקש מה', שייתן לו כוח התגברות, ולא מוח, שכל והרגשה.

כי כל מה שהאדם נותן להקב"ה עצות, נראה כאילו שהוא מציג תנאים לה', כאדם בעל עמדה, וכאדם בעל שכל. וזה הוא חוצפה להאדם, שיציג תנאים לה', ולומר, אם תיתן לי למשל טעם בעבודה, אני יכול לעבוד בשבילך, אחרת אני לא מסוגל. אלא האדם צריך לומר, אני רוצה להתבטל ולהיכנע ללא תנאים. אלא תן לי כוח, שבאמת אני אוכל לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את ה' "בכל לבבך". (הרב"ש, מאמר 4, "מהו מבול מים, בעבודה", 1989)

52. בעל כוח נקרא מי שיש לו רצון חזק ולא למי שיש לו איברים חזקים, על דרך "איזהו גיבור הכובש את יצרו", כמו שנוהג בכוחות של איברים חזקים.

למשל, מי שרוצה לילך לאיזה מקום ויש אנשים שמפריעים ללכת בדרך שהוא רוצה, וכל אחד ואחד מושכו לאותו מקום, שהוא רוצה, ואם נמשך אין לך כוח כנגדם להכניעם, אז הוא נמשך מהמקום שהוא רוצה ללכת אל המקום שהגיבור שביניהם רוצה, כי הוא מכניע את כולם, משום שהוא בעל כוח.

כמו כן בכוחות נפשיים. האדם מורכב מהרבה רצוניות. וכל אחד ואחד מהרצוניות רוצה להכניע את רצונות האחרים ולהמשיך את הגוף, שילך לצדו. וגם כאן הרצון החזק ביותר שבין הרצונות הוא הגובר. ובאם שנמצא אדם, שכל הרצוניות הם שווים, שאין לאף אחד יותר כוח משל חבירו, אז הוא יכול להיות בבחינת מנוחה מוחלטת, משום שאין לו רצון שיתגבר על השאר, לכן כולם עומדים ומושכים את הגוף, והגוף עומד באמצע, ואין זז משהו, לא לכאן ולא לכאן, שכולם מושכים בכוחות שווים.

אז ממילא הוא נשאר על מקום בלי שום תנועה, אפילו שיהיה לו כוחות חזקים, אבל כולם גיבורים בכוחות שווים, ממילא אין אף אחד שיוכל להכניע לחבירו. ורק כשיש לו כוח אחד חזק, אותו כוח הוא יכול לפעול וכל הרצונות מתבטלים כנגדו. נמצא לפי זה, אם האדם רוצה שיצליח בתורה, אזי הוא צריך לראות, שהרצון לעסוק בתורה יהיה יותר חזק משאר רצוניות שבו. ואז הם נכנעים נגדו, משום שיש בכוח הגיבור להכניע את החלש. לכן הרצון החזק מכניע את רצון העצלות ואת רצון לכבוד, ואת שאר תאוות. (הרב"ש, מאמר 696, "חילך לאורייתא")

53. התורה, שאנו עוסקים בה, הוא בכדי להגיע להכניע את היצר הרע. כלומר, ולהגיע לידי דביקות בה', שכל מעשיו יהיו אך ורק בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, בכוחות עצמו אין לאדם שום מציאות, שיהיה בידו כוח ללכת נגד הטבע. כי עניין מוחא וליבא, מה שהאדם צריך להשתלם בהם, הוא מוכרח לקבל סיוע. והסיוע הוא על ידי התורה. כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". שמתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)

54. בשעה ששומעים את קול ה' המדבר אל הלב, בסוד "הבא לטהר מסייעין אותו". ופירושו בזוהר הקדוש, שמסייעין אותו בנשמתא קדישא, היינו שהלב שומע קול ה', אז מקבל השליטה על כל הרצוניות דווקא קול הקדושה, היינו הרצון להשפיע. וממילא לא ישובו לכסלה, היינו שלא יחטא עוד, משום שכל הרצוניות של הקבלה נכנעו תחת רצון להשפיע.

ואז מתגלה על הלב כל נועם הטוב, שאז כבר יש מקום בתוך הלב להשראת השכינה, והעידון והעריבות והנעימות והידידות מתפשט וממלא את כל האיברים של האדם.

וזה דווקא כששומעין את קול ה', אז כל הגוף נכנע ומשעבד את עצמו להקדושה. (הרב"ש, אגרת י"ח)

55. עניין שִפלות מתגלה בעיקר בזמן שהאדם צריך לעשות איזה דבר שחבירו מחייב אותו, בו בזמן שדעת עצמו מראה להיפך מדעת חבירו, ומכל מקום מכניע את עצמו. זה נקרא שפלות, היינו שמשפיל את דעתו. (הרב"ש, מאמר 424, "מחלוקת קורח ומשה")

56. ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיוון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעל מנת להשפיע.

אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמיים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נידח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים. (הרב"ש, מאמר 3, "עניין אמת ואמונה", 1985)

57. ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תיכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי, ונדמה לי שעיניי רואות את חבריי וכמו כן אוזניי שומעות את קולם, פי מדבר איתם, הידיים מחבקות והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עמם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חבריי עומדים בתוך ליבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חבריי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיניי שאין שום מציאות בעולם רק אני וחבריי. ואחר כך גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחבריי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים. (הרב"ש, אגרת ח')

58. אשרי הוא מי שממעט את עצמו בעולם הזה, כמה הוא גדול ועליון בעולם הנצחי. מי שהוא קטן בעולם הזה, הוא גדול בעולם הנצחי. ומי שהוא גדול בעולם הזה, הוא קטן בעולם הנצחי. שכתוב, ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. מאה, שהוא חשבון גדול. כתוב בו שנה, למיעוט של שנה אחת המעיט אותו. שבע, שהוא חשבון קטן, הגדיל אותו והרבה אותו, שכתוב בו שנים.

אין הקב"ה מגדיל, אלא למקטין את עצמו. ואינו מקטין, אלא למגדיל את עצמו. אשרי הוא מי שמקטין את עצמו בעולם הזה, כמה הוא גדול במעלה לעולם הנצחי. (זוהר לעם, פרשת חיי שרה, מאמר "מי שממעט את עצמו הוא גדול", סעיף 21)

59. טוב נִקלֶה ועֶבד לו, ממתכבד וחסר לחם. פסוק זה נאמר על היצר הרע, משום שהוא מקטרג תמיד על בני אדם. והיצר הרע מגביה ליבו ורצונו של אדם בגאווה. והאדם הולך אחריו מסלסל בשערו ובראשו, עד שהיצר הרע מתגאה עליו ומושך אותו לגיהינום.

מי שאינו הולך אחר היצר הרע, ואינו מתגאה כלל, ומשפיל רוחו וליבו ורצונו אל הקב"ה, אז היצר הרע מתהפך להיות עבד לו. שאינו יכול לשלוט עליו. ולהיפך, אותו האדם שולט עליו, כמו שכתוב, ואתה תמשול בו. (זוהר לעם, פרשת וישלח, מאמר "וישלח יעקב מלאכים", סעיפים 17-16)

60. בהתאסף יחד בני ישראל הוא דבר גדול למאוד, רק העיקר הוא שכל אחד ואחד, אל יחשוב לעצמו כלל שהוא נחשב לצדיק או לאיזה דבר בין החברותא קדישא, רק שידאג שלא יפגום החברותא קדישא על ידי מעשיו, והגם שלפי הנראה הוא אדם גדול, אף על פי כן יפשפש במעשיו ויחשוב, כי במה נחשב הוא ויבטל את עצמו לגמרי. וזה ידוע שכל בי עשרה שכינתא שריא והוא קומה שלימה כידוע ובקומה שלימה יש ראש וידיים ורגליים ועקבים, כידוע מדברי קדושי עליונים. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו לאין בהחברותא קדישא, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברותא והם בבחינת הראש והגוף והאיברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם, והעיקר נמשך על ידי האיש שהוא נחשב יותר לאין ועקב. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")

61. תעזור ותושיע ברחמיך הרבים ובחסדיך העצומים, שיהיה כוח על כל אחד ואחד מישראל הרחוק מן התכלית, להביאו אל התכלית האמיתי. שיזכה כל אחד לסתם עיניו ודעתו מדמיון העולם הזה לגמרי, עד שיהיה נכלל תמיד בתכלית הביטול, ברצוא ושוב, בתוך התכלית האמיתי, שהוא כולו אחד, כולו טוב, באופן שיזכה כל אחד ואחד מישראל לכלול תפילתו באחד. עזרנו טוב לכל, שנזכה לבטל כל גשמיותנו, עד שנזכה לבטל עצמנו לגמרי, להיכלל באחדותך באמת, שהוא כולו טוב תמיד, עד שתהיה תפילתנו בתכלית השלימות, כלולה יחד מתחילתה ועד סופה בתכלית האחדות. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי תפילות")

62. לעשות התאחדות בין הכלל הוא רק על ידי כתישה, שכל אחד כותש את עצמו ומסיר ממנו את קליפת גסות הרוח. ועל ידי ביטוש והכתישה מאיר אור הנשמה, ושם באמת כל ישראל הכול אחד. (רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, "שם משמואל")

63. יום אחד בערב שבת, יצא האר"י הקדוש עם החברים לקבל שבת כמנהגו. אמר לחברים: "נלכה נא עתה לירושלים, ונבנה בית המקדש ונקריב קורבן שבת, כי רואה אני ששעה זאת הוא קץ אמיתי לגאולה. מקצת החברים אמרו: "איך נלך לירושלים בשעה זאת, והיא רחוקה ממנו יותר משלושים פרסאות?" וקצתם אמרו: "טוב הדבר, הננו מוכנים לילך, אלא נלך קודם ונודיע הדבר לנשותינו, שלא ידאגו לנו, ואחר כך נלך". אז צעק הרב ובכה ואמר לחברים: "איך הועיל קטרוג השטן לבטל גאולתן של ישראל. מעיד אני עליי שמיים וארץ שמזמן רבי שמעון בר יוחאי עד היום לא הייתה שעה הגונה לגאולה כשעה הזאת. ואילו הייתם מודים בדבר זה, היה לנו בית המקדש ונידחי ישראל היו מתכנסים לתוך ירושלים. ועכשיו עברה אותה שעה ונכנסו ישראל בגלות מחדש. וכשמוע החברים דבר זה נתחרטו ממה שעשו ולא הועיל להם. (שלמה שלומיל בן חיים, "שבחי האר"י")

64. מאמר חז"ל שאמרו. פזור נאה לרשעים וכנוס נאה לצדיקים, והוא על פי מה שאמר האר"י ז"ל בעולמות העגולים שאין עיגול נוגע בחבירו, ושם היה השבירה עד שניתקן בעולם היושר. ופירוש העניין והמשל, שהשכל של העגולים פירוש, כמי שסובב את עצמו ומתעגל ונפרד מקונו ונדמה לו שברצון עצמו ינהיג את עצמו, וזה שמתנשא לומר "אני אמלוך" וזה היה השבירה. וכן הרשעים כל אחד מתנשא בליבו "אני אמלוך", ולכן הם בעולם הפירוד ואינם יכולים להתחבר כמו העיגולים, כמו שנראה בחוש, כי לא יכלו לשבת יחדיו, ולהם נאה הפיזור. מה שאין כן הצדיקים, הגם שכל אחד עובד בוראו בסגנון אחר, מכל מקום כולם מכוונים לדבר אחד, לאביהם שבשמיים, והם מתקבצים ומתאספים אחד לאחד, כאיש אחד בלב אחד, שכל אחד מקטין את עצמו ומהדר העבודה להשי"ת שנותן בו כוח ושכל לעובדו, ולכן לא יתגאה על חבירו והם בעולם היושר ומתייחדים זה עם זה. (ישראל הופשטיין מקוז'ניץ, "עבודת ישראל")