יום ראשון ה"ס כל"א (והארץ נבראת תחילה, כי השמים נבראו ביום שני, כמ"ש, (בראשית א ח) "ויקרא אלקים לרקיע שמים", ואח"כ ביום רביעי (שם טז) "ויעש אלקים את שני המארת" וכו', כמו שאבאר להלן). ואפשר לומר ששורש השמים, בסוד מים עליונים זכרים נבראו תחילה, והארץ נתגלתה שם בכל טהרה וזהרה בסוד חסד דאזיל עם כלהו יומין, אלא שכלולה שם בשמים, בשורש השמים .... .... דחכמתא.
ו"היתה תוהו" ... ... דחוכמתא, כמו נקודה ואינה נקודה, תוהא על תוהא ... ... . אמנם ה"בוהו", מיד נמשך מראש מקוה לאכפיא לנקודה, כי התוך בו הוא בראש. והיו מתחלפים ... ... ה"תהו", ועליו כח בוהו וחוזר חלילה, עד שנרגש חושך בעתים של התוהו, שעתים הרבים ההמה מכונים תהום, מלשון תוהיים רבים, וז"ס, "וחושך על פני תהום".
"ורוח אלקים מרחפת על פני המים", כי אז נמשך ונתחדש ענין של רוח מאלקים, כי עד שם היה בבחינת נפש לבד נצחיות, ובסוד התוהו נעשה רצוא, ובסוד ובוהו מראש מקוה ונפש נעשה ושוב. כי המים נמשכו שם מתוהו מי ... מכל תוהו, וכיון שנכפל פעמים הרבה כנ"ל, מכונים מים לשון רבים, כמו התוהיים בלשון רבים, אע"פ שעדיין אין כאן בחינת מי דעובדתא, וז"ס, "ורוח אלקים וכו' על פני המים", כי ... דחוכמתא נקרא פנים. (ועדיין היה רק פן אחד)
"ויאמר אלקים יהי אור" כנודע, עד "ויהי ערב" מכח התוהו, "ויהי בוקר" מתוך הבוהו, ונגמר היום ההוא המכונה כל"א או סוף מקוה.
"ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים". כי עד כאן היו המים נמשכים מכל"א וממלאים כל החלל, ועדיין לא נקבע שום תחום בין האור ובין החושך, ושניהם משמשים בערבוביא, כלומר, שהארת התוהו ובוהו מילא את החלל והמים, ורודפים זה את זה בקנאה גדולה ועזה, וכל אחד מהם לא היה יכול להעמיד את שליטתו בשום פנים, ועל כן הגיע המאמר: "יהי רקיע בתוך המים", כלומר, לתת שליטה לאחד מהם.
ורקיע אותיות רק ע', בסוד עין טובה. "ויהי מבדיל בין מים למים". כלומר, שלא היתה הכונה להחריב את הגבול של התהום כלפני יום ראשון, אלא להבדלה לבד בפעם אחת ולא יותר, ויהיה שם העין טובה, וזהו מלת רק עין, כלומר, ראיה אחת שתספיק להבדלה.
וכתיב, "ויעש אלקים" וכו'. והוא ענין נפלא, כי באמת כל התהום היה עדיין למעלה מבחינת עשיה בלי שום תמונה. ולפיכך כדי לגלות רקיע, הוצרך בהכרח לעשיה, דהיינו, למצוא שם איזה נקודה. ואז, "ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע". כי עתה אחר שנתגלה השלימות דכל"א, אז נתעלה הרקיע, ועלה למעלה למקום כל"א, והיה שם השלימות והאור תמים יחדיו, והתהום נמשך כליל משם, ובא לתוך החלל שלמטה מכל"א בסוד חושך דאחימן, ונעשה הכר גדול בין המים שמתחת לרקיע ולמעלה הימנו.
והבן כאן, שפעולת הרקיע לא החריב התהום והמים, כמו שהיה צריך להיות במין אנושי, אלא פעל הבדלה לבד בדרך הנ"ל, כי מתוך כך בא יאושא דאחימן על כל החלל שלמטה מרקיע. וזכור זאת.
"ויהי ערב". מתוך עשיתו של הרקיע. "ויהי בוקר". מתוך הרקיע עצמו. ובזה נגמר יום שני המכונה אומ"צ.
"ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן". כי כבר ידעת שיום ראשון נמשך לתוך החלל שמרקיע ולמטה, אלא בצורה אחרת, דהיינו, צורה דאחימן, וחושך דאימא, וע"כ היה האור וחושך משמשים בערבוביא, והמים התחתונים עלו שמים וירדו תהום אחד דאחימן, ורצו להחריב לרקיע ולחזור ליום ראשון שלמעלה מרקיע, והיתה רדיפה גדולה בסוד אם בריאה יברא בלי נ"מ, או יש נ"מ עד שבא מאמר אלקים "יקוו המים". מכל הפזרון הזה, אל מקום אחד. דהיינו, כמו למעלה ממקום אחד, אלא מתחילה באו ונקוו כל המים למקום אחד בהכרח, ואחר כך עוד למעלה, אולם הקדים מאמר אלקים, "ותראה היבשה".
ודע כי כאן נגלה התהום בכל אמיתיות בצורה דעבידתא, שע"כ גרם לו ליובש אמיתי, וגם לבושה, שיבשה מלשון בושה.
אבל, "ולמקוה המים קרא ימים". כלומר, שני ימים שתי נקודות בבת אחת, נקודה דחכמתא, ונקודה דעבידתא, תהומא רבא ותהומא זוטא, והיבשה אמנם מנקודה דעבידתא לבדה, כי בכוח תוהו הזה יבשה הארץ כנ"ל, וע"כ ראויה לעמידה חזקה וחלוטה בלי נענוע, כמו הרוח והמים. ובין וזכור זה.
"וירא אלקים כי טוב". כי נגלה שם אור חוזר גדול, שהטיב לפגם דאחימן, ועלה והאיר עד לכל"א כנודע במקוה"נ. "ויהי ערב". מכח הנקודה דעבידתא. "ויהי בוקר". מכח הארת כל"א, שהאור חוזר עלה עד הכתר, משום דלא נכוה בפושרין וכו'.