68. המ"ן, שמעלים הצדיקים, כדי לעשות נחת רוח ליוצרם, לתועלת העליון, נקראים דברי תורה שהתחדשו. כי הן מתחדשות ע"י הזיווג העליון. והזו"ן מקבלים מוחין חדשים על ידיהם, עד שזוכים ע"י זה לנטוע שמיים וליסוד ארץ. ונעשים שותפים עם הקב"ה, כי מתחדשים שמיים וארץ ע"י הדברים שלהם.
("עימי אתה בשותפות", הקסה"ז)
309. הנוקבא ניזונה מהזכר. כי לנקבה אין מעצמה כלום. וגם המזונות, השפע כדי קיומה, וגם הולדת הנשמות, היא מקבלת מהזכר.
("התיקון של עולם התחתון מעולם העליון", בראשית-א)
357. עד הזיווג, היה הזכר אור, והנוקבא חושך. ואח"כ מתחברים זו"ן כאחד, להיות אחד. פרצוף הזכר נבנה מקו ימין, חסדים, ופרצוף הנוקבא נבנה מקו שמאל, חכמה בלי חסדים, חושך, משום שהחכמה אינה מאירה בלי לבוש החסדים.
ובמה נבדלים זה מזה, שכתוב עליהם, ויבדל בין האור ובין החושך? כדי להכיר בין האור ובין החושך, נבדלות תחילה המדרגות זו מזו. ואז ניכרים המעלות והחסרונות של האור בפני עצמו, והמעלות והחסרונות של החושך בפני עצמו.
כי אע"פ שיש יתרון גדול לאור כלפי החושך, אבל הוא מחוסר הארת חכמה. וכן, אע"פ שיש מעלה לחושך, שיש בו הארת חכמה, אמנם החכמה אינה מאירה בו מחוסר לבוש חסדים. וע"כ הוא חושך, בין מאור חסדים ובין מאור חכמה.
ואחר שניכרו היטב המעלות והחסרונות של כל אחד בפני עצמו, אז הזדווגו, ושניהם נעשו כמו אחד. כי הזדווגו, כי צריכים זה לזה. שהרי אין האור דז"א שלם, אלא אחר שנכלל בחושך דנוקבא. כי אז נשלם האור גם בהארת חכמה. ואין החושך של הנוקבא שלם, אלא אחר שנכלל באור. כי אז השיג החסדים ממנו, והתלבשה החכמה בחסדים, ויכולה להאיר.
ואע"פ שהזדווגו ונעשו אחד, מ"מ עוד נבדלים בחינותיהם זה מזה, שהרי זה חסדים וזה חכמה. ועכ"ז, שההבדל ביניהם גדול כל כך, הם נעשו אחד ונכללים כאחד. שהרי כתוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שהמשמעות היא שנעשו אחד.
("אור הגנוז", בראשית-א)
151. ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד. ויהי ערב, נמשך מצד החושך, הנוקבא. ויהי בוקר, נמשך מצד האור, ז"א. ומתוך שז"א ונוקבא משתתפים יחד בזיווג, כתוב בהם, יום אחד, להורות, שהערב והבוקר הם כגוף אחד, ושניהם עושים את היום. כלומר, שאור היום בא מזיווג ז"א ונוקבא יחד.
בכל יום כתוב, ויהי ערב ויהי בוקר. כיוון שמורה על זיווג זו"ן, שמשניהם יוצא אור היום. א"כ אחר שהכתוב הודיע זה ביום ראשון, מהו הטעם, שבכל יום כתוב, ויהי ערב ויהי בוקר?
ע"כ חוזר הכתוב להודיענו זה בכל יום, כדי להורות, שאי אפשר שיארע פעם, שיהיה אור היום בלי הקדם חושך הלילה, וכן לא יארע חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור היום. כי לא ייפרדו זה מזה לעולם.
("ויהי ערב ויהי בוקר", בראשית-ב)
1. על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו.
3. על משכבי בלילות. אמרה כנ"י, השכינה, על משכבי התרעמתי לפניו, שביקשתיו: שיזדווג עימי לשמח אותי, מקו שמאל, ולברך אותי, מקו ימין, בשמחה שלמה, מקו האמצעי. שמזיווג המלך, ז"א, עם כנ"י, יורשים כמה צדיקים ירושת נחלה קדושה, מוחין עליונים, וכמה ברכות נמצאות בעולם.
("על משכבי בלילות", תזריע)
139. זיווג בני אדם הוא בזמנים ידועים, לכוון רצונם להתדבק בהקב"ה. ובחצות לילה הקב"ה נכנס לגן עדן, להשתעשע עם הצדיקים, וכנ"י, המלכות, משבחת להקב"ה. והיא שעת רצון להתדבק בהם, בהקב"ה ובשכינתו.
("והובא אל הכוהן", תזריע)
31. כתוב, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום. אשריהם ישראל שמתדבקים בהקב"ה, ומשום שהם מתדבקים בהקב"ה, הכול מתדבק יחד זה בזה.
32. בשעה שהאדם מתקדש למטה, כמו החברים שמקדשים עצמם משבת לשבת, בזיווגם, בשעה שהזיווג העליון נמצא. כי בשעה ההיא נמצא רצון והברכה מוכנה. אז מתדבקים הכול כאחד.
("איש אימו ואביו תִירָאו", קדושים)
202. הזיווג שבעולם ההוא, עושה פירות יותר מהזיווג שנעשה בעוה"ז. בזיווג שלהן, בזיווג של העולם ההוא, בתשוקה שלהן כאחד, כשמתדבקות הנשמות זו עם זו, עושות פירות. ויוצאים מהן אורות, ונעשים נרות. והן הנשמות אל הגרים שמתגיירים. וכל אלו הנשמות שנולדות מאלו הזיווגים, נכנסות להיכל אחד.
203. וכשמתגייר גר אחד, פורחת נשמה מההיכל ההוא, ונכנסת תחת כנפי השכינה. והשכינה נושקת אותה, משום שהיא תולדה של נשמות הצדיקים, ושולחת אותה לתוך אותו הגר, ושוכנת בו. ומהזמן ההוא הוא נקרא גר צדק. כמ"ש, פרי צדיק עץ חיים. כמו עה"ח, ז"א, שמוציא נשמות, אף הצדיק, כך הוא הפרי שלו, שעושה נשמות.
("היכלות נשמות הזכרים", שלח לך)
129. פתחי לי פֶּתח כחודו של מחט, ואני אפתח לך השערים העליונים. פתחי לי אחותי, כי הפתח להיכנס אליי הוא בך. שלא ייכנסו אליי בניי אלא בך. אם את לא תפתחי פתחך, הרי אני סגור, שלא ימצאו אותי. משום זה פתחי לי. וע"כ דוד, כשרצה להיכנס אל המלך, אמר, פִּתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה, זה השער לה'. שערי צדק, המלכות, הוא פתח להיכנס אל המלך. זה השער לה', למצוא אותו ולהידבק בו. וע"כ, פתחי לי אחותי רעייתי. כדי להזדווג עימך ולהיות בשלום עימך לעולמים.
("שני דמים, אחד של פסח ואחד של מילה", אמור)
32. כי אדם בלי אישה הוא חצי גוף, והשכינה אינה שורה עליו. כך הקב"ה, בעת שאינו בקורבן עם השכינה ובכל ישראל, שהם אנשי מידות, האיברים שלו, אז עילת העילות, הכתר, אינו שורה שם. וכאילו אין הקב"ה אחד, מאחר שהוא אינו עם השכינה. כי אין הקב"ה נקרא אחד, אלא כשהוא בזיווג עם השכינה.
בחוץ לארץ השכינה רחוקה מבעלה. וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. משום שבחוץ לארץ אין קורבנות, זיווג הקב"ה עם השכינה. וכשהקב"ה מתחבר עם השכינה, מתקיים הכתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ועילת העילות, הכתר, שורה עליהם.
("ייחוד הקב"ה ושכינתו", בהר)
346. בכל הנשמות העתידות לבוא בעולם, כל אחת מחולקת לזכר ונקבה. וכשבאים לעוה"ז, הקב"ה מזווג זיווגים, כמ"ש, בת פלוני לפלוני.
347. מה הכוונה, במה שנאמר, שהקב"ה אמר, בת פלוני לפלוני, הרי כתוב, אין כל חדש תחת השמש? הכול כבר נעשה במעשה בראשית, והייתכן, שיהיה עניין הזיווגים דבר חדש בכל זיווג, שצריך להכריז בת פלוני לפלוני? אלא אין כל חדש תחת השמש, כתוב. משא"כ למעלה מהשמש יש חדש. ולמה הכריז כאן, לומר בת פלוני לפלוני, והרי נאמר, שבאותה שעה שהאדם נולד לעולם, מזדמנת לו בת זוגו?
348. אשריהם הצדיקים, שנשמותיהם מתעטרות לפני המלך הקדוש מטרם שבאות לעולם, להתלבש בגוף. באותה שעה שהקב"ה מוציא הנשמות לעולם, כל אלו הרוחות והנשמות כולם כלולים מזכר ונקבה, שמתחברים יחד.
349. ונמסרים בידי אותו הממונה, השליח, שהופקד על עיבור בני אדם, ושמו לַילה. ובשעה שיורדים לעולם ונמסרים בידיו של אותו הממונה, הם מתפרדים זה מזה. ולפעמים אחד מקדים את חברו, לרדת להתלבש בבני אדם.
350. וכשמגיעה עת הזיווג שלהם, הקב"ה, המכיר את הזכרים והנקבות של אלו הרוחות והנשמות, הוא מחבר אותם כמו שהיו בתחילה, מטרם שבאו לעולם. ומכריז עליהם, בת פלוני לפלוני.
וכשמתחברים, נעשו שניהם גוף אחד ונשמה אחת. והם ימין ושמאל כראוי, שהזכר הימין של הגוף והנשמה, והנקבה חלק השמאל מהם. ומשום זה אין כל חדש תחת השמש. שאע"פ שהקב"ה מכריז בת פלוני לפלוני, עכ"ז אין זה חידוש, אלא החזרה למה שהיו מקודם שבאו לעולם. וכיוון שאין זה ידוע אלא להקב"ה, ע"כ מכריז עליהם.
351. והרי לומדים, שאין מזווגים לאדם אלא לפי מעשיו ודרכיו? ודאי, אם מעשיו ישרים, הוא זוכה להתחבר לבת זוגו, כמו שהיו מחוברים לעת צאתם מהקב"ה, מטרם שהתלבשו בגוף.
352. מי שמעשיו ישרים, באיזה מקום יבקש את בת זוגו? כתוב, לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, ויישא בת תלמיד חכם. כי תלמיד חכם, הפיקדון של ריבונו נפקד בידו, וודאי ימצא אצלו בת זוגו.
353. כל אלו הנשמות הבאות בגלגול הנשמות, ואין להם בת זוג, יכולים להקדים ברחמים את הזיווג שלהם, שיקדימו ויטלו בת זוגו של אדם אחר. ועל זה הֵעירו החברים ואמרו, אין נושאים נשים במועד, אבל מקדשים, שמא יקדימנו אחר ברחמים. ומדויק אמרו על אחר, כי אותו המגולגל שאין לו בת זוג, הוא משום שירד ונעשה לבחינת אחוריים, הנבחן בעצמו לבחינת נוקבא. וע"כ אין לו בת זוג. וע"כ נקרא המגולגל הזה בשם אחר, להורות שהוא בא מאחוריים. וע"כ נוהג בו, שייטול בת זוגו של חברו.
וע"כ קשים זיווגים לפני הקב"ה. כי לפי שזכר ונקבה המזדווגים, הם ב' חלקים של נשמה אחת. והיו מתחלקים כך עוד מטרם שבאו לעולם, א"כ למה קשה זיווגו של אדם לפני הקב"ה? הרי אין כאן אלא חזרה על הנעשה מכבר? אבל לפי מה שהתבאר, שיש נשמות מגולגלות, שאין להם בת זוג, אשר מקדימים ונוטלים בת זוג של חברו ע"י רחמים. ואח"כ, אם חברו זוכה במעשיו, שיחזירו לו בת זוגו, צריך הקב"ה ליטול מזה ולתת לזה. וזהו קשה לפניו, לדחות אחד מפני חברו. ועל הכול ודאי, כי ישרים דרכי ה'. וכל מה שעושה הקב"ה, הוא טוב וישר.
354. אלו הבאים בגלגול הנשמות ואין להם בת זוג, מאיזה מקום לוקחים את בת זוגם? פרשה של בני בנימין מוכיחה על הנשמות המגולגלות, שצריכים להקדים ברחמים וליטול מאחר את בת זוגם. ועל זה כתוב, שמא יקדימנו אחר ברחמים.
355. ודאי שקשים זיווגים לפני הקב"ה, כי צריך לקחת מזה ולתת לזה. אשרי חלקם של ישראל, שהתורה מלמדת אותם דרכיו של הקב"ה, וכל הנסתרות והגנוזות הצפונות לפניו.
356. תורת ה' תמימה, משום שהכול בה. אשרי חלקו של מי שעוסק בתורה ואינו נפרד ממנה, כי כל מי שנפרד מתורה אפילו שעה אחת, הוא כמו שנפרד מחיי העולם. וכתוב, כי הוא חייךָ ואורך ימיךָ. וכתוב, אורך ימים, ושנות חיים ושלום, יוסיפו לָך.
("הקב"ה מזווג זיווגים", לך לך)
204. כל נשמות העולם, שהן פרי מעשיו של הקב"ה, כולן הן אחד. למעלה עוד לא ניכר בהן שהן זכר ונקבה, אלא כשיורדות לעולם כל הנשמות בבחינות זכר ונקבה, וכל נשמה היא זכר ונקבה מחוברים כאחד.
205. השתוקקותה של הנקבה לזכר עושה נפש. וכן רצון השתוקקותו של הזכר לנקבה, ודבקותו בה, מוציא נפש. והיא כוללת את הנפש מהשתוקקות הנקבה, ולוקחת אותה. ונכללת ההשתוקקות של התחתון, הנקבה, בהשתוקקות של העליון, הזכר. ונעשו ב' הנפשות רצון אחד בלי פירוד.
206. ואז הנקבה כוללת הכול. שלוקחת ב' הנפשות ומתעבֶּרת מהזכר בהן. והשתוקקותם של שניהם מתדבקות ונעשו אחד. וע"כ כלול הכול זה בזה. וכאשר הנשמות יוצאות, זכר ונקבה כלולים בהן כאחד.
207. אח"כ, כיוון שיורדים לעולם, נפרדות זה מזה, הזכר מהנקבה. זה פונה לעברו, וזה פונה לעברו. והקב"ה מזווג אותם אח"כ. ולא ניתן מפתח הזיווג לאחר, אלא להקב"ה לבדו, שרק הוא יודע זיווגם, לחבר אותם כראוי, שיהיו זכר ונקבה מנשמה אחת.
("כתפוח בעצי היער", לך לך)
208. אשרי האיש הזוכה במעשיו, והולך בדרך האמת. כדי שיתחברו לו נפש בנפש, זכר בנקבה, כמו שהיו מקודם שירדו לעולם. אבל אם אינו זוכה, לא יתנו לו בת זוגו. וע"כ כתוב עליו, ופריו מתוק לחִכִּי. כי האיש הזה התברך בתיקון זכר ונקבה כראוי, שיתברך ממנו העולם בפירות מתוקים, כלומר תולדות נאות, משום שהכול תלוי במעשיו של האדם, אם זכה או לא.
("כתפוח בעצי היער", לך לך)
101. איך המילה, אחד, מורה על הזיווג השלם? כמ"ש, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. אחד, זו כנ"י, המתאחדת בהקב"ה, ז"א. הזיווג של זכר ונוקבא נקרא אחד, כי במקום שהנוקבא שורה, נקרא אחד, משום שזכר בלי נקבה נקרא חצי גוף. וחצי אינו אחד. וכשמתחברים יחד ב' חצאי גוף, נעשו גוף אחד, ואז נקראים אחד.
("איש אשר ייקח את אחותו", ויקרא)
154. התעוררות הזכר לנקבה היא בעת שמקנא אותה. כשיש צדיק בעולם, אין השכינה מסתלקת ממנו, ותשוקתה היא אליו. אז מתעוררת אליה התשוקה העליונה באהבה, כתשוקת הזכר לנקבה בעת שמקנא אותה. כמ"ש, והקימותי את בריתי איתך. שהתעוררה בי התשוקה בגללך. כמ"ש, ואת בריתי אקים את יצחק, שהוא בגלל יצחק. כמו בנוח.
הנה הכול נמשך לעולם ע"י הנוקבא, בין התיקונים ובין הקלקולים, כמ"ש, ומלכותו בכל מָשָׁלָה. וכשהשפעה היא מתוקנת, היא נמשכת מזיווג זו"ן. וכשהשפעה היא מקולקלת, היא נמשכת מזיווג זו"ן דטומאה, הנקראים אל אחר, שהוא מתדבק בנוקבא דז"א, ומושך אליו השפע דקדושה, והופך אותה לטומאה ולקלקולים. וזאת הקנאה, שז"א מקנא את הנוקבא, שאל אחר לא יתדבק בה.
וכשיש צדיק בעולם, אז מתוך גודל חשק הנוקבא להשפיע לצדיק, היא מתרחקת מאל אחר, והאהבה של הז"א מתגברת עתה ביותר, להזדווג עם השכינה, להשפיע לצדיק, כמו שאהבת גבר מתגברת על אשתו בעת שמקנא אותה, ומפחד, שלא תיסתר עם אחר. כי כן ז"א היה מפחד, שהיא לא תידבק להשפיע לאל אחר.
("והקימותי את בריתי", נוח)
107. בשעה שהקב"ה נועד עם המלכות, וישראל אינם כשרים להיות פתילה אליה, להאיר, שאינם ראויים להעלות מ"ן לצורך זיווג ז"א ומלכות, כתוב, פשטתי את כותונתי אֵיכָכָה אלבשנה, רחצתי את רגליי איככה אטנפם.
פשטתי את כותונתי, אלו הכינויים נו"ה, הלבושים. כשמתחברים כולם הם נבחנים לכותונת של הקב"ה. וכשהוא נועד אצלה, הוא נשלל מכל הלבושים כדי להתחבר עימה. וע"כ אמר הקב"ה, פשטתי את כותונתי, כדי להיתקן ולהיות נכון להטיב לך, ואת אינך מתוקנת כראוי. עתה, איככה אלבשנה, איך אתלבש שוב באלו הלבושים, שאינם מאירים אלא באחוריים מרחוק, שע"י זה אחזור ואסתלק ממך.
108. רחצתי את רגליי, איככה אטנפם. הרי רחצתי את רגליי מהטינוף ההוא. ומהו? כי כאשר נתקנתי ונועדתי לך, העברתי צד האחר הטמא מלפני רגליי. עתה איך אחזור לשים הטינופת ההיא, לכסות על המקדש, מאחר שאת אינך מוכנה בתיקונייך להיתקן אליי. מכאן למדנו, כשרוח הטומאה עובר מהעולם, אז גדל הכול למעלה ולמטה. ועל זה, רחצתי את רגליי, איככה אטנפם, כמקודם לכן.
כשרוצים להרחיק את הס"א ולתקן את המלכות, שתהיה ראויה לזיווג עם ז"א, צריכים לתת מוקש לס"א, כמ"ש, ונתתי חַחִים בלחייךָ, שנותנים לו תחילה אחיזה בקדושה, שבזה מפילים אותו אח"כ לגמרי.
ואמר, הרי רחצתי את רגליי מהטינוף ההוא. כי כאשר נתקנתי ונועדתי לך, כלומר בעת שהמלכות נתקנת להיות ראויה לזיווג, העברתי צד האחר הטמא מלפני רגליי. כלומר, שע"י זה שנתן לו תחילה אחיזה בקדושה, ע"י זה הפיל אותו אח"כ והרחיק אותו לגמרי.
עתה איך יחזור לשים הטינופת ההיא, לכסות על המקדש, אם שוב תחזור ותתרחק ממנו, ויצטרך לתקן אותה שנית. נמצא, שיהיה מוכרח לתת שוב אחיזה לס"א במקדש, כדי להפיל אותו, שהאחיזה המוקדמת הזו נבחנת לטינוף הרגליים.
("ספירת היסוד שבו'", בראשית, זוהר חדש)
317. כתוב, כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. כמה חביבה כנ"י לפני הקב"ה, שהיא משבחת אותו בתפוח, ולא בדבר אחר.
318. כיוון שכתוב תפוח, משבחת אותו בכל, בצבעים, בריח ובטעם. כי כמו שתפוח הוא רפואה לכל, אף הקב"ה רפואה לכל. כמו התפוח הנמצא בצבעים, שיש בו לבן אדום ירוק, אף הקב"ה נמצא בגוונים עליונים, חג"ת, לבן אדום ירוק. כמו תפוח שיש בו ריח דק יותר מכל שאר אילנות, אף הקב"ה, כמ"ש, ריח לו כלבנון. כמו תפוח, טעים ומתוק, אף הקב"ה, כמ"ש, חִכּוֹ ממתקים.
("תפוח ושושנה", אחרי מות)