50. קם רבי חייא, והיה הולך ובוכה, ורבי יוסי עימו. התענה ארבעים יום מאותו היום, לראות את רבי שמעון. אמרו לו, אינך ראוי לראות אותו. בכה והתענה ארבעים יום אחרים. הראו לו במחזה את רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, שהיו עוסקים בדבר זה, שאמר רבי יוסי משמו של רבי שמעון. וכמה אלפים היו מקשיבים לדבריו.
מתוך מצוקתו על היופי שהתבלה בעפר, התאווה מאוד לראות מדרגתו של רבי שמעון. כי החליט, שרבי שמעון לא התבלה בעפר.
51. בתוך כך, ראה כמה כנפיים גדולות ועליונות, ורבי שמעון ורבי אלעזר בנו עלו עליהן, ועלו אל הישיבה של הרקיע. וכל אלו הכנפיים, היו מחכות להם. ראה, שרבי שמעון ורבי אלעזר חוזרים ומתחדשים בזיוום, והאירו יותר מאור זיו השמש.
ישיבה עילאה היא ישיבה של הקב"ה. וישיבה של רקיע היא ישיבה דמט"ט. כנפיים הם המלאכים, המסייעים לנשמות להעלותן ממדרגה למדרגה. וכשם שהנשמה צריכה לסיוע הכנפיים אל העלייה, כך צריכה לסיוע שלהם להחזרתם למקומה. וכל אלו הכנפיים, היו מחכות להם, להחזירן. ראה אותם חוזרים מישיבה של הרקיע למקומם, לישיבה של רבי שמעון. והתחדשו בזיו אור פניהם, והאירו יותר מהאור של השמש.
("החיזיון של רבי חייא", הקסה"ז)
141. יש לדעת, שאין סדר הזמנים בנצח כמו בעוה"ז. ונמצא, שבעת שחשב ה' לברוא העולם, הרי כבר נבראו אצלו כל הנשמות עם כל התנהגותן, עד הגמר בכל השלמות הנרצה מהן, כדי לקבל כל העונג והטוב, שחשב עליהן ליהנות אותן. כי אצלו, היהיה משמש כמו ההווה, ואין עתיד ועבר נוהגים בו.
ובזה תבין מה שלומדים, הראה הקב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו. וכן למשה. שלכאורה תמוה, כיוון שעוד לא נבראו, איך הראה אותם? אלא נאמר, כל הנשמות וכל התנהגותן עד לגמה"ת, כבר יצאו לפניו במציאות. והן נמצאות כולן בגן העדן העליון. ומשם הן יורדות ובאות בהתלבשות הגופים בעוה"ז, כל אחת בשעתה. ומשם הראה אותן הקב"ה לאדה"ר, ולמשה, ולכל הראויים לזה. והוא עניין ארוך ולא כל מוח יכול לסבול זה.
וע"כ נאמר בזוהר, כמו שהם מתייחדים למעלה באחד, אף היא מתייחדת למטה באחד. כי קומת הזיווג הגדול שבגמה"ת, כמ"ש, יהיה ה' אחד ושמו אחד, הנה כבר יצאה למעלה קומה זו מכל הנשמות ומכל המעשים שבעולם, שייבראו עד גמה"ת, מבחינת נצחיותו, שכל העתיד משמש לו כהווה.
ונמצא, עמוד האור הזה, המאיר מסוף העולם ועד סופו, שיאיר בגמה"ת, כבר עומד בגן העדן העליון ומאיר לפניו, כמו שיתגלה לנו בגמה"ת. אחד כנגד אחד, כי הקב"ה אחד. כי לעת גמה"ת יאירו ב' הקומות אחד כנגד אחד. ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד.
לכן נאמר, שאלו הדברים עושים קו מדרי מעלה ומדרי מטה. קו, המאיר מדרי מעלה ומדרי מטה, אחד כנגד אחד. כי אותה הקומה מאירה מדרי מעלה, שהם כל הנשמות, הנמצאות בגן העדן העליון. ומאירה מדרי מטה, שהם כל הנשמות, אחר שעברו בפועל בהתלבשות הגוף בעוה"ז, ובאו לגמה"ת. כלומר, שאותן ב' הקומות מאירות בגמה"ת יחד. ואז מתגלה ייחודו, כמ"ש, ה' אחד ושמו אחד.
("ליל הכלה", הקסה"ז)
1. כי התחתונים, ששורשם מלכות, מדה"ד שהצטמצמה, שלא לקבל לתוכה את אור העליון, משום זה אינם ראויים לקבל את אור העליון, כמו שורשם, מלכות. וע"כ לא יכלו התחתונים להתקיים ולהגיע אל המטרה שבשבילה נבראו.
לפיכך שיתף הקב"ה את מדה"ר, בינה, במדה"ד שבמלכות. כלומר, שהעלה המלכות לתוך הבינה, ונחקקה המלכות כמידת הבינה, שהשיגה בית קיבול לקבל אור העליון, כמו הבינה.
ואחר שהשתתפה המלכות בבינה, ברא ממנה כל התחתונים. ובזה נמצאים התחתונים ראויים לקבל כל המוחין העליונים. ועשה עולם התחתון, המלכות, כמו עולם העליון, בינה. ונעשתה המלכות ראויה לקבל אור העליון, כמו הבינה. וזה עומד כנגד זה בשווה. אשר בעת שהבינה בקטנות, נמצאת בגללה גם המלכות בקטנות.
וע"כ בעת שהבינה חוזרת לגדלותה, נמצאת גם המלכות משיגה הגדלות כמותה, שנתקנו שתיהן באופן כזה, שיהיו שתיהן אחד בייחוד אחד. ואחר שנתקנה המלכות כמו הבינה, יצאו ממנה נשמת אדה"ר וכל התחתונים, ונמצאים גם הם ראויים לקבל כל האורות שבבינה.
("שבעה היכלות שבגן עדן", בראשית-ב)
189. אדם שנפגם, כי לא הניח אחריו בן בעוה"ז, כשנפטר מעוה"ז, לא יוכל להתדבק בשם הקדוש. ואין מכניסים אותו בפרגוד של הקב"ה, משום שהוא פגום ואינו נשלם.
והאילן שנעקר, האדם שמת בלא בן, צריכים לנטוע אותו פעם שנייה, שצריך לחזור ולהתגלגל בעולם, משום שהשם הקדוש מושלם מכל הצדדים. וע"כ לא יוכל הפגום להתדבק בו. כי עניין הדבקות הרוחנית הוא השוואת הצורה, והפגום כלפי השלם, הוא רחוק כרחוק מזרח ממערב.
("אשר ברא אלקים לעשות", בראשית-ב)
20. הצדיק, עושה תולדות בעולם. תולדות העולם הם נשמות הצדיקים, שהם פרי מעשיו של הקב"ה.
21. בשעה שהקב"ה מתעטר בעטרות שלו, הוא מתעטר מלמעלה ומלמטה, מלמעלה הוא מהמקום העמוק מכל, שהוא או"א. ומתעטר מלמטה, מנשמות הצדיקים. אז נוסף חיים מלמעלה ומלמטה, ונכלל מקום המקדש מכל הצדדים. והבור התמלא, והים נשלם, ואז נותן חיים לכל.
("טוב איש חונֵן ומַלווה", נוח)
142. כתוב, אמרתי לא אראה יה, יה בארץ החיים. מי הוא שיכול לראות יה? כאשר הנשמות עולות למקום צרור החיים, הן נהנות שם מזוהר מראה המאירה, המאיר ממקום העליון על כל המקומות. ואילו לא הייתה מתלבשת הנשמה בזוהר לבוש אחר, לא הייתה יכולה להתקרב לראות אור ההוא.
143. כמו שנותנים לנשמה לבוש, שהוא הגוף, להתקיים בעוה"ז, כמו כן נותנים לנשמה לבוש זוהר העליון, להתקיים בו בעוה"ב, ולהסתכל בתוך מראה המאירה, ז"א, מתוך ארץ החיים, הנוקבא דז"א. והכוונה בכתוב, אמרתי לא אראה יה, היא שהצדיקים זוכים להסתכל במראה המאירה, שהיא, יה בארץ החיים, באמצעות שני התיקונים:
א. ע"י לבוש זוהר העליון,
ב. ע"י הנוקבא דז"א, ארץ החיים.
("אמרתי לא אראה יה", נוח)
94. הנשמה, בעת שיוצאת מעוה"ז, בפטירתו של אדם, אם האדם זוכה, היא נכנסת בגן עדן הארץ, שנטע הקב"ה בשביל רוחות הצדיקים בארץ, במלכות, כעין גן עדן העליון, בינה. ושם עומדים כל צדיקי עולם.
("ויעבור אברם בארץ", לך לך)
129. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. יסוד דז"א, היוצא מבינה שחזרה לחכמה, הנקראת עדן. וזהו העמוד שהעולם עומד עליו, והוא המשקה לגן, הנוקבא, והגן מושקה ממנו, ועושה ממנו פירות, שהם נשמות בני אדם. וכל הפירות פורחים בעולם, הנוקבא, והן קיום העולם וקיום התורה. הפירות האלו הם נשמות הצדיקים, שהן פרי מעשיו של הקב"ה.
("ויהי כבוא אברם מצריימה", לך לך)
130. משום שהנשמות הן תולדות הקב"ה, בכל לילה ולילה עולות נשמות הצדיקים לגן עדן. וכשנחלק הלילה, הקב"ה בא לגן עדן להשתעשע בהן, אם בנשמות החיים, אם בנשמות הנפטרים. באלו שמשכנן בעולם האמת, ובאלו שמשכנן בעוה"ז, בכולן הקב"ה משתעשע בחצות לילה בגן עדן. כי לא לבד נשמות הנפטרים עולות בכל לילה למ"ן, אלא אפילו נשמות החיים עולות ג"כ למ"ן ולשעשועים בכל לילה.
132. ואפילו בנשמות שבעוה"ז הוא משתעשע. משום שבחצות לילה, כל אלו צדיקי אמת מתעוררים כולם לקרוא בתורה ולהשמיע תשבחות של התורה. והקב"ה וכל אלו הצדיקים שבתוך גן העדן, כולם מקשיבים לקולותיהם. וחוט של חסד נמשך עליהם ביום.
("הקב"ה משתעשע בנשמות הצדיקים", לך לך)
5. כל נשמות הצדיקים נגזרו מתחת כיסא הכבוד, להנהיג את הגוף, כאָב המנהיג את הבן. כי ללא הנשמה, לא יוכל הגוף להתנהג, ולא לדעת ולעשות רצון בוראו. הנשמה היא מורה ומלמדת האדם, ומחנכת אותו בכל דרך ישר.
6. בשעה ששולח אותה הקב"ה ממקום הקודש, מברך אותה בשבע ברכות. כמ"ש, ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ, אשר אַראך. אברם, זוהי הנשמה, הנקראת אב רם, כי היא אב ללמד את הגוף, ורם עליו, כי ממקום רם ונישא היא באה.
("לך לך מארצך", לך לך, זוהר חדש)
78. כשהאדם בעוה"ז אינו משגיח ואינו מסתכל למה הוא חי, אלא כל יום ויום חשוב אצלו כאילו הולך בריקנות, וכאשר הנשמה יוצאת מעוה"ז, אינה יודעת לאיזה דרך מעלים אותה. כי הדרך לעלות למעלה, למקום שהארות נשמות העליונות מאירות, שהוא גן עדן, לא ניתן לכל הנשמות. כי כמו שהוא ממשיך על עצמו בעוה"ז, כך נמשכת הנשמה ללכת לאחר שיצאה ממנו.
("מי יעלה בהר ה'", ויירא)
79. אם האדם נמשך אחר הקב"ה והשתוקקותו אחריו בעוה"ז, אח"כ, כשנפטר מעוה"ז, הוא נמשך ג"כ אחר הקב"ה ונותנים לו דרך לעלות למעלה, למקום שהנשמות מאירות אחר אותה המשיכה, שרצונו נמשך אחריה בכל יום בעוה"ז.
("מי יעלה בהר ה'", ויירא)
207. אם כל הגופים שבעולם יקומו לתחייה ויתעוררו מעפר, יש לשאול, אלו הגופים שניטעו בנשמה אחת, שנשמה אחת התגלגלה בכמה גופים, בזה אחר זה, מה יהיה מהם, אם יקומו כולם לתחיית המתים או האחרון בלבד?
אלו הגופים שלא זכו במע"ט, ולא הצליחו להשלים הנשמה, הרי הם כמו שלא היו, כמו שהם עץ יבש בעולם ההוא. כן הם יהיו לעת תחיית המתים. ורק גוף אחרון, שניטע והצליח וקיבל שורשיו הרוחניים כראוי, הוא יקום לתחיית המתים.
208. ועליו כתוב, והיה כעץ שתול על מים. כי עשה פירות, כלומר מע"ט, ונטע שורשים כראוי, למעלה בעולם העליון, שמכל מצווה מתגלה כנגדה שורש רוחני למעלה. והגוף הקודם, שלא עשה פירות ולא נטע שורשים, עליו כתוב, והיה כערער בערבה ולא יִרְאה כי יבוא טוב. כי יבוא טוב, זהו תחיית המתים.
209. ויאיר אותו האור העתיד להאיר לצדיקים, שהיה גנוז לפניו מיום שנברא העולם, כמ"ש, ויַרְא אלקים את האור כי טוב. ואז עתיד הקב"ה להחיות המתים. וכתוב, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה. כי אז יתגבר הטוב בעולם. ואותו שנקרא רע, יועבר מן העולם. ואז אלו הגופים הקודמים לאחרון, יהיו כמו שלא היו.
210. עתיד הקב"ה להשפיע על אלו הגופים הקודמים לאחרון, רוחות אחרים. ואם הם זוכים בהם, שיוכלו ללכת בדרך הישר, יקומו בעולם כראוי. ואם לא, יהיו אפר תחת רגלי הצדיקים, כמ"ש, ורבים מישֵני אדמת עפר יקיצו. והכול הוקם ונועד לפני הקב"ה. וכולם הם במניין לעת התחייה, כמ"ש, המוציא במספר צבאם.
("ענייני תחיית המתים", חיי שרה)
211. כל המתים שבארץ ישראל יקומו לתחייה בתחילה. כי הקב"ה יעיר עליהם רוח, ויקים אלו שבארץ ישראל. אלו שבארצות אחרות, לא כתוב בהם תחייה אלא קימה, כי רוח החיים אינו שורה, אלא בארץ הקודש של ישראל. ומשום זה כתוב רק בהם, יחיו מתיך. ואלו שמחוץ לארץ יהיה נברא הגוף שלהם, ויקומו לתחייה גוף בלא רוח. ואח"כ יתגלגלו תחת עפר הארץ, עד שיגיעו לארץ ישראל, ושם יקבלו הנשמה. ולא ברשות אחר, בשביל שיתקיימו בעולם כראוי.
("ענייני תחיית המתים", חיי שרה)
212. בשעה שעתיד הקב"ה להחיות המתים, כל אלו הנשמות שיתעוררו לפניו, תהיינה עומדות כולן לפניו צורות צורות, באותה הצורה ממש שהיו בעוה"ז. ויוריד אותן הקב"ה אל הגופים שלהם, ויקרא להן בשמות, כמ"ש, לכולם בשם יקרא. וכל נשמה תיכנס למקומה בגוף, ויקומו לתחייה בעולם כראוי. ואז יהיה העולם שלם.
("ענייני תחיית המתים", חיי שרה)
60. כל נשמה מנשמות שבעולם, שהתקיימו בעוה"ז, והשתדלו לדעת את ריבונם בחכמה העליונה, היא עולה ומתקיימת במדרגה עליונה למעלה מכל אלו הנשמות, שלא השיגו ולא ידעו. והן עומדות תחילה לתחייה.
("הנה ישכיל עבדי", ויישב)
497. כל אלו הנשמות שהיו מיום שנברא העולם, כולן עומדות לפני הקב"ה מטרם שיורדות לעולם, באותה הצורה ממש שנראות אח"כ בעולם, ובאותו המראֶה של גוף האדם העומד בעוה"ז, כן הוא עומד למעלה.
498. בשעה שהנשמה מוכנה לרדת בעולם, באותה צורה ממש שעומדת בעוה"ז, כן עומדת לפני הקב"ה, והקב"ה משביע אותה, שתשמור מצוות התורה, ולא תעבור על חוקי התורה.
("גולמי ראו עיניך", ויחי)
176. דודי ירד לגנו לערוגות הבושם. לגנו, זהו כנ"י, הנוקבא, משום שהיא ערוגת הבושם, להיותה כלולה מכל מיני בשמים וריחות של עוה"ב, בינה. בשעה שהקב"ה יורד לגן זה, הנוקבא, כל נשמות הצדיקים מתעטרים שם, מקבלים מוחין והארות. כולם נותנים ריח, כמ"ש, וריח שמנייך מכל בשמים, שהם נשמות הצדיקים, המכונים בשמים. ועל שמם נקראת הנוקבא ערוגת הבושם. כל אלו נשמות הצדיקים, שהיו בעוה"ז, וכל אלו הנשמות, העתידות לרדת לעוה"ז, כולם עומדים בגן הזה, בנוקבא.
("וילך איש מבית לוי", שמות)
179. הנשמה של האדם, שהיא נולדה מעה"ח, מז"א, מצטיירת שם למעלה באותו צרור החיים, במלכות, להתענג בנועם ה', כמ"ש, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
("וילך איש מבית לוי", שמות)
44. וצריכים לעסוק בתורה ביום ובלילה, כמ"ש, והגיתָ בו יומם ולילה. וכתוב, אם לא בריתי יומם ולילה. ביום, כי הוא זמן עבודה לכל. אבל בלילה, שהוא זמן מנוחה, למה צריכים לעסוק בתורה?
כדי שיהיה נמצא אצלו שֵם שלם. כמו שאין יום בלי לילה. ואינו שלם אלא זה עם זה. כך צריכה התורה להימצא עם האדם יום ולילה, ותהיה השלמות אצל האדם יום ולילה. יום הוא ז"א, ולילה הוא הנוקבא. וכשעוסק בתורה יום ולילה, נמצא מייחד ז"א ונוקבא, שזוהי כל השלמות, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.
("וה' הולך לפניהם יומם", בשלח)
47. כשבא הבוקר, באה כנ"י, המלכות, ומשתעשעת בהקב"ה. והוא מושיט לה שרביט החסד. ולא לה בלבד, אלא לה ולכל אלו שמשתתפים עימה. מי שעוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך לו חוט של חסד ביום. וע"כ נקראת המלכות איילת השחר, ע"ש שמשבחת להקב"ה בלילה בשבח התורה.
("וה' הולך לפניהם יומם", בשלח)
49. כשנחלק הלילה, מתחיל המלך לקום, והמטרוניתא, המלכות, מתחילה לזמר. והמלך, ז"א, בא ודופק על שער ההיכל. ואומר, פתחי לי, אחותי רעייתי. ואז משתעשע עם נשמות הצדיקים.
50. אשרי חלקו של ההוא, שהעיר בזמן ההוא בדברי תורה. משום זה, כל בני היכל המטרוניתא, כולם צריכים לקום בזמן ההוא לשבח את המלך, וכולם משבחים לפניו. והשבח, העולה מעוה"ז, שהוא רחוק ממנו, רצוי להקב"ה יותר מכל.
("וה' הולך לפניהם יומם", בשלח)
61. ואִם לִבְנוֹ ייעָדֶנה כמשפט הבָּנות יַעשה לה. מהו כמשפט הבנות? בתוך הסלע החזק, עולם הבריאה, ברקיע הנסתר, העליון מכל הרקיעים אשר שׁם, יש היכל אהבה, העומד תחת קודש קודשים של הבריאה. שׁם אוצרות נסתרות, ושׁם הן כל הנשיקין של אהבת המלך. והנשמות, שהן אהובות המלך, נכנסות לשם.
62. כיוון שהמלך נכנס בהיכל, כתוב, ויישק יעקב לרחל, ששׁם זיווג דנשיקין, והקב"ה מוצא שם את הנשמה הקדושה ההיא, מיד מקדים ונושק לה, ומחבק אותה, ומעלה אותה עימו ומשתעשע בה.
63. כמשפט הבנות יעשה לה. כמו שהאב עושה לבתו, שחביבה לו, שנושק לה ומחבק אותה ונותן לה מתנות. כך עושה הקב"ה אל הנשמה הזכה בכל יום.
64. וכתוב, יעשה למחכֵּה לוֹ. כמו שהבת, הנשמה, השלימה העשיה בעוה"ז. כך הקב"ה משלים לה עשיה אחרת בעוה"ב.
("הזקן", משפטים)
59. כמה יש לאדם להיזהר שלא יטה דרכיו בעוה"ז. שאם זכה האדם בעוה"ז, ושומר את הנשמה כראוי, הקב"ה רוצה בו, ומשתבח בו בכל יום בפמליה שלו. ואומר, ראו הבן הקדוש שיש לי בעולם ההוא. כך וכך עשה, כך וכך מעשיו מתוקנים.
60. וכשהנשמה הזאת יוצאת מעוה"ז זכּה, נקייה וברורה, הקב"ה מאיר לה בכמה אורות, בכל יום קורא עליה, זוהי הנשמה של פלוני בני, שמירה תהיה לגוף ההוא שעזבה.
("הזקן", משפטים)
436. בשעה שיוצאים משם לבוא לעוה"ז, מתפשטים הרוחות מהגוף והלבוש של גן עדן, ומתלבשים בגוף ולבוש של עוה"ז, ועושים דירתם בעוה"ז, בלבוש ובגוף הזה, שהוא מהטיפה הסרוחה.
437. וכשהגיע זמנו ללכת ולצאת מעוה"ז, אינו יוצא עד שמלאך המוות מפשיט את הלבוש והגוף הזה. כיוון שנפשט הגוף מעל הרוח ע"י מלאך המוות, הולך הרוח ומתלבש בגוף האחר שבגן העדן, שהתפשט ממנו בשעה שבא לעוה"ז.
ואין שמחה לרוח זולת בגוף ההוא אשר שם. והוא שמח שהתפשט מהגוף של עוה"ז, והתלבש בלבוש אחר השלם מגן עדן, שהוא כעין עוה"ז. ובו יושב והולך ומסתכל לדעת בסודות עליונים, מה שלא יכול לדעת ולהסתכל בהיותו בעוה"ז בגוף הזה.
438. וכשהנשמה מתלבשת בלבוש של עולם ההוא, כמה עידונים כמה חמודות יש לו שם. מי גרם לגוף שבגן העדן, שיתלבש בו הרוח? מי שהפשיט לו הלבושים האלו של עוה"ז, מלאך המוות. הרי שמלאך המוות הוא טוב מאוד, והקב"ה עושה חסד עם הבריות, שאינו מפשיט האדם מלבושים שבעוה"ז, עד שמתקן לו לבושים אחרים, מכובדים וטובים מאלו, בגן העדן.
("והנה טוב מאוד", תרומה)
304. האותיות הן כלל התורה, שנמשכות מז"א דאצילות, הנקרא תורה. כי נעשה מאש וממים של התורה, מאש וממים דז"א דאצילות.
305. וע"כ הם מזילים טל על כל אלו שעוסקים בתורה לשמה בעוה"ז. שאלו המילים רשומות בגן עדן, ועולות עד הרקיע שעל גן העדן, ולוקחות מאלו כ"ב האותיות אשר שם, טל, להזין הנשמה.
("הרקיעים שעל גן עדן", ויקהל)
306. באמצע הרקיע הזה נמצא פתח אחד כנגד פתח ההיכל שלמעלה ביצירה, שבפתח ההוא פורחות הנשמות מגן עדן התחתון למעלה, בעמוד אחד הנעוץ בארץ של גן העדן, ומגיע עד הפתח ההוא.
307. בתוך רקיע, בפתח שבאמצע הרקיע שעל הגן, נכנסים בו ג' צבעים של אור, כלולים יחד, שהם חב"ד, ומאירים לצבעים של עמוד שעלה שם. ואז העמוד הזה נוצץ ומתלהט בכמה צבעים הלוהטים. והצדיקים, שעלו עם העמוד ההוא לרקיע, מקבלים האורות מהרקיע דרך העמוד הזה. ובכל שעה מאירים הצדיקים מזיו העליון ההוא, שזה נוהג תמיד. אבל בכל שבת ובכל ר"ח, מתגלה השכינה ברקיע הזה יותר מבשאר הזמנים. וכל הצדיקים באים ומשתחווים אליה.
308. אשרי חלקו מי שזכה לאלו הלבושים. אלו הלבושים הם ממע"ט, שעשה האדם בעוה"ז במצוות התורה, מצוות התלויות במעשה. ובהם עומדת הנשמה בגן העדן התחתון, ומתלבשת באלו הלבושים המכובדים.
("הרקיעים שעל גן עדן", ויקהל)
309. כשעלתה הנשמה דרך פתח הרקיע למעלה, מזדמנים לה לבושים אחרים מכובדים עליונים, שהם נעשים ע"י מצוות התלויות ברצון ובכוונת הלב בתורה ובתפילה. כי כשעולה הרצון ההוא למעלה, מתעטר בה מי שמתעטר. וחלק ממנו נשאר לאדם ההוא, ונעשה ממנו לבושי אור, שתתלבש בהם הנשמה לעלות למעלה.
ואע"פ שאלו לבושים של הנשמה בגן העדן התחתון תלויים במעשה, אבל אלו שעולים לרקיע למעלה, אינם תלויים אלא ברצון של הרוח, כדי לעמוד בין המלאכים, רוחות קדושים. וכך למד רבי שמעון מאליהו, הלבושים שלמטה בגן עדן הארץ תלויים במעשה. לבושים שלמעלה תלויים ברצון ובכוונת הרוח בלב.
("הרקיעים שעל גן עדן", ויקהל)
314. והנהר הזה, היוצא מעדן, בגן עדן שלמטה הוא עניין לחכמים, כמ"ש, והשׂביע בצַחצחוֹת נפשךָ. ודבר זה מתבאר למעלה ולמטה. כי הנשמה היוצאת מעוה"ז החשוך, היא משתוקקת לראות באור של עולם העליון, כאדם הזה המשתוקק לשתות מים בצימאונו. כך כל אחת היא צחצחות, צחה צחות, צמאה אחר צחות האורות של הגן, והרקיע, והיכלות שבגן.
315. ונהר היוצא מעדן. כל הנשמות יושבות בלבוש כבוד על נהר, ולולא לבוש, לא יכולות לסבול את האורות. ואז מתיישבות ורוות בצחות האלו, ויכולות לסבול. ונהר הוא תיקון של הנשמות, להתיישב ולהיזון וליהנות מצחות האלו, והנשמות מיתקנות על נהר ומתיישבות בו.
317-316. כמו נהר העליון, יסוד דז"א, מוציא נשמות ופורחות ממנו אל הגן, מלכות דאצילות, כך נהר שלמטה, שבגן עדן הארץ, מתקן את הנשמות, להיתקן ולהתיישב בצחות האלו. בדומה לעוה"ז החיצון, שמתיישבות הנפשות להאיר בריח של מים, משום שבתחילה יצאו באופן זה. ומשום שהנשמות מיתקנות על נהר, הנמשך ויוצא מעדן, הן יכולות להתיישב בצחות אלו העליונות, ולעלות למעלה בפתח שבאמצע הרקיע, ובעמוד העומד באמצע הגן, עולים למעלה דרך פתח שברקיע דגן עדן, נשמות הצדיקים.
("הרקיעים שעל גן עדן", ויקהל)
170. מע"ט של האדם, שעושה בעוה"ז, אלו המעשים מושכים אור של זיו העליון, לתקן לו לבוש לעולם ההוא, להיראות לפני הקב"ה. ובאותו הלבוש שלובש, נהנה ורואה במראה המאירה, כמ"ש, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
171. וע"כ הנשמה מתלבשת בלבושים מיוחדים בשני עולמות, שיהיה לה שלמות בכל, בעוה"ז שלמטה, ובעולם שלמעלה. וע"כ כתוב, אך צדיקים יודו לשמךָ, יישְׁבו ישרים את פניך. אך צדיקים יודו לשמך, הוא בעוה"ז. יישבו ישרים את פניך, בעולם ההוא.
("לבושי הקודש", פקודי)
747. יש דברים, שהגוף נהנה מהם, ונכנסים לגוף ולא לנשמה. ויש דברים, שהנשמה נהנית מהם ולא הגוף. וע"כ המדרגות נבדלות זו מזו. אשריהם הצדיקים, שלוקחים דרך ישרה, ומונעים עצמם מהצד ההוא, ומתדבקים בצד הקדושה.
("היכל הרצון ת"ת", פקודי)
5. בשעה שאדם עומד ללכת לעולם ההוא, והוא בבית חוליוֹ, באים אליו שלושה שליחים. ורואה שם מה שאדם אינו יכול לראות, כשהוא בעוה"ז. והיום ההוא הוא יום הדין העליון, שהמלך מבקש בחזרה את הפיקדון שלו, הנשמה. אשרי האדם שמשיב הפיקדון אל המלך כמו שניתן לו, בלי קלקול.
("בשעה שאדם עומד ללכת לעולם ההוא", אמור)
202. אם לא היית רבי שמעון, לא היה נמסר לגלוֹת. הזיווג שבעולם ההוא, עושה פירות יותר מהזיווג שנעשה בעוה"ז. בזיווג שלהן, בזיווג של העולם ההוא, בתשוקה שלהן כאחד, כשמתדבקות הנשמות זו עם זו, עושות פירות. ויוצאים מהן אורות, ונעשים נרות. והן הנשמות אל הגרים שמתגיירים. וכל אלו הנשמות שנולדות מאלו הזיווגים, נכנסות להיכל אחד.
203. וכשמתגייר גר אחד, פורחת נשמה מההיכל ההוא, ונכנסת תחת כנפי השכינה. והשכינה נושקת אותה, משום שהיא תולדה של נשמות הצדיקים, ושולחת אותה לתוך אותו הגר, ושוכנת בו. ומהזמן ההוא הוא נקרא גר צדק. כמ"ש, פרי צדיק עץ חיים. כמו עה"ח, ז"א, שמוציא נשמות, אף הצדיק, כך הוא הפרי שלו, שעושה נשמות.
("היכלות נשמות הזכרים", שלח לך)
42. ואם קודם שילך לעולם ההוא, לא יפדה נפשו ורוחו ונשמתו בתורה, עתיד לחזור להתגלגל בעוה"ז כבתחילה, כמ"ש, ישוב לימי עלומיו, ולקבל נפש רוח ונשמה.
("וְעָבַד הלוי", קורח)
858. הא"ס נקרא חכם בכל מיני חכמות, ומבין בכל מיני תבונות, וחסיד בכל מיני חסדים, וגיבור בכל מיני גבורות, ויועץ בכל מיני עצות, וצדיק בכל מיני צדקות, ומלך בכל מיני מלכויות, עד א"ס ועד אין חֵקר.
ובכל אלו המדרגות, באחד נקרא רחמן, ובאחד נקרא דיין. וכך בכמה מדרגות עד א"ס. א"כ האם יש בו שינוי בין רחמן ובין דיין? קודם שברא העולם הוא נקרא בכל המדרגות ע"ש הבריות שהיו עתידות להיברא. ואם לא ע"ש בריות העולם, למה נקרא רחום דיין, שעל מי ירחם? אלא שנקרא כן ע"ש הבריות העתידות. אבל בו עצמו אין שינוי.
859. משום זה, כל השמות הם כינויים שלו ע"ש מַעֲשיו. כעין זה ברא נשמה בצורה שלו, הנקראת ע"ש פעולותיה, שבכל איבר של הגוף, הנקרא עולם קטן. כמו שריבון העולם נוהג בכל ברייה ובכל דור כפי מעשיו, כך הנשמה, כפי מעשיו של כל איבר. איבר שעושה בו מצווה, נקרא נשמה לחמלה וחסד וחן ורחמים, הנפעלים בגופו. ובאיבר שעושה בו עבירה, נקרא נשמה לדין וחֵמה וכעס, הנפעלים בגופו. אבל מחוץ לגוף, למי יהיה חמלה או אכזריות, מחמת מעשי הגוף?
("ביאורי השמות הקדושים והכינויים", פינחס)
37. כתוב, ומִפרי העץ אשר בתוך הגן. זהו מקום שרוחות בני אדם גנוזים שם. המקום שנקרא אוצר הנשמות. והוא אצל הקב"ה. ואמר להם, לא תשתדלו לדעת איך הרוחות מתפרדים מהזיווג המכובד שלי.
הנשמות נולדות מזיווג ז"א ומלכות, וע"כ יש זכרים ונקבות בנשמות. ואור זכר מושפע מלמעלה למטה, בג"ר. ואור נקבה מושפע רק מלמטה למעלה, בו"ק.
וע"כ הצטווה האדה"ר שלא יסתכל ביציאת הנשמות מהמלכות, שהן העץ אשר בתוך הגן, כי אולי יתדבק בנשמות זכרים, וימשיך גם הוא הארת החכמה מאותו הזיווג מלמעלה למטה באור זכר.
כי המשכת החכמה מלמעלה למטה היא שמאל בלי ימין, וגורם לפירוד הז"א, הקו האמצעי, מהמלכות, שהמלכות תישאר בשמאל בלי ימין.
38. כתוב, אישה כי תזריע וילדה זכר. ולא כלול מזכר ומנקבה, כמו בנשמות, שבהן כל נשמה כלולה מזכר ומנקבה. וזהו כפי דרך העולם, שבעוה"ז אין הזכרים והנקבות מתחברים, כמו שיצאו למעלה, בנשמות היוצאות מזו"ן, שיוצאים זוגות זוגות, זכר ונקבה ביחד.
39. ע"כ אין יוצאים זוגות בעוה"ז, משום שאדה"ר והזיווג שלו חטאו לפני הקב"ה, וע"כ, כשהנשמות יוצאות מלמעלה ויורדות לעוה"ז, מתפרדים הזכר מהנקבה, עד שיהיה הרצון לפני הקב"ה לחזור ולחבר אותן יחד.
("ומִפרי העץ", כי תבוא, זוהר חדש)
110. מסתכל הייתי כל ימיי בפסוק שכתוב, בה' תתהלל נפשי, ישמעו ענווים ויִשמָחו. ועתה מתקיים כל הכתוב. בה' תתהלל נפשי. כי נשמתי אחוזה בו, בו לוהטת, בו מתדבקת ומשתדלת, ובהשתדלות הזו תעלה למקומה. ישמעו ענווים וישמחו. כל אלו הצדיקים, וכל בני הישיבה הקדושה, והצדיקים שבאו עתה עם השכינה, כולם שומעים דבריי ושמחים. משום זה כתוב, גַדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו.
("האידרא זוטא קדישא", האזינו)
485. הַגידה לי. הנשמה אומרת להקב"ה, אמור לי סודות החכמה העליונה, איך אתה רועה ומנהיג בעולם העליון, למד אותי סודות החכמה, שלא ידעתי ולא למדתי עד הנה. כדי שלא אהיה בבושה בין אלו המדרגות העליונות שאני באה ביניהן. כי עד כאן עוד לא הסתכלתי בהן.
486. אם לא תדעי לך היפה בנשים. הקב"ה משיב לנשמה, אם את באת, ולא הסתכלת בחכמה מטרם שבאת לכאן, ואינך יודעת את סודות העולם העליון. צאי לך, אין את ראויה להיכנס לכאן בלי ידיעה. צאי לך בעקבי הצאן, שתתגלגלי פעם שנייה לעולם, ותהיי יודעת בעקבי הצאן האלו, שהם בני אדם, שהאנשים דשים אותם בעקב, כלומר שמחזיקים אותם לשפלים, והם יודעים הסודות העליונים של אדונם. ובהם תדעי להסתכל ולדעת, שמהם תלמדי.
("החכמה שהאדם צריך לדעת אותה", שיר השירים, זוהר חדש)
32. כמה הם האנשים אטומים, שאינם יודעים ואינם מסתכלים על מה הם נמצאים בעולם. שהרי הקב"ה, כשברא את העולם, עשה את האדם בצלמו, והתקין אותו בתיקוניו, כדי שיעסוק בתורה וילך בדרכיו.
33. כי כשנברא אדה"ר, הוא נתקן מעפר ביהמ"ק שלמטה, ממלכות הממותקת בבינה. וד' רוחות העולם, חו"ג תו"מ, התחברו במקום ההוא, בביהמ"ק, במלכות הממותקת בבינה. ואלו ד' רוחות העולם התחברו בד' צדדים, שהם יסודות העולם, אש רוח מים ועפר, פנימיות חו"ג תו"מ. והתחברו ד' רוחות העולם בד' יסודות העולם, ותיקן הקב"ה מהם גוף אחד בתיקון העליון, בינה, שהמלכות שבו הייתה ממותקת בבינה.
ונמצא, שהגוף הזה התחבר משני עולמות, מעוה"ז התחתון, מלכות, ומעולם העליון, בינה. והוא עניין ב' נקודות שהתחברו יחד.
("ד' יסודות אש רוח מים עפר", וארא)
94. כתוב, מה שהיה כבר הוא, ואשר להיות כבר היה. מה שהיה כבר הוא, מטרם שברא הקב"ה העוה"ז, היה בורא עולמות ומחריב אותם, שזוהי שבירת הכלים, עד שעלה ברצון של הקב"ה לברוא העוה"ז, והתייעץ עם התורה, קו האמצעי. אז הוא נתקן בתיקוניו, והתעטר בעטרותיו, וברא העוה"ז. וכל מה שנמצא בעוה"ז, היה אז לפניו בעת הבריאה, ונתקן לפניו.
95. כל אלו מנהיגי העולם, הנמצאים בכל דור ודור, מטרם שבאו לעולם, היו נמצאים לפני הקב"ה בצורותיהם. ואפילו כל אלו נשמות בני אדם, מטרם שתבואנה לעולם, כולן חקוקות לפניו ברקיע, באותה הצורה ממש שהן בעוה"ז. וכל מה שלומדות בעוה"ז, יודעות הכול בטרם שתבואנה לעולם. וכל זה הוא בצדיקי אמת.
96. וכל אלו שאינם נמצאים צדיקים בעוה"ז, אפילו שם למעלה, מטרם שבאו לעולם, מתרחקים מלפני הקב"ה, ונכנסים בנקב תהום הגדול, ודוחקים את השעה, ויורדים לעולם. והנשמה שלהם, כמו שהיא קְשת עורף בעוה"ז, כך הייתה מטרם שבאה לעולם. ואותו החלק הקדוש שנתן להם הקב"ה מצד הקדושה, זורקים אותו, והולכים ומשוטטים, ונטמאים בנקב ההוא של התהום הגדול, ולוקחים חלקם משם, ודוחקים את השעה, ויורדים לעולם. אם זכה אח"כ וחזר בתשובה לפני ריבונו, הוא לוקח החלק ההוא שלו ממש, חלק הקדושה שהשליך למעלה. כמ"ש, מה שהיה כבר הוא, ואשר להיות כבר היה.
כי בעת בריאת הנשמות, בעודן למעלה, מטרם שבאו לעוה"ז תחת הזמן, הן נמצאות בנצחיות שלמעלה מזמן, אשר היה הווה ויהיה משמשים שם בבת אחת כטבע הנצחיות. ונמצא, שכל המעשים שיעשו הנשמות בזה אחר זה, כשיבואו בעוה"ז, כבר הם נמצאים שם בבת אחת. כל אלו נשמות, כולן חקוקות לפניו ברקיע, באותה הצורה ממש שהן בעוה"ז. כמעשיהן בעוה"ז. וכל מה שלומדות בעוה"ז, יודעות הכול בטרם שתבואנה לעולם, כי כל התורה שעתידים ללמוד בעוה"ז במשך ימי שנות חייהם, כבר היא נמצאת כולה שם.
וכל אלו שאינם נמצאים צדיקים בעוה"ז, אפילו שם למעלה, מטרם שבאו לעולם, מתרחקים מלפני הקב"ה, וכל מעשיהם הרעים כבר מצוירים בנשמתם. וכמו שעתידים להשליך חלק הקדושה בעוה"ז, כך גם שם, אותו החלק הקדוש שנתן להם הקב"ה מצד הקדושה, זורקים אותו. ואם עתידים בעוה"ז לחטוא ולעשות תשובה, בזה אחר זה, מצויר זה למעלה בבת אחת כטבע הנצחיות. אם זכה אח"כ וחזר בתשובה לפני ריבונו, הוא לוקח אותו החלק שלו ממש, שגם זה כבר מצויר שם.
ויש הפרש בין הנשמה העתידה להיות בצדיק, ובין העתידה להיות ברשע. כי העתידה להיות בצדיק, נמצאת כבר שם בכל קדושתה. וע"כ אינה רוצה לבוא לעוה"ז, לחומר הגוף המזוהם, אלא בגזֵרת הקב"ה. אבל אותה הנשמה העתידה להיות ברשע, היא דוחקת את השעה לבוא להתלבש בגוף המזוהם, כי היא חושקת לזוהמה.
("נשמות מטרם שתבואנה לעולם", אחרי מות)
590. מיום שיורש האדם הנשמה, הכלולה מהקב"ה ומשכינתו, מהשעה ההיא נקרא בן. כמו שאמר דוד בספר תהילים, אֲסַפְּרה אל חוק, ה' אמר אליי, בני אתה, אני היום יְלִדְתיך. שזה נוהג בכל אדם בשעה שמשיג הנשמה.
("מנורה שקלים החודש", תרומה)
141. כתוב בשה"ש, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא הנשמה. מהי שבשה"ש, אנו קוראים הנשמה בלשון נקבה, יונתי תמתי, ובתורה, קוראים לה בלשון זכר, אברהם?
142. בתורה נקרא הנשמה בלשון זכר, כלפי הגוף. מפני שהגוף בערך הנשמה, הוא כערך אישה כלפי זכר. וכן הנשמה כלפי מדרגה עליונה ממנה, היא כנקבה בפני הזכר. וכל אחד יורש מעלתו לפי העניין. וע"כ בשה"ש, כשהמלך שהשלום שלו, מדבר על הנשמה, שהוא מדרגה עליונה ממנה, ע"כ נחשבת לו כמו נקבה, וקורא לה בלשון נקבה, יונתי תמתי. אבל בתורה מדובר בנשמה לפי עצמה, ע"כ קורא לה בלשון זכר, אברהם.
("עדן מנטף על הגן", חיי שרה)
744. הרי עליונות הן הנשמות מב' צדדים, מז"א ומנוקבא, ובאים מפנימיותם, וא"כ למה יורדות לעוה"ז, ולמה מסתלקות ממנו? זה דומה למלך שנולד לו בן, ושלח אותו לכפר אחד לגדלו. ולגדל אותו עד שיגדל, וילמדו אותו דרכי היכל המלך. שמע המלך שבנו גדל, מתוך אהבתו אל בנו שלח את אימו, והביאה אותו להיכלו, ושמח עם בנו.
745. כך הקב"ה הוליד בן עם אימו, שהיא הנשמה העליונה הקדושה, שהן תולדות זו"ן, שלח אותו לכפר, לעוה"ז, שיתגדל בו וילמדו אותו דרכי היכל המלך. כיוון שהמלך ידע שבנו גדל בכפר הזה, והגיעה העת להביאו להיכלו, מתוך אהבתו, שולח אימו, ומביאה אותו להיכלו. הנשמה אינה מסתלקת מעוה"ז, עד שבאה אימו בשבילה, ומביאה אותו בהיכל המלך, ויושבת שם לעולם.
746. ועכ"ז, דרך העולם היא, שבני הכפר בוכים על פרידת בן המלך מהם. חכם אחד היה שם, אמר להם, על מה אתם בוכים, האם אינו בן המלך, שאינו ראוי שידור ביניכם יותר, אלא בהיכל אביו? כך משה, שהיה חכם, ראה בני הכפר, שהם בוכים, ע"כ אמר, בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קורְחָה בין עיניכם למת.
747. אילו היו יודעים זה כל הצדיקים, היו שמחים בהגיע להם היום להסתלק מעוה"ז. האם אין זה כבוד עליון, שהמטרוניתא באה בשבילם להוליכם להיכל המלך, שישמח בהם המלך בכל יום. כי הקב"ה אינו משתעשע אלא בנשמות הצדיקים.
748. התעוררות האהבה של כנ"י, הנוקבא, אל הקב"ה, ז"א, נשמות הצדיקים למטה מעוררים אותה, משום שהם באים מצד המלך, ז"א, מצד הזכר. הרי התעוררות זו מגיעה לנוקבא מצד הזכר, ומתעוררת האהבה.
נמצא, שהזכר מעורר החביבות והאהבה לנוקבא. ואז הנוקבא מתקשרת באהבה אל הזכר. ומיושבת השאלה, שאין זה שבח אל הנוקבא לרדוף אחר הזכר. ועתה מבואר, שנשמות הצדיקים, דכורין, מעוררים בה אהבה הזאת לז"א.
749. כעין זה תשוקת הנוקבא, לירות מים תחתונים נגד מים עליונים, אינה אלא בנשמות הצדיקים. אשריהם הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב, שעליהם עומדים עליונים ותחתונים. וע"כ, צדיק יסוד עולם, שאפשר לפרשו על צדיק העליון, יסוד דז"א, ואפשר לפרשו על נשמות הצדיקים. ושניהם אמת.
750. והסוד של כל זה הוא, צדיק. הוא יסוד שלמעלה, יסוד דז"א, והוא יסוד למטה בנוקבא ובנשמות הצדיקים. וכנ"י, הנוקבא, נכללת מהצדיק של מעלה ומלמטה.
צדיק מצד זה שהוא יסוד דז"א, וצדיק מצד זה שהוא נשמת הצדיק שלמטה, יורשים את הנוקבא. כמ"ש, צדיקים יירשו אָרץ, הנוקבא. הצדיק, יסוד דז"א, יורש הארץ הזו, הנוקבא, ומשפיע לה ברכות בכל יום, ונותן לה תענוגים ומעדנים בהמשכה עליונה מבינה, שמושך אליה.
("שלוש נשמות", ויחי)
219. בשעה שנשמות קדושות באות מלמעלה למטה, וצדיקי העולם ממשיכים אותן מהמלך ומהמלכה, מזיווג זו"ן, מועטות הן שזוכות, שבאותה שעה שיורדת לעולם, נמצאת עומדת ומשמשת לפני המלך. ורצון המלך הוא להסתכל בה. ואח"כ יורדת לעולם. בשעה שהקב"ה נשב רוח בכל נשמה ובכל מלאך שבשמיים, כל הצבאות נעשו ונגמרו בקיומם. כמ"ש, בּדבַר ה' שמיים נעשו וברוח פיו כל צבאם. ומהנשמות, יש שמתעכבות ועומדות לפני הקב"ה, עד שהקב"ה מוריד אותן למטה.
220. מיום שנברא העולם, עומדות נשמות הצדיקים הגדולים לפני הקב"ה, ומתעכבות לפניו. והקב"ה מסתכל בהן, עד שמגיע הזמן להוריד אותן בארץ, שיתלבשו בגוף. והן שולטות למעלה ולמטה. כמ"ש באליהו, חי ה' אלקי ישראל אשר עָמדתי לפניו. עמדתי, פירושו, מטרם שירד לעוה"ז. אח"כ חזר למקומו לשמיים ועלה לחדרו.
ונשמות אחרות אינן עולות למקומן עד שימותו. משום שלא עמדו מקודם לכן לפני הקב"ה באותה המעלה, כמו חנוך ואליהו, שזכו לעלות למקומם בעודם בחיים. ומשום זה נעשה אליהו שליח ומלאך למעלה. וכן חנוך. ואלו הם שהתדבקו במלך יותר ממלאך.
221. כל הרוחות הקדושים שלמעלה, המלאכים, עושים שליחות של הקב"ה. וכולם באים ממקום אחד. ונשמות הצדיקים באות משתי מדרגות הכלולות באחד. וע"כ עולות יותר ממלאכים, ומדרגותיהן יותר ממלאכים. וכל אלו שהיו חבויים שם, ירדו ועלו בחייהם, כמו חנוך, שלא נמצאה בו מיתה.
שתי נקודות כלולות במלכות, מנעולא ומפתחא. וכל האורות נמשכים רק במפתחא. ונקודת המנעולא גנוזה בה. וע"כ נקראת המלכות עצה"ד טו"ר. כי האנשים, שנמשכים ממלכות, אם זכה ואינו חוטא, הרי טוב. שנקודת המנעולא אינה מתגלה, וזוכה לכל האורות. ואם לא זכה, הרי רע, שמתגלה עליו נקודת המנעולא, ואז מסתלקים תכף כל האורות. ומטעם זה באה המיתה על כל אדם, כי השטן, מלאך המוות, מעורר על האדם את נקודת המנעולא, ואור החיים מסתלק בסיבתה.
ויש מַעֲלה במלאכים שאין בבני אדם. המלאכים נמשכים מנקודה דמפתחא בלבד, ואין בהם שום חלק ממנעולא, וע"כ הם אינם מתים. משא"כ בני אדם, שכיוון שכלולים ג"כ מנקודה דמנעולא, הם מתים בגלל זה. ויש מעלה בבני אדם שאין במלאכים, כי המלאכים, עליהם לא מוטל התיקון, כי המפתחא אינו צריך שום תיקון, להיותו מבחינת בינה, וכל עיקרו לא בא אלא לתקן המנעולא. וע"כ הם עומדים תמיד במדרגה אחת כמו שנבראו, ואין עליות ומדרגות נוהגות בהם. משא"כ בני אדם, הכלולים ממנעולא, עליהם מוטל כל התיקון. וע"כ כשזוכים, עולים בעליות ומשיגים מדרגות, שאין זה במלאכים.
ויש נשמות גדולות, שמנעולא גנוזה בהן ביותר עד שאינה ראויה להתגלות לעולם, והם אינם מתים. כמו חנוך, שלא נמצאה בו מיתה.
("נפש ורוח", אחרי מות)
222. 125,000 דרגות לנשמות הצדיקים עלו ברצון הקב"ה מטרם שנברא העולם. שהקב"ה מזמן אותן בעוה"ז, בכל דור ודור. ועולות ומעופפות בעולם, ומתקשרות בצרור החיים, המלכות. ועתיד הקב"ה לחדש בהן את העולם, כמ"ש, כי כאשר השמיים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפניי.
("נפש ורוח", אחרי מות)
46. לֶעני ולגֵר תעזוב אותם, לעמוד האמצעי, ז"א.
כי עמוד האמצעי כשהוא מחוץ למקומו, בגלות, נקרא גר. ומשום זה אמר משה, אני, שהמדרגה שלי היא עמוד האמצעי, קראתי לעצמי גר בגלות הראשונה. כמ"ש, גֵר הייתי בארץ נוכרייה, שז"א רובץ בגלות בשביל ישראל.
47. הרי מצוות לקט ופאה היו מקיימים ישראל בארץ ישראל, שאז היה הקב"ה במקומו ולא גר. ולמה כתוב, לעני ולגר תעזוב אותם? כדי לעורר רחמים על אלו הנשמות שגורשו ממקומן, כי אדם שהוא מחוץ למקומו נקרא גר. כש"כ הנשמות, שהולכות ערומות מהעולם ההוא ובאות לעוה"ז. עליהן כתוב, כציפור נודדת מן קִינה, זוהי הנשמה, שהשכינה אינה זזה ממנה.
כן איש נודד ממקומו, זה הקב"ה, שהוא נע ונד ממקומו, מעוה"ב, בינה. ונודד אחר השכינה, שהיא עם הנשמה בעוה"ז, עד שנשלמו הימים, שהתחייבה הנשמה ללכת מחוץ למקומה.
והוא שומר אותה, עד שיחזיר אותה למקומה. ונשבע שהוא לא יחזור למקומו עד שיחזיר אותה למקומה. וע"כ מי שחוזר בתשובה, ומחזיר נשמתו למקומה, הוא כמי שמחזיר הקב"ה ושכינתו למקומם.
וזהו סוד הגאולה, כמ"ש, היום אם בקולו תשמָעו. ולפיכך, גם כשישראל בארץ ישראל, נקרא הקב"ה גר, בגלל נשמות ערומות אלו, שלא נעשה להן לבוש מתורה וממצוות, שיוכלו לבוא למקומן בעולם ההוא. ותפילת ערבית מעוררת רחמים עליהן, שישובו למקומן. ואז גם הקב"ה חוזר למקומו, לבינה.
48. אמרו בעלי המשנה של ישיבה עליונה של הקב"ה, ושל ישיבה תחתונה של מט"ט, משה, אנו שליחים של ריבון העולם אליך, אשרי חלקך שאתה בעל תשובה, ושקול כנגד שישים ריבוא (600,000) מישראל, ואתה החזרת הקב"ה ושכינתו למקומם למעלה ולמטה. ובזכותך ייגאלו ישראל ויחזרו למקומם.
ואין כוח לב' משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, לגאול את ישראל, חוץ ממך. ובגללך הם מתעכבים, לגאול את ישראל. השלם דברים מכובדים אלו, שעליהם כתוב, הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים.
("ביומו תיתן שׂכרו", כי תצא)