Publication

Jan 1, 2020

מדינה עשירה, אזרחים עניים

שלושה מתוך עשרה ילדים בארץ עניים – כך עולה מדו"ח העוני שפרסם השבוע המוסד לביטוח לאומי. גם באוכלוסייה הקשישה העוני מכה ללא רחמים, ואיני תולה את הנתונים במעמד כלכלי. אלא מדובר ביחסים חברתיים, בהם ורק בהם הכול תלוי.

החיים בישראל, באווירה חונקת ללא רוח או שאיפה להרגשה חמה ומשפחתית, הופכת אותנו למדינה שיש בה עושר גדול ועוני עצום. מדינה עשירה, אזרחים עניים.

זה כלל לא תלוי ברווח ובהפסד של המשק עצמו. זה תלוי בחברה, בחינוך חברתי, בהסברה מתמדת שכל ישראל חברים, עד שכל אזרח ירגיש שהוא חי בחברה שכולם בה אחים. זה לא רעיון סוציאליסטי. ראינו דוגמאות כאלה בהיסטוריה וכולן כשלו. אלא שישנם חוקי טבע, כללים מוחלטים שבאים מלמעלה, מהכוח העליון שמפתח אותנו להיות מקושרים נכון, ואותם עלינו ללמוד ולקראתם ללכת. שם נמצא העתיד הטוב שלנו.

הצעד הראשון מצידנו הוא חוסר הסכמה עם המצב הקיים, עם הריחוק שנפער בינינו. זה השורש לעוני שפוקד שליש ויותר מהחברה הישראלית. עם חוסר ההסכמה נפתח רצון לשינוי, נטייה שכולם ירגישו מחוברים זה לזה. צמודים, חבוקים ובטוחים. החיסרון לקשר כזה, ההשתוקקות הזאת, אפילו הקטנה והדקה – תביא לתחילת מחיקת הפערים בינינו ולמיגור העוני.

לפי חכמת הקבלה, המצב שבו המדינה עשירה והאזרחים עניים מתרחש כאשר יורד לעולם הרבה "אור חכמה" – המסמל שפע ועושר רוחני, ומעט "אור חסדים" – המבטא רצון להעביר את השפע הלאה – מצב שמונע מהיד להיות רחבה ומהלב להיות פתוח וחם. כשאנחנו פועלים בחסדים זה לזה, אנחנו בונים כלי משותף שממלא אותנו בחכמה – בשפע אינסופי. אולם כשאין חסדים והחכמה מרובה, או במילים אחרות, המדינה עשירה והאזרחים עניים.

אז כולם מרגישים שאין להם. לא רק מי שאין לו מרגיש שאין לו. גם מי שיש לו מרגיש שחסר לו, יותר ויותר. כך מורגש הלחץ של האור, כשהוא מנסה להיכנס ונתקל בחומות האדישות שהקמנו בינינו. הוא מורגש כמו ריק, כמו מחסור, כמו משבר.

יחס האדם לזולת הוא שקובע אם יהיה מעט או הרבה. היחסים הם הכלי, הלבוש לשפע. במידה ואדם פותח את עצמו לאחרים, הוא הופך את עצמו למוליך, והחיים נהיים עשירים ומגוונים. כשהידיעה הזאת תתחיל לחלחל ולזרום בדם של העם, יהיה שפע לכולם.

Media Downloads

Article TextDOCX