1. שבירת הכלים: ענין תיקון הבא ע"י הקדם השבירה הזאת, באופן שהשבירה עצמה היא תיקון גדול. ויש שפרשו שהוא קלקול ע"מ לתקן, אמנם הלשון אינו נכון, שיש להקשות על לשון זה, למה לו לקלקל ואח"כ לתקן? לא יקלקל ולא יהא צריך לתקן. אלא העניין הוא, אשר כל עיקר התיקון והריווח הגדול אשר חשב הבורא ית' בתחילת הבריאה, כל זה לא היה בא לעולם, זולת ע"י קלקול הכלים באופן הזה, ואשר כל תיקונם הוא בסוד אגלאי מלתא [מתגלה העניין] למפרע, שלא היו מקולקלים מעולם.
(בעל הסולם. "אור הבהיר". שבירת הכלים)
2. "שבירה" ברוחניות הוא, כדוגמת שבירת כלי בגשמיות, כמו שכלי הגשמי, אם הוא שבור ואתה נותן בתוכו איזה משקה, אז המשקה יוצא לחוץ, כמו כן ברוחניות, אם נכנס בהכלי מחשבה של רצון לקבל לעצמו, אז השפע יוצא לחיצוניים, היינו לחוץ מהקדושה.
"קדושה" נקראת "לשם שמים" וחוץ מלשם שמים נקרא "סטרא אחרא", שהוא צד השני של הקדושה. לכן אומרים, שהקדושה נקראת "להשפיע" וטומאה נקראת "לקבל". ומשום זה, שאנחנו נולדנו אחרי השבירה, וממילא הרצון שלנו הוא רק לקבל, לכן לא יכולים לתת לנו שפע, שבטח הכל ילך לצד הסטרא אחרא.
(הרב"ש. מאמר 19 "בא אל פרעה - א'" 1985)
3. ענין שבירת הכלים. שהיה התערבות הרצון לקבל לעצמו בקדושה, שמסיבה זו הכלים נשברו. והיה גם ענין חטא של עץ הדעת, שזה גרם, שניצוצין קדושים נפלו לתוך הקליפות. נמצא, ששבירת הכלים וחטא של עץ הדעת גרמו בזה, שהנבראים הבאים אחרי זה, שהרצון לקבל, מקבל חיותו מאבי"ע דקליפה.
(הרב"ש. מאמר 13 "מהו שעל ידי יחוד קוב"ה ושכינתה כל העוונות מתכפרים" 1990)
4. אנו צריכים להאמין, במה שאמרו לנו חז"ל, במה שאמרו, שכל התענוגים שנמצאים בתענוגים גשמיים, אינם אלא נהירו דקיק בערך התענוגים הנמצאים ברוחניות. כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזוהר דף קע"ג) וזה לשונו, "והנה גם זה סוד שבירת הכלים, שהיתה קודם בריאת העולם. כי ע"י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין קדישין לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות, שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו". נמצא לפי זה, כי עיקר התענוגים נמצאים בקדושה.
(הרב"ש. מאמר 7 "חשיבותה של תפילת רבים" 1986)
5. הנבראים, לאחר חטא אדם הראשון, נבחנים לכלים שבורים ומתים, היינו הכלים שלהם הם רק בקבלה עצמית, שנפרדו מהחיי החיים. רק יש בהם ניצוץ, שהוא מהרשימות דאור חוזר, שנשאר וירד להחיות הכלים, שיוכלו על ידו לקום לתחית המתים.
והניצוץ הזה הוא ניצוץ דקדושה, שהוא שיריים מהאור חוזר. וצריכים להעלות אותו, היינו לקבל אותו בעל מנת להשפיע, שזהו נקרא "העלאה", היינו עלית מ"ן. שעל ידי זה נעשה בחינת מסך ועביות, שיוצא על זה מילוי, שהאור חוזר ממלא את הכלים בשיעור שילביש את האורות (אור ישר).
(הרב"ש. 179. "עיבור- א'")
6. ידוע, שע"י השבירה נפלו נצוצין דקדושה לבי"ע. ושם בבי"ע אין הם יכולים להתתקן. לכן צריכין להעלותם לאצילות. ועל ידי זה שעושים מצות ומעשים טובים בכוונה עמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לעצמו, מתעלים הנצוצין הללו לאצילות.
(בעל הסולם. "שמעתי". פ"א. "ענין העלאת מ"ן")
7. בסוד שבירת הכלים, נעתקו כל האותיות, להנהגות ובריות הגשמיים, שבהיות האדם משתלם ומגיע אל שורשו, מוכרח מעצמו ללקטם, אחת לאחת, ולהמציאם לשורשם לקדושה, שז"ס "מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות".
(בעל הסולם. אגרת י"ט)
8. האדם מסוגל לעבוד ולתת יגיעה, אם מזה לא יהיה תיקון. אבל בדבר קטן, היינו שלא צריך לתת יגיעה גדולה, אבל אם הוא על דרך התיקון, אין כוח. משום שענין הקלקולים באים משבירת הכלים ומחטא עץ הדעת.
והיות שזה עדיין לא מתוקן, ממילא ענין קלקולים עדיין נמשכת שליטה זו. השליטה הזו נותנת כח. מה שאין כן על דרך התיקון, לזה צריכים שליטה אחרת, הנקרא שלום.
(הרב"ש. 867. "שליטת השלום")
9. הכלי הזה, הנקרא "לקבל בעל מנת להשפיע", הוא ממש ההפכי להכלי, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", שהכלי הזה אנו מיחסים להבורא, שהוא ברא את זה יש מאין. לכן, אם אנו רוצים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, זוהי עבודה קשה, היות שאנו צריכים להילחם נגד הכלי שהבורא ברא. ומעבודה הזו יצאו לנו כל החסרונות, מה שאנו לומדים. לדוגמא, הסתלקות האורות, שבירת הכלים, קדושה, טומאה, ס"א וקליפות. וכל מיני השמות, שאנו רואים המבוארים בזה"ק ובספרי קבלה, הכל נמשך רק מבחינת תיקון הבריאה. וזהו מסיבת שהכלים דתיקון הבריאה אנו מיחסים להנבראים, כמו שכתוב ב"עץ חיים" בתחילתו. וכפי שמבאר בתע"ס, שהרצון לקבל הראשון, הנקרא "מלכות דאין סוף", היא אמרה, שאינה רוצה לקבל בעל מנת לקבל, אלא בעל מנת להשפיע.
(הרב"ש. מאמר 26 "מהו מי שמטמא עצמו, מטמאים אותו מלמעלה, בעבודה" 1989)
10. עיקר אצל האדם הוא הלב. ש-"לב" הוא הכלי המקבל את הקדושה מלמעלה. וזהו כמו שאנו לומדים בשבירת הכלים, שעניינו הוא, שאם הכלי שבור, כל מה שנותנים בתוכו, הכול הולך לחוץ.
כמו כן, אם הלב שבור, היינו שהרצון לקבל הוא השולט על הלב, נמצא, שלא יכול שם ליכנס שפע, מסיבת שכל מה שהרצון לקבל מקבל, הכול יוצא להקליפות. וזה נקרא "שבירת הלב". לכן כשהאדם מתפלל לה', ואומר, אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בלבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול ליכנס בתוך לבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמיים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי.
ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, ל"ד): קרוב ה' לנשברי לב. פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה' שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם.
(הרב"ש. מאמר 2 "שובה ישראל עד ה' אלוקיך, בעבודה" 1991)
11. מאמר חז"ל שאמרו. פזור נאה לרשעים וכנוס נאה לצדיקים, והוא על פי מ"ש האר"י ז"ל בעולמות העגולים שאין עגול נוגע בחבירו, ושם היה השבירה עד שניתקן בעולם היושר. ופירוש הענין והמשל, שהשכל של העגולים פירוש, כמי שסובב את עצמו ומתעגל ונפרד מקונו ונדמה לו שברצון עצמו ינהיג את עצמו, וזה שמתנשא לומר "אני אמלוך" וזה היה השבירה. וכן הרשעים כל אחד מתנשא בלבו "אני אמלוך" ולכן הם בעולם הפירוד ואינם יכולים להתחבר כמו העיגולים, כמו שנראה בחוש, כי לא יכלו לשבת יחדיו, ולהם נאה הפזור. מה שאין כן הצדיקים, הגם שכל אחד עובד בוראו בסגנון אחר, מכל מקום כולם מכוונים לדבר אחד - לאביהם שבשמים, והם מתקבצים ומתאספים אחד לאחד, כאיש אחד בלב אחד, שכל אחד מקטין את עצמו ומהדר העבודה להשי"ת, שנותן בו כח ושכל לעובדו, ולכן לא יתגאה על חבירו והם בעולם היושר ומתיחדים זה עם זה.
("עבודת ישראל". פרשת שלח)
12. כוונת הבריאה היתה שיהיו כולם אגודה אחת לעשות רצונו ית', כאמרם ז"ל בזוה"ק, שהיה אדה"ר אומר לכל הנבראים, בואו נשתחוה ונכרעה, נברכה לפני ה' עושנו, אבל מפני החטא נתקלקל הענין, עד שאפילו הטובים שהיו בדורות ההם, לא היה אפשר להם להתאגד יחד לעבודת ה', אלא היו יחידים בודדים, כי דבר זר אחד שבאגודה מקלקל את כל האגודה. והתיקון לזה התחיל בדור הפלגה, שנעשה פירוד במין האנושי, היינו שהתחיל התיקון, שתהיה התאספות ואגודת אנשים לעבודת ה', שהתחילה מאברהם אבינו וזרעו, שתהיה קהילה מקובצת לעבודת ה'. והיה אברהם הולך וקורא בשם ה', עד שהתקבצו אליו קהילה גדולה, שנקראו "אנשי בית אברהם", והיה הדבר הולך וגדול, עד שנעשה קהל עדת ישראל. וגמר התיקון יהיה לעתיד, שיעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצונך בלבב שלם.
("שם משמואל". פרשת האזינו)
13. אין בעולם יותר מנשמה אחת, כמ"ש, (בראשית ב, ז) "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדה"ר. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד. דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המדה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו.
(בעל הסולם. "ששים רבוא נשמות")
14. נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות:
בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל.
בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.
והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר.
(בעל הסולם. "ששים רבוא נשמות")
15. עיקר החיות, והקיום, והתיקון של כל הבריאה. ע"י שבני אדם, שמשונים בדעותיהם, נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום.
("ליקוטי הלכות". ברכות הראיה וברכות פרטיות)
16. כל עסקינו בתפלות ומצות מעשיות הוא, לחזור ולברר ולהעלות לכל אלו הנשמות שנשרו מאדה"ר ונפלו לקליפות, עד להביאן לשורשן הראשון, כמות שהיו בו, מטרם שחטא בעצה"ד.
(בעל הסולם. "תלמוד עשר הספירות". חלק ח', אור פנימי, אות פ"ח)
17. ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק. וכל מקום שתתן עיניך בו, יתברך. וכולם יתברכו בגינך, משום שיהיו מברכים אותך בקביעות.
(בעל הסולם. אגרת ד')
18. כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב. כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להיזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש ח"ו משום הוצאת שם רע על פועלה.
(בעל הסולם. "השלום בעולם")
19. יש ב' ממשלות הפועלות בדרכי ההתפתחות:
אחת היא: "ממשלת השמים", המבטיחה לעצמה להחזיר כל רע ומזיק - לטוב ומועיל. אלא שבא בעתו. כדרכו בכבדות ובאריכת הזמן. וכאשר "הדבר המתפתח" הוא בעל חי ומרגיש, נמצא שסובל כאבים ויסורים נוראים, בזמן שנמצא תחת מכבש ההתפתחות, מכבש, הכובש דרכו באכזריות רבה.
ולעומת זה, "ממשלת הארץ", שהם בני אדם שלקחו את חוקי ההתפתחות האמורה תחת ממשלתם עצמם, שכחם יפה להשתחרר לגמרי מכבלי הזמן, ונמצאים ממהרים מאד את הקץ, כלומר, את גמר בישולו ותיקונו של הדבר, שהוא קץ ההתפתחות שלו.
(בעל הסולם. "השלום בעולם")
20. הרצון לקבל לעצמו, שבו, לא נברא, אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים, שאנו סובלים, אינם אלא גילוים, לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו.
ובוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם, שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים, כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו.
אמנם, בזמן, שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים, המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים, מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו, לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה, של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמו, מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה.
(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר". אות י"ט)
21. אין אדם חי לצורך עצמו, אלא לצורך השלשלת כולו, באופן שכל חלק וחלק מהשלשלת, אינו מקבל את אור החיים לתוך עצמו, אלא רק משפיע אור החיים, לכללות השלשלת.
(בעל הסולם. "הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות"", אות כ"ב)
22. האדם הרוצה לעבוד ה' באמת, צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך, רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול. ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים, כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה', יותר מתגלה אליהם אור השכינה, ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים, והכל לעלות לשורשן, לתיקון השכינה.
("דגל מחנה אפרים". פרשת שלח)
23. כתוב "בתוך עמי אנכי יושבת", שהזה"ק אומר "ועל כן אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד". והפירוש הוא, שאם האדם מבקש מה', שיתן לו כלים דהשפעה, כמו שאמרו חז"ל "מה הוא רחום אף אתה רחום", אז האדם צריך להתפלל עבור הכלל כולו, כי אז ניכר שכוונתו היא, שהקב"ה יתן לו כלים דהשפעה טהורה, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. כידוע, "משמיא פלגא לא יהבין", שפירושו, שמשמים שנותנים שפע למטה הוא בשביל הכלל כולו.
(הרב"ש. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)
24. צריך האדם, שיתפלל תפילתו בציבור, משום שלא בזה את תפילתם, אע"פ שאינם כולם בכוונה וברצון הלב. וכמ"ש, פנה אל תפילת הערער, שרק לתפילת יחיד פונה להסתכל בה, אבל את תפילת רבים לא בזה, אע"פ שאינם רצויים. פנה אל תפילת הערער. שמקבל תפילתו, אלא שזה יחיד שנכלל ברבים. ע"כ תפילתו כתפילת רבים.
("זוהר לעם". "ויחי". מאמר "היאספו ואגידה לכם", סעיפים 516-515)
25. התפילה, שאנו מתפללים, היא תיקון השכינה הקדושה, להמשיך לה שפע, למלאה מכל חסרונותיה. כי ע"כ, כל הבקשות הן בלשון רבים. כמו, וחוננו מאיתך דעה, השיבנו אבינו לתורתך. כי התפילה היא בעד כלל ישראל, שֶכֹּל שיש בשכינה הקדושה, יש בכלל ישראל. והחסר בה, חסר בכלל ישראל. ונמצא, כשאנו מתפללים בעד כלל ישראל, אנו מתפללים לצורך השכינה הקדושה, כי היינו הך.
("זוהר לעם". הקדמת ספר הזוהר. מאמר "תורה ותפילה", סעיף 183)
26. אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו.
נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום".
לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה.
(הרב"ש. 217. "ברח דודי")
27. הזהיר מורי [האר"י] ז"ל לי, ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שקודם תפלת שחרית, נקבל עלינו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי עי"ז תעלה תפלתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנוּ לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים האלו. ולמאד הזהירני מורי ז"ל בענין זה.
(מרח"ו. "שער הגלגולים". הקדמה ל"ח)
28. אין לך איבר הנמצא באדם, שלא תהיה כנגדו ברייה בעולם. כי כמו שגוף האדם מתחלק לאיברים, וכולם עומדים מדרגות על מדרגות, המיתקנות אלו על אלו, וכולן הן גוף אחד, כן העולם, כל אלו הבריות שבעולם, כולם הם איברים-איברים, ועומדים אלו על אלו. וכאשר כולם ייתקנו, יהיו לגוף אחד ממש.
("זוהר לעם". תולדות. מאמר "ואלה תולדות יצחק", סעיף 3)
29. על כל פשעים תכסה אהבה, הינו אהבה דקדושה ששורה אצל הנקודה מכסה על כל הפשעים ונתבטלין כל השבירת לב.
("ליקוטי הלכות". ברכת המזון ומים אחרונים)
30. כל הבחינות האלו, החל ממלכות שהיא שורש בריאת העולמות, עד הנבראים, נקראת בשם שכינה. שהתיקון הכללי הוא, שהאור העליון יאיר בהם בתכלית השלימות. והאור המאיר בהכלים, נקרא בשם שוכן. והכלים נקראים באופן כללי שכינה. כלומר, שהאור שוכן בתוך שכינה. זאת אומרת, שהאור נקרא שוכן, מטעם שהוא שוכן בתוך הכלים. היינו, שכללות הכלים נקראים בשם שכינה.
ומטרם שהאור מאיר בהם בתכלית השלימות, אז מכנים הזמן זה בשם "זמן של תיקונים". היינו, שאנו עושים תיקונים, בכדי שהאור יאיר בהם בשלימות. ועד אז נקרא המצב הזה בשם שכינתא בגלותא. כלומר, שבעולמות עליונים אין עדיין השלימות.
(בעל הסולם. "שמעתי". ב'. "ענין שכינתא בגלותא")
31. למטה בעולם הזה היא מצב, שצריך להיות לשרות אור העליון בתוך הרצון לקבל, שהתיקון הזה הוא בחינת מקבל בע"מ להשפיע. ובינתיים הרצון לקבל ממולא עם דברים שפלים ושטותיים, שאין נותנים מקום שיהיה שם מגולה עם כבוד שמים. זאת אומרת, במקום שהלב צריך להיות משכן לאור ה', נעשה הלב מקום לפסולת וטינופת. היינו, שהשפלות לקח את כל הלב. וזה נקרא "שכינתא בעפרא".
זאת אומרת, שהיא מושפלת עד לעפר. וכל אחד ואחד מואס בדברים של קדושה, ואין שום רצון וחשק להרים אותה מהעפר, אלא שבוחרים בדברים שפלים, שזה גורם צער השכינה, בזה שלא נותנים לה מקום בהלב, שיהא משכן לאור ה'.
(בעל הסולם. "שמעתי". ב'. "ענין שכינתא בגלותא")
32. בזמן שאין הקב"ה יכול להשפיע להתחתונים, מסיבת שינוי צורה שיש ביניהם, זה נקרא "צער השכינה". היינו, מצד המקבל, שאינה יכולה לקבל שפע, מטעם שאם היא תקבל שפע עבור התחתונים, ילך הכל לקליפות, הנקראות "מקבל בעל מנת לקבל". וגם זה נקרא "צער", מטעם הנותן, היות שמחשבת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ועתה הוא לא יכול לתת להם את הטוב ועונג, מטעם שכל מה שיהיה ביד הנבראים, ילך הכל לקליפות.
לכן יש צער להנותן, שאינו יכול לתת. כדוגמת האם, שרוצה לתת לאכול להתינוק, והתינוק חולה, ואינו יכול לאכול. אז יש צער מצד הנותן.
(הרב"ש. מאמר 14 "מהו, שברכת האדם היא ברכת הבנים, בעבודה" 1991)
33. צער השכינה היא בזה שהיא צריכה להסתיר את הטוב והעונג שהיא רוצה להשפיע להנשמות, ואינה יכולה, מסיבת שזה יהיה לרעתם. כי ע"י השפע שהיא תשפיע להם בזמן שהם נמצאים בכלים דקבלה עצמית, הם יהיו יותר מרוחקים מהקדושה, היות שהשפע תלך להקליפות. נמצא, מה נקרא צער אצל העליון, זה שלא יכול להשפיע לתחתונים, וזה נקרא, צער השכינה.
לכן אנו מתפללים לה', שיתן לנו את הכח להתגבר על כלים דקבלה לעצמו, ונוכל לעבוד רק בעמ"נ להשפיע. ואז השכינה תוכל להראות את היקר והתפארת שבה, בזה שתהיה יכולת לקבל את מה שהיא רוצה להשפיע. ויש כלל, "יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק". אלא הכל תלוי בהמקבלים.
(הרב"ש. מאמר 19 "מהו כסף, זהב, ישראל, שאר עמים, בעבודה" 1988)
34. האדם צריך להצטער על צער השכינה, כנ"ל, שיש צער להבורא כביכול, בזה שהוא לא יכול להשפיע טוב ועונג להנבראים, כנ"ל במשל המדרש, שאומר, שזה דומה למלך, שיש לו מגדול מלא כל טוב ואין לו אורחים.
ולהבין את משל המדרש יכול לומר משל, שזה דומה לאדם, שעשה חתונה לבנו, והזמין באיזה אולם חמש מאות מנות, ואף אחד לא בא מאיזו סיבה שהיא. ובקושי קיבץ מנין להחופה. איזה צער האדם מרגיש, בזה שיש לו חמש מאות מנות עבור הקהל, והקהל לא בא. ועל סיבה זו צריך האדם לעבוד, לזכות לעשות נחת רוח להבורא, בזה שהוא מקבל ממנו טוב ועונג. והאדם שהגיע לדרגה זו, הוא האדם המאושר בעולם.
(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)
35. בזמן שהאדם מתחיל עבודתו, להיות בחינת צדיק, היינו שלא לקבל שום שכר לעצמו, ולעבוד הכל רק בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הגוף לא מסכים, ונותן לו הפרעות. וכל, מה שהוא יכול לעשות, שיפריע לו מעבודתו, הוא עושה. ואז אדם הזה הוא תמיד בצער, ואין לו שלוה מהמצב שבו הוא נמצא. כי רואה, שעוד לא הגיע להיות משפיע לה', אלא כל מעשיו שהוא עושה, אין לו עוד היכולת לכוון אותם בעמ"נ להשפיע.
ועל זה הוא תמיד בצער, מטעם "צער השכינה", הנקרא "שכינתא בגלותא", שכואב לו, מדוע על אהבה עצמית יש לו כח לעבוד, ובמקום שהוא רואה, שלא יהיה שום דבר עבור הרצון לקבל שלו, הוא מתרשל בעבודה.
(הרב"ש. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)
36. בזמן שהאדם מצטער על מה שהוא מרוחק מה', היינו שהוא נמצא בתוך הרצון לקבל רק לתועלת עצמו, כדוגמת בעלי חי, שזה לא מתאים לבחינת "אדם", הוא צריך לכוון את היסורים, שהם לא בשביל שהוא רוצה להיות אדם, שזה הוא היסורים שלו, אלא על צער השכינה.
והוא נותן על זה משל. לאדם שיש לו כאב באיזה אבר פרטי, והכאב מורגש בעקר בלב ומוח, שהוא כללות האדם. כמו כן האדם פרטי הוא חלק מהשכינה, הנקראת "כנסת ישראל". ועיקר הכאב הוא אצלה. ועל זה יש להצטער. וזה נקרא "יסורים בעבודה".
(הרב"ש. מאמר 27 "מהו ענין יסורים בעבודה" 1989)
37. בזמן שהאדם מצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא בפרודא. אלא, שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה.
והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת שיש לאדם כאב באיזה אבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב. כמו כן הכאב שהאדם מרגיש מזה שהוא מרוחק מה'.
(בעל הסולם. "שמעתי". א'. "אין עוד מלבדו")
38. היות שהאדם נולד בכלי של קבלה עצמית, ואיך אפשר לשנות את הטבע, ולומר שהוא לא דואג עבור עצמו לשום דבר, רק מה כואב לאדם, שהוא מצטער, זהו רק צער השכינה, שפירושו כנ"ל, מה שיש כביכול צער למעלה, בזה שאינו יכול למלאות רצונו.
כלומר, היות שרצונו יתברך הוא להטיב, ואינו יכול להוציא הטבה זו לפועל, כי אין להנבראים כלים מוכשרים שיוכלו לקבלו, והיות שע"י קיום תו"מ יהיה מסוגל לעשות כלים מוכשרים, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", זוהי הסיבה שהוא עובד בכל כוחו לקיים תו"מ, שע"י הקיום של תו"מ הוא יצא מאהבה עצמית ויזכה לכלים דהשפעה. ואז יהיה ביכולתו לעשות נחת רוח ליוצר, שהוא מקבל ממנו את הטוב והעונג.
(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)
39. "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" (תפלת יום כיפור).
ויש לשאול, הלא כל עבירות באות על ידי יצר הרע. ויש לפרש שהחטא הוא בזה, שאומר שיש יצר הרע. אלא "אין עוד מלבדו". כי אם האדם אינו ראוי, משליכים אותו מלמעלה. וזה בא על ידי התלבשות ברצון לקבל, הנקרא יצר הרע.
וזהו "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", כלומר שהבורא ברא אותו כך, כי הרצון לקבל הוא עיקר הכלי, אלא שצריכים לתקן אותו. ובזה יש לפרש מה שכתוב "ויתעצב אל לבו". כי האדם מרגיש שבזה שהולך אחר היצר יש לו מכך עצבות. וזה נקרא צער השכינה.
(הרב"ש. 890. "צער השכינה - ב'")
40. "ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם.
ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים.
(הרב"ש. 71. "ענין גלות")
41. האדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות, כלומר שטועם טעם בעבודה טעם של גלות, ורוצה לברוח מהגלות, יהיה הפירוש, שהאדם צריך להאמין, שבכל מקום שגלו "שכינה עמהן". כלומר, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות. "עמהן" יהיה פירושו, שהשכינה דבוקה עמהן, ואין הם חס ושלום בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר, שזו בחינת ירידה. אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה, והיא מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה.
וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא, זה יתן לו עידוד, שלא יברח מהמערכה, שלא יאמר, שהעבודה דלהשפיע אינה בשבילו, משום שהוא רואה תמיד, שהוא נמצא תמיד במצב של עליות וירידות, ואינו רואה סוף למצבים האלו, ונופל לבחינת יאוש. מה שאם כן, אם הוא ילך בדרכי האמונה, ויאמין בדברי חז"ל, אז הוא צריך לומר להיפך.
(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)
42. מהו ענין התפילה, שצריכים להתפלל על גלות השכינה.
שביאור סטרא אחרא, שהיא בחינת ידיעה וקבלה, שולטת על השכינה הקדושה, שנבחנת לבחינת השפעה ואמונה. והבורא יתברך ברא העולם להטיב לנבראיו, ואין התחתונים יכולים לקבל את ההטבה, כי אם בכלים דהשפעה, שנבחנים לבחינת כלים נצחיים, ואין אור העליון, שהוא בחינת נצחי, יכול להתלבש בכלים זמניים.
והתחתונים, שהם מונחים תחת שליטת הסטרא אחרא, שהם רוצים דווקא בקבלה וידיעה, גורמים לפירוד ליחוד העליון, שנבחן, שיש בחינת ערלה על המלכות, שהערלה הזו מפסקת בין ז"א ומלכות, הנבחן לבחינת יחוד קוב"ה ושכינתיה.
ונמצא, שיש צער השכינה, שאין היא יכולה ליחד עם בחינת קוב"ה, מסיבת הערלה הזו, שהתחתונים מחזיקים אותה, ולא עוזבים אותה, שתפרד מהמלכות. לכן צריכים להתפלל, שה' יתברך ישלח הארה ממרום, שהתחתונים ירצו לבטל את הערלה ולהסירה מבחינת מלכות. וזה נוהג בכלל ובפרט.
(הרב"ש. 777. "תפילה על גלות השכינה")
43. "צער השכינה" פירושו, שיש צער להקב"ה, שהוא לא יכול לגלות את הטוב והעונג, מסיבת שאין הנבראים נותנים את המקום המוכשר לקבל. כי אם יתן להם את הטוב והעונג, הכל ילך להס"א. אי לזאת נמצא, שאינו יכול להשפיע את הטוב כמו שהוא חפץ.
ובזה נבין, שהאדם צריך להצטער על צער השכינה. ושאלנו, מדוע אין הקב"ה מקים אותה מעפרא, אלא הוא צריך שהתחתונים יכוונו במעשיהם, כלומר מה שהם עושים, שהכל הוא צריך להיות על הכוונה "לאקמא שכינתא מעפרא".
והתשובה היא, כי כל מה שהקב"ה נותן, הכל הוא טוב ועונג, שזהו מטרתו להטיב לנבראיו. מה שאין כן "לאוקים השכינה מעפרא", כלומר שיהיה בידי הקב"ה ליתן שפע, והשפע לא ילך להס"א, זה יכול להיות רק בזמן שאין התחתונים רוצים לקבל לתועלת עצמם, אלא בעמ"נ להשפיע.
(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)
44. אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא".
כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח.
(הרב"ש. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)
45. איך האדם יכול לקבל כח התגברות על הגוף, בזמן שהוא מרגיש בחינת "שכינתא בעפרא". איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו. וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפיה, אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר. והיות שאין לו כח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך.
לכן על זה הוא מבקש מה', לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר.
(הרב"ש. מאמר 40 "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה" 1990)
46. "טעמים", היינו מי שרוצה לטעום טעם בחיים, אז הוא צריך לשים לב לנקודה שבלב שלו. שלכל אדם יש נקודה שבלב, אלא שהיא לא מאירה, שהיא כמו נקודה שחורה. כי הנקודה שבלב היא בחינת נפש דקדושה, שטבעה הוא כלי דהשפעה.
אבל היא בבחינת שכינתא בעפרא, שאין האדם מחשיב אותה לכלום, אלא שאצלו היא בבחינת חשיבות כמו עפר. וזה נקרא "נקודות".
והעצה שתעלה את חשיבותה ויעשה את חשיבותה כמו תגין, היינו כמו "תג על ראשו". זאת אומרת במקום שהיה מקודם בבחינת עפר, שיעלה את חשיבותה כמו כתר על ראשו.
ואז הנפש דקדושה מתפשטת באותיות, היינו בהגוף, שהגוף נקרא "אותיות", כידוע. היינו שהקדושה מתפשטת מבחינת כח לבחינת פועל, המכונה אותיות וגוף.
(הרב"ש. 34. "טנת"א")
47. במקום שצריך לעשות משהו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, תיכף בא הגוף ושואל טענת "מה עבודה הזאת לכם", ולא רוצה לתת לו כח לעבודה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו לטובת השכינה מה שהוא רוצה לעשות, הוא טועם בזה טעם עפר, ואין לו כח להתגבר על המחשבות והרצונות שלו.
ואז האדם בא לידי הכרה, שלא חסר לו שום דבר, שיהיה לו כח עבודה, אלא שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, כנ"ל (בתפלת רבי אלימלך) שצריכים להתפלל "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק", שבמצב הזה הוא בא לידי הכרה "אם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו".
(הרב"ש. מאמר 13 "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה" 1988)
48. התפילה נקרא דרך התורה. לכן התפילה מועיל יותר להמתיק את הגוף מיסורים, לכן מצוה להתפלל על היסורים, מאחר שמזה באה תוספות טובה, להאדם בפרט ובכלל כולו.
ומשום זה, ההופכיות גורם להאדם כבידות והפסקות בעבודת ה'. ואינו יכול להמשיך בעבודה, ומרגיש את עצמו ברע. ונדמה בעיניו, שהוא אינו ראוי, שיוכל לקבל עליו את עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא". ונמצא, שבזמן הזה הוא נקרא "אינו רצוי". אלא, מאחר שכל כוונתו הוא בזה, שרוצה להמשיך בחינת אמונה, הנקרא בחינת מלכות. היינו "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]", שכוונתו, שיתגדל שמו ית' בהעולם, היינו גדלותו ית', שלא תהיה צורה של השכינה הקדושה בבחינת עניה ודלה, אזי "הקב"ה שומע תפילת כל פה". היינו אפילו מאדם שאינו רצוי כל כך, היינו שמרגיש בעצמו, שהוא עדיין מרוחק מעבודת ה'.
(בעל הסולם. "שמעתי". קי"ג. "תפילת שמונה עשרה")
49. התחתון מוכרח להאמין קודם כל, שיש עליון במציאות, והוא לא מרגיש את העליון, מסיבת שהתחתון אינו רואה את גדלותו של העליון. וזה נקרא שכינתא בגלותא, היינו שהשכינה הקדושה היא אצלו בבחינת עפר ואינו מרגיש שיש טעם בעליון יותר מבחינת עפר.
לכן, כשהאדם מתחיל להתבונן בגדלות העליון, שזה מכונה, שהאח"פ דעליון נתעלו, אז גם התחתון עולה ומתחיל להשיג את הרגשת אלקות.
וזה תלוי בשיעור שכואב לו, בזה שרואה חסרונות על העליון. כך בשיעור, נתעלה אצלו העליון, נמצא שזה תיקון לצורך התחתון.
(הרב"ש. 557. "ענין אור חוזר")
50. כל היסוד הוא, שהאדם צריך לבקש מה שכל מחשבתו ורצונו יהיה רק לתועלת ה', אז בא תיכף ציור של שופלות, הנקרא שכינתא בעפרא. לכן אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.
וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד נצוצות של קדושה.
(הרב"ש. אגרת ע"ז)
51. האדם צריך להתפלל על חורבן בית המקדש, שהקדושה, היא בחינת חורבן ונמצאת בשיפלות, ואין איש שם לב לשיפלות הזאת, שהקדושה מונחת בארץ וצריכים להרים אותה משיפלותה.
כלומר כל אחד ואחד מכיר בתועלת עצמו ויודע שזה דבר חשוב מאוד, וכדאי לעבוד בשביל זה, מה שאין כן להשפיע לא כדאי. וזה נקרא שהקדושה מונחת בארץ, כאבן שאין לה הופכין.
אבל אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל.
(הרב"ש. 106. "חורבן דקדושה")
52. כשהאדם מתפלל על גלות השכינה, אל יתפלל על מה שרק שאצלו היא בעפרא. אלא האדם צריך להתפלל, מדוע היא כל כך בשפלות אצל כל העולם, בשיעור שכל העולם לא חושבים בכלל על רוחניות. והוא מתפלל עבור כל העולם, כמו שאנו מתפללים "ובנה ירושלים במהרה בימינו". שזה יהיה לכבוד לכל העולם [...] והיות שאין הכלל מרגיש את החסרון, איך הם יכולים להתפלל.
אלא האדם הזה, שהוא זכה להשיג על כל פנים בחינת חסרון, היינו שהוא השיג את הגלות, לכן הוא יכול לבקש על גאולה. מה שאין כן אלו אנשים, שהם לא מרגישים שיש גלות, איך הם יכולים לבקש שיוציאם מהגלות. נמצא, זה שהאדם מרגיש שהוא נמצא בגלות, כבר נקרא "עליה בדרגה". ועליו מוטל לבקש מילוי עבור הכלל כולו.
(הרב"ש. מאמר 39 "מהו 'כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה' בעבודה" 1990)
53. הזוכה בתשובה, השכינה הקדושה מתגלית אליו, כמו אם רכת לב, שלא ראתה את בנה ימים רבים, ועשו פעולות גדולות ומרובות, לראות זה את זו, ומחמת זה באו שניהם בסכנות עצומות וכו', ולסוף הגיע להם זה החופש המקווה בכליון עינים, וזכו לראות זא"ז אשר אז האם נופלת עליו ומנשקו ומנחמו ומדברת על לבו, כל היום וכל הלילה, ומספרת לו הגעגועין והסכנות בדרכים שעברו עליה עד היום, ואיך היתה עמו מעודו, ולא זזה שכינה, אלא שסבלה עמו בכל המקומות, אלא שלא יכל לראות א"ז.
וזה לשון הזוהר: שאומרת לו, כאן לנו, כאן נפלו עלינו לסטים ונצלנו מהם. כאן מתחבאים היינו בבירא עמיקתא [בבור עמוק] וכו', ומי פתי לא יבין רבוי האהבה והנועם והעונג המתפרץ ויוצא מספורי נחמה האלו.
(בעל הסולם. אגרת כ"ה)
54. "שומע תפילה". מקשים העולם מדוע כתוב תפילה כלשון יחיד, הלא הקדוש ברוך הוא שומע תפילות, כמו שכתוב, "כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים". ויש לפרש, שאין לנו להתפלל אלא תפילה אחת, שהיא לאוקמא שכינתא מעפרא, שעל ידי זה יבואו כל הישועות.
(הרב"ש. 36. "שומע תפילה")
55. בג' שבועות אלו, הנה בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, ובט' באב חרב הבית בראשונה, ובשנייה גלו ישראל. אבל באמת כל זה היה הכנה, שיזכו על ידי זה לאור גדול אחר כך. על שבירת הלוחות אמרו "יישר כחך ששברת" (שבת פ"ז), שעל ידי שבירת הלוחות זכו לאור תורה, ובט' באב נולד תיכף משיח, כמ"ש במדרש איכה, והיה חורבן הבית הכנה לבניין השלישי שיהיה, ואז יהיה גאולה שלימה, שלא יהיה אחריו גלות.
("פרי צדיק". פרשת פנחס)
56. עם ישראל יצאו מארץ ישראל ונחרב בית המקדש. ועל דרך עבודה יש לפרש, שעם ישראל יצאו לחוץ, ואינם מרגישים טעם בתו"מ, והלב שלהם, שהיה מקום להרגשת הקדושה, המכונה "בית המקדש", המקום הזה נחרב.
(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)
57. אמר הצעיר מֵעִיר. הַדַּל בְּאַלְפֵי, חיים ויטאל. בהיותי בן שְׁלֹשִׁים לַכֹּחַ, תָשָׁשׁ כֹּחִי, ישבתי משתומם. ומחשבותי תְּמֵהִים. כי עָבַר קָצִיר, כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשָׁעְנוּ. רפואה לא עלתה לְמַחֲלָתֵינוּ. אין מָזוֹר לִבְשָׂרֵנוּ. ולא עלתה אֲרוּכָה [מַרְפֵּא] לְמַכָּתֵינוּ, לְחֻרְבָּן בית מקדשינו. הנחרב זה היום 1504 שנים. אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה [נגמר] הַיּוֹם, יום אחד של הקב"ה, שהוא אֶלֶף שָׁנִים, וגם נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, שהם 504 שנים יותר מחצי היום השני. וְכַלּוּ כֹּל הַקִּצִין, ועדיין בן דָּוִד לא בא. ונודע את אשר אמרו רבותינו: כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאלו נחרב בימיו. וָאֶתְּנָה את פָּנַי לחקור ולדעת מה זה, ועל מה נתארך קיצינו וגלותינו. ומדוע לא בא בן ישי.
(הקדמת מהרח"ו על שער ההקדמות)
58. היה תנאי מותנה מתחילת קבלת התורה. אולם אחר כך מעת עשיית העגל נתפרדה החבילה, כי נעשה מלחמות, ובני לוי הרגו בדבר ה' ג' אלפי איש, ואחר כך התלונות על משה ואהרן והמרגלים, וכמובן שכל אלה לא הוסיפו אהבה ואחדות – ואחר כך בביאת הארץ גם כן לא שקטה זאת, ולפיכך לא היה אפילו מקום לרצות ממי שיקיים המצוה העיקרית הזאת. אולם כדי שלא תשכח התורה מישראל, התחילו לעסוק בשאר מצוות אף על פי שהניחו את העיקר, כי לא היה להם עצה אחרת. ואולי על זה כיוונו חז"ל שהקשו על חורבן בית שני, שלא היה שם עבודה זרה והיה בקיאים בתורה, ועל מה נחרב? ואמרו בשביל שנאת חינם. יכול להיות שהכונה, על שלא יכלו לעסוק בעיקר בנין התורה, שהוא "ואהבת לרעך כמוך".
(בעל הסולם. אגרת ס')
59. היות ובבית שני היתה שנאת חינם, כלומר שהם היו שונאים את הבחינת "חינם", שהכוונה הוא לעבוד בחינם בלי שום תמורה, אלא שלא עמ"נ לקבל פרס, לכן אפילו שהיו עוסקין בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, מכל מקום, כיון שלא היתה להם הכוונה דעמ"נ להשפיע, אין אז מקום להקדושה, שתוכל להתיישב שם, מטעם הופכיות הצורה שיש ביניהם. ומשום זה היה המקדש מוכרח להיחרב.
אלא סדר העבודה הוא, שאנו צריכים לתורה ומצות ולגמילות חסדים, בכדי שזה יביא לנו כח לעבוד בחינם, שזהו רק בחינת אמצעי להגיע להמטרה. והמטרה היא להגיע לידי דביקות בה', שהיא השתוות הצורה, כמו שכתוב "ולדבקה בו". וכדרשת חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום".
(הרב"ש. מאמר 24 "שנאת חינם בעבודה מהו" 1987)
60. אמרו חז"ל (אבות פ"ד) שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם, והנה שונא כביכול להקב"ה על שברא אותו. כתוב (יומא דף ט' ע"ב) בית שני היו בו צדיקים וחכמים גדולים, ולא נחרב אלא בעון שנאת חינם, ולא נתארך הקץ ולא נעלם, אלא לסיבת שנאת חינם, ולא עוד, ששאר העבירות אינו עובר עליהם אלא בשעתם, אבל שנאת חינם, בלב היא תמיד, ובכל רגע עובר על, לא תשנא וביטול מצות עשה "ואהבת לרעך כמוך", ולא עוד, אלא שעל מצוה זו אמרו שזה כלל גדול שבתורה, שכולה תלויה בה.
(הרח"ו. "שערי קדושה)
61. עיקר הפגם של תלמידי רבי עקיבא, היה מחמת שלא היה ביניהם אהבת חסד, שעל ידי זה עיקר המשכת התורה, שהיו צריכים להמשיך מרבי עקיבא רבם, שהיה בחינת התגלות התורה. וע"כ אמר רבי שמעון בר יוחאי "אנן בחביבותא תליא" [אצלנו באהבה תלוי הדבר], שאנו צריכים שיהיה בינינו אהבה גדולה, שזהו העיקר. וכמובא בתלמידי הארי ז"ל, שהזהירם האר"י כמה וכמה פעמים, שיהיה ביניהם אהבה גדולה. ופעם אחת אמר, שהיה מוכן לבוא לירושלים ושתבוא הגאולה על ידם, אך שנתקלקל ע"י מעט המחלוקת שנעשה בין החברים, ע"י נשותיהם (כמבואר בשבחי האר"י). כי עיקר המשכת התורה הוא ע"י אהבה וחסד, שעל ידי זה זוכין לקבלת התורה ולכל טוב.
("ליקוטי הלכות". הלכות דם)
62. רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק, אמרו לו מפני מה אתה מצחק? אמר להם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו מקום שכתוב בו "והזר הקרֵב יומת", ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן, לכך אני מצחק כמ"ש "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" [...] עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, ובלשון הזה אמרו לו, עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.
(תלמוד בבלי. מסכת מכות)
63. הדלוּת שהם הצרות, הם סיבות ההתרוממות וגורמות להיות יתרון אור ממה שהיה. ויתרון אור הזה יבוא מהחושך, כי במחשכים הושיבנו, כדי שיצא אור גדול מהחושך. כן ויהפוך ה' את הקללה לברכה, כי הקללה עצמה נתהפך לברכה. וחורבן בית המקדש היא בניינו.
(השל"ה הקדוש. "שני לוחות הברית")
64. ע"י התענית והאבל באה השמחה, ומן הצרה עצמה באה הרווחה. כי מבחינת היראה, באה האהבה כמ"ש (ירמיהו ל, ז) "ועת צרה היא ליעקב וממנו יוושע". רוצה לומר, ביום אשר השעה דחוקה מאד, אך אז מהרה קל יצמח הישועה ממנו, לגרום את היחוד. וזה שאמרו "כי ביום ט' באב נולד משיח", כי רק ביום שנחרב הבהמ"ק, כשהיו בני ישראל בשפל המדריגה, הנה אז העת להצמיח קרן הישועה של משיח צדקינו, שיבוא במהרה בימינו.
("תפארת שלמה על מועדים". רמזי פורים)
65. בחודש אב, שצריכים להתאבל על חורבן בית המקדש, צריכים לעבוד על קו שמאל, היינו לתת בקורת על המעשים, שצריכים להיות בדרך הקדושה, שהוא עמ"נ להשפיע, ואיך שהאדם מרוחק מענין השפעה.
ובזמן שאדם חושב על זה, הוא נמצא במצב של התרחקות מהקדושה, והוא משוקע רק באהבה עצמית, שכל הבסיס שלו, שעוסק בתו"מ הכל על החשבון למלאות את הרצון לקבל, בכל מילוי שרק אפשר למלאות אותו.
אי לזאת, בזמן שעוסק בחשבון של השפלות שלו, יש אז מקום לעורר הכאב של חורבן הקדושה שיש בכל אחד ואחד. ואז יקויים "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בנחמת ירושלים".
(הרב"ש. מאמר 19 "ענין שמחה" 1986)
66. ידוע, שמלכות נקראת "ירושלים". לכן כשאנו אומרים "חורבן ירושלים", הפירוש יהיה על בית המקדש, שנחרבה. היינו, שזה נקרא "שכינתא בעפרא" או "שכינתא בגלותא". כלומר, זה שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולהאמין שהקב"ה הוא מנהיג את העולם בהשגחה של בחינת טוב ומטיב. היות שזה נסתר מהאדם. [...]
לכן אם האדם מתגבר, ומקבל על עצמו עול מלכות, אף על פי שלא רואה שום חשיבות, והוא מתאבל על זה, מדוע הוא כך, היינו למה כל כך נסתר מאתנו את חשיבותה של ירושלים, ומתפלל על זה, מדוע אין חשיבות למלכות, ומבקש מה', שיקים את ירושלים מעפר הזה, שהיא נמצאת בה, ובשיעור שהאדם מצטער על חורבנה, הוא זוכה, שהקב"ה ישמע את תפלתו.
והאדם זוכה לראות אותה בשמחתה, היינו שהיא כן משפיע לו טוב ועונג.
(הרב"ש. מאמר 39 "מהו 'כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה' בעבודה" 1990)
67. וזה שרמז המשורר ז"ל (תהלים קכב, ג) "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", שגמר התיקון נקרא "ירושלים הבנויה", דהיינו שאין הנגאלים בונים אותה, אלא מתפלאים בהשגתם שכבר היא בנויה, ומעולם לא היה בה שום פגם, כי כל שינוי מקום ושינוי מעשה ושינוי השם, שזהו בעצמו רגעי הזמן שבגלות, כל אלו ההפכים נתחברו יחדיו, והוא פשיטות גמור, כמו הכלל שמתגלה בהתקבץ עליו כל חלקיו ופרטיו.
(בעל הסולם. לקוח מכתבי יד)
68. כל האותיות של גאולה אנו מוצאים בגולה, חוץ מאות אל"ף, אשר אות זו מורה על אלופו של עולם. והוא ללמדנו, שצורתו של ההעדר, אינו אלא בחינת השלילה של ההויה.
והנה צורת ההויה, שהיא הגאולה, מודעת לנו בכתוב "ולא יְלַמדו עוד איש את רעהו, כי כולם יֵדְעו אותי, למקטנם ועד גדולם". ואם כן, יהיה צורתו של ההעדר הקודמתו, דהיינו צורתו של הגולה, רק בבחינת השלילה של דעת השי"ת, שזהו חסרון באל"ף, שחסר לנו בגולה, והמקווה לנו בגאולה, שהיא הדביקות באלופו של עולם כאמור. שזהו כל פדות נפשינו בדיוק, לא פחות ולא יותר. והוא שאמרנו, שכל האותיות של גאולה נמצא בגולה, חוץ מאל"ף, שהוא אלופו של עולם. והבן מאד.
(בעל הסולם. "וזאת ליהודה")
69. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג): "אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל". דהיינו, כמ"ש בתיקונים, שהם גורמים, עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות, בעולם כולו. ואחר שבעונותנו הרבים, נעשינו עדי ראיה, לכל האמור בתיקונים. ולא עוד, אלא שמדת הדין, פגעה דוקא בהטובים שבנו, כמ"ש ז"ל (ב"ק ס'): "ואינה מַתְחֶלֶת, אלא מן הצדיקים תחילה". ומכל הפאר, שהיה לכלל ישראל, בארצות פולין וליטא וכו', לא נשאר לנו, אלא השרידים שבארצנו הקדושה.
הנה מעתה, מוטל רק עלינו, שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה. וכל אחד ואחד מאתנו, שרידי הפליטה: יקבל על עצמו, בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך, את פנימיות התורה, וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה.
ואז יזכה, כל אחד ואחד מאתנו, להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת "ישראל" שבו, שהיא צרכי הנפש, על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו, שהיא צרכי הגוף.
ויגיע כח הזה, גם על כלל ישראל כולו, עד ש"עמי הארצות" שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם, ויצייתו להם.
וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם, שהם בעלי החורבן.
וכן פנימיות העולם, שהם ישראל, יתגברו בכל שבחם ומעלתם, על חיצוניות העולם, שהם האומות.
ואז, כל אוה"ע, יכירו ויודו, במעלת ישראל עליהם.
ויקיימו הכתוב (ישעיה, י"ד): "וּלְקָחוּם עמים, וֶהֱבִיאוּם אל מקומם, וְהִתְנַחֲלוּם בית ישראל על אדמת ה'". וכן (ישעיה, מ"ט): "והביאו בניִך בחוצֶן, ובנותַיִך על כתף תנשאנה". וז"ש בזוהר, נשא, דף קכד ע"ב, וז"ל: "בהאי חיבורא דילך, דאיהו ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא, ברחמי [בחיבור הזה שלך, שהוא ספר הזוהר, יצאו בו מן הגלות, ברחמים]".
(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר", אות ע"א)
70. דורנו זה, הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך, זכינו לגאולת ארצנו הקדושה, מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר, שהוא תחילת קיום הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'", "ולא ילמדו עוד איש את רעהו, ואיש את אחיו, לאמר, דעו את ה', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם".
אבל, בשתי אלה זכינו, רק בבחינת נתינה מהקב"ה. אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה, להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה, ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו. ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: "שלימות ההשגה" ו"הגאולה השלימה".
(בעל הסולם. "מאמר לסיום הזוהר")
71. עומק הרע ורוממות שורשו הרי הוא עומק הטוב, נמצא שעומק השנאה הרי הוא עומק האהבה. ואם נחרבנו, ונחרב העולם עִמנו, על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו ייבנה, על ידי אהבת חינם.
(הראי"ה קוק. אורות הקודש ג')