heb_o_rav_bs-matan-tora-3_2007-11-15_shiur_bb

מאמר "מתן תורה"

(אות ו' – אות ט')

שיעור 3

שיעור בוקר 15.11.07 – אחרי עריכה

אות ו'

"אולם כשנבין היטב את מהות התורה והמצוות הנתונות לנו ואת הנרצה מקיומם, בשיעור שהורונו חז"ל, שהוא תכלית כל הבריאה הגדולה הערוכה לעינינו, אז נבין הכל."

נִתנו לאדם רצונות עם כוונה אגואיסטית, ועליו להפוך את הכוונה שבהם להשפעה לזולת, לטובת הזולת. וזו כל הבריאה. הרצונות הם כל הבריאה, והתיקון הוא לשנות את כוונת השימוש שברצונות. זה ולא יותר.

"כי מושכל ראשון הוא, שאין לך פועל בלי תכלית, ואין לך יוצא מהכלל הזה זולת הירודים שבמין האנושי או התינוקות, וא"כ לא יוטל ספק כלל על הבורא ית' שלרוממותו אין חקר, שיפעל ח"ו דבר קטן או גדול בלי תכלית."

קודם כל עלינו להבין, בהפצה ובהבנה האישית שלנו, שהכל הולך לפי התכלית, לפי התוכנית והתוכנה, והכל מתקתק כשעון. ובכך שאיננו מבינים זאת, אז אנחנו כמו תינוקות או כמו "הירודים שבאנושות", שלא יכולים לראות ולעכל את הדבר הזה. אולם הטבע זה חוקים מוחלטים בכל מה שמתרחש. וזה שאנחנו לא רואים, ולא יכולים לראות סיבה ומסובב ותוצאות, ואיך אנחנו נכללים בזה ללא שום בחירה, או אולי עם סיכוי כלשהו של בחירה חופשית - כל הבעיות האלה בחוסר תפיסה והבנה, הן בעיות שלנו. אבל לא שזה מוציא אותנו מכל המכונה האדירה הזאת, עם כל התהליך הקפדני שלה.

"והורונו חז"ל על זה שלא נברא העולם אלא בשביל קיום התורה והמצוות." כדי לתקן את האדם, שבתיקון שלו מעלה את עצמו מהנבזות והשפלות, עד גובה של הכוח העליון, של הטבע, של האלוהים, ובזה משיג חיים נצחיים. זו התכלית.

"פירוש הדבר, כפי שבארוה לנו הראשונים ז"ל, כי כונת הבורא ית' על הבריאה מעת שנבראה הוא להודיע את אלקותו לזולתו." "אלוקותו לזולתו", הכוונה להודיע לאדם מה נקרא תכונת ההשפעה, האהבה המוחלטת, טוב ומטיב המוחלט. ואיך אפשר להודיע זאת לאדם? על ידי כך שאדם בעצמו רוכש את התכונה הזאת, ובדרך לרכישת התכונה הזאת, הוא מבין מהי, מה כל מהותה.

"כי דבר הודעת אלקותו מגיע לנברא במדת שפעו הנעים ההולך ומתרבה אליו עד השיעור הרצוי. שבזאת מתרוממים השפלים בהכרה אמיתית להיות למרכבה אליו ית' ולדבקה בו, עד שמגיעים לשלמותם הסופית: "עין לא ראתה אלקים זולתך" אשר מרוב גודלה ותפארתה של השלמות ההיא גם התורה והנבואה נשמרו לדבר אף מלה אחת מהפלגה זו, כמו שרמזו על זה חז"ל (ברכות ל"ד:) "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך". כידוע הדבר למוצאי דעת ואכמ"ל."

זאת אומרת, שאי אפשר לספר לאדם מה נקרא העולם הבא שלו, אלא "זולתך". כפי שרק אם יתקן את עצמו ויבוא למצב הזה, אז יגלה אותו ויבין אותו. אין כוח במילים להסביר למי שלא נמצא בדרגה הזאת, מהו המצב הזה. אבל כן יש יכולת להסביר לאדם, מהו תהליך התיקון, ואיך הוא יכול להזמין לעצמו האור המחזיר למוטב שנקרא "המשיח".

שאלה: האם "עין לא ראתה אלקים זולתך" פירושו שבכל כלי המציאות מתלבשת אחרת?

"עין לא ראתה אלקים זולתך" פירושו, שאת גמר התיקון שבו אדם מגיע לדביקות, אי אפשר להסביר לכלי שלא הגיע לזה, ואפילו שנמצא בדרגות המתקדמות לקראת זה, בכל זאת אי אפשר. ולכן הנביאים לא מדברים על זה, כי אי אפשר לבטא. מה שאין כן על דרגות שהן פחות מגמר התיקון, לא חשוב איזה דרגות, אפילו דרגה תשעים ותשע או הדרגה האחרונה כמעט, עליהן אפשר לדבר, ואפשר להסביר. כי אם אדם נמצא בדרגה עשירית, ומסבירים לו מה זו הדרגה התשעים, הוא יכול איכשהו לדמיין, כבר יש לו איזה מודל.

אבל להסביר לאדם, מה יהיה אחרי כל התיקונים, זה בלתי אפשרי. כי שם מצטרף לתיקון ל"ב האבן המהווה תשעים ותשעה אחוזים מחומר הבריאה. והכל חוזר לעיגולים, ולמצב של תפיסה וקליטה אחרות לגמרי, ששונות מכל התיקונים, אפילו במדרגות הרוחניות בכל העולמות. ולכן על זה אי אפשר לדבר, כי אין לנו אפילו אותיות לזה. כל האותיות שלנו, הן מעולם האצילות, הן מתיקונים, מבינה ומטה. ובגמר התיקון מדובר על תיקון שכבר נעשה למעלה מזה, ולכן אין לנו כלים להסביר. כי הכלים שנמצאים שם הם כבר לא באותה צורה שמוכרת לנו.

שאלה: למה הנביאים התנבאו לימות המשיח?

כל הנביאים התנבאו לימות המשיח, מפני שאין יותר על מה לדבר. כל הנביאים כולל משה ותורתו, כולל בעלי הגמרא התוספות והמשניות, כולל כל המקובלים בעלי ההגדתות וכל מיני הספרים האחרים, כולם דיברו על תיקון האדם. תיקון האדם מתחיל מזמנינו והלאה, כי אנחנו נמצאים בדור האחרון, בדור המשיח. ועל זה הם דיברו. ולפני כן לא מדברים, כי רק יחידי סגולה בכל דור ודור, היו יכולים לעלות לדרגות האלה. על ידי שקיבלו בצורה אישית, בצורה מיוחדת אחרת, את דרגות התגלות האלוהות והדביקות.

מה שאין כן כל השיטה, כל התורה וחוכמת הקבלה, כל מה שיש בתיקון האדם, בתיקון הנשמה, מתגלה רק עכשיו. ולכן לא מדובר דווקא על נביאים כמו הנביא יחזקאל ועוד כל מיני נביאים כדוגמתו. בעם ישראל יש עשרות נביאים, חלקם מופיעים כנביאים בתנ"ך, וחלקם מחוץ לתנ"ך. ומדובר על גם על נביאים כמו משה רבנו שהוא שר הנביאים או אברהם אבינו. כל מי שיש לו קשר עם הבורא בדיבור, מכל שכן בראייה, הוא נקרא "נביא". וכולם דיברו על תהליך התיקון. לכן כתוב, שכל הנביאים כתבו, דיברו או התכוונו לימות המשיח. לימים האלה, לתקופה שלנו, שרק בה מתחיל להיות התיקון. ועלינו להיות מודעים עד כמה המצב שלנו והתקופה שלנו, הם מיוחדים מכל ההיסטוריה, גם הרוחנית וגם הגשמית.

"ומתבטאת השלמות הזו בדברי התורה והנבואה ודחז"ל, רק במלה הפשוטה "דביקות". והנה מתוך גלגולה של מלה זו בפיות ההמון כמעט שאיבדה כל תוכן, אולם אם תשהה את רעיונך על המלה הזאת רגע קט, תשאר עומד ומשתומם על גובהה המפליא, כי תצייר לך הענין האלקי וחין ערכו של הנברא השפל, אז תוכל לערוך יחס הדביקות מזה לזה, ואז תבין, למה אנו שמים את המלה הזאת לתכלית כל הבריאה הגדולה הזאת."

זאת אומרת, נבין למה דביקות זו התחנה הסופית. נבין מה יש במושג הזה "דביקות", שהוא סיום של כל הדרך, של כל הבריאה, של כל ההתפתחות מלמעלה למטה, ומלמטה למעלה, של כל מה שסבלנו, של כל מה שיש ויהיה. הכל בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", הכל מרוכז מתחילת הבריאה רק לאותו מצב שנקרא "דביקות", אז במה המצב הזה כל כך מיוחד? נכון שבמצב זה הנברא דומה לבורא, מתחבר עימו ומשפיע לבורא כמו שהבורא משפיע לו. אבל בכל זאת, האם נוכל לפרש את התופעה הזאת.

"היוצא מדברינו, אשר תכלית כל הבריאה היא, אשר הברואים השפלים יוכלו ע"י קיום התורה והמצוות" זאת אומרת, על ידי שיתקנו את הרצון לקבל באמצעות האור הנקרא "תורה", מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע, "לילך מעלה מעלה הלוך ומתפתח עד שיזכו להדבק בבוראם ית' וית'."

אות ז'

"אולם כאן עמדו חכמי הקבלה ושאלו, למה לא בראנו מתחילה בכל אותה הרוממות הרצויה להדבק בו ית'," זו שאלה שבדרך כלל נשאלת בהרצאות, וגם חכמי הקבלה שאלו אותה. זו באמת שאלה מצויה ופשוטה, ומובן שהיא נשאלת. למה הבורא הכל יכול, בכל זאת סיבב לנו את כל ההתפתחות הארוכה, הקשה, המלאה בייסורים. איך זה מסתדר עימו, האם עשה כך באין ברירה?

"ומה היה לו ית' לגלגל" לגלות "עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה והמצוות?" בשביל מה גלגל את כל הדברים האלה עלינו, הרי אנחנו מרגישים את זה. בזמן שאדם מרגיש רע, הוא לא יכול לברך את הבורא, הוא מקלל אותו. מתוך הלב שלו במידת הרגשת הרע והכאב, האדם מקלל את הסיבה, והסיבה היא ודאי הבורא. אז למה הבורא עשה כך?

"והשיבו, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו'. פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חברו מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל והולך עי"ז עד שמאבד צורתו האנושית."

זאת אומרת, אדם צריך להרגיש שהוא בעצמו רוכש את הדביקות, את המצב, את המעמד, שמגיע להיות כמו בורא. יכול להיות שזה משחק, כמו שאומרים לילד, "תעשה משהו ותקבל". אבל האדם צריך להרגיש, שהוא המרוויח, הוא המחפה על הבושה, והוא שמגיע לדביקות. כי בלי זה לא תהיה לו הרגשת עצמאות, ויהיה פגם בדביקות. הוא יהיה דבוק לא כשווה מתוך הבנה והשגה מהו המאציל, אלא כקטן לעומת הגדול.

"ומתוך שמה שנמשך משלימותו ית' ויתעלה לא יתכן שימצא בו חסרון, לכן הניח לנו מקום להרויח בעצמינו את רוממותינו הנרצית על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות.

ודברים אלו המה עמוקים מכל עמוק, וכבר בארתי אותם במתכונתם בספרי פנים מסבירות לעץ החיים בענף הראשון, ובספר תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית חלק א', וכאן אפרשם בקצרה, שיהיו מובנים לכל נפש."

אות ח'

"כי הדבר הזה דומה, לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק ומאכילהו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום, ובכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו וכן מוסיף והולך, לבסוף שאלהו העשיר אמור לי האם כבר נתמלאו כל משאלותיך? וענהו, עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי,"

איך העשיר שואל זאת, והרי מכל הלב רצה למלא את העני? מפני שנתן לעני את הכל, ורואה שהעני עדיין לא מסופק, לכן הוא שואל, איך יכול להיות שמילא לעני את כל הכלים שיש לו, עד שהעני בעצמו לא יכול יותר לקבל ממנו כלום, ובכל זאת יש לעני מצב רוח רע. בכל זאת הוא לא נמצא בשלימות. העשיר נמצא בשלימות, יש לו הכל. לכן הוא נקרא "עשיר", כפי שנאמר, "איזהו עשיר? השמח בחלקו". לעשיר יש הכל, בחלק שלו יש לו הכל, וגם נתן לעני את הכל. אז למה העני לא שמח, למה הוא מרגיש את עצמו עני?

"כי מה טוב ומה נעים היה לי אילו כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות מקבל מתנת ידך בחסד."

הבעיה היא לא במילוי, ולא במעמד. נניח שהעני הוא בדיוק כמו העשיר, יש לו הכל, הוא בעל הבית כמו העשיר בכל מה שיש. חוץ מאשר בדבר אחד שמקלקל לו את המצב, שלא הוא בעצמו רכש. זאת אומרת, יש כאן עניין של הגישה, של ההגעה לשלימות. לא שמצב השלימות הוא לא שלם, אלא שהגיע אליו לא מתוך עצמו.

"ויאמר לו העשיר, א"כ לא נברא עוד איש שיוכל למלאות משאלותיך."

אלא רק הוא בעצמו. אם יש לאדם פגם, בכך שאת כל הבריאה לא הוא בנה, לא הוא עשה, ולא הוא יצר, איך הבורא יכול לכפר לו על זה, איך הבורא יכול למלא לו את החוסר הזה? הבורא עשה את הכל, והנברא מקבל ממנו הכל, אבל כעת הנברא מתרעם, למה הוא לא בורא, למה הוא לא עשה את הכל. אבל את זה הבורא כבר לא מסוגל לעשות, אלא אם מדובר באשליה, בהפנוט במשהו, בטשטוש כלשהו. אבל מלכתחילה הנברא לא יכול להיות כבורא, ולהמציא את כל הבריאה ב"יש מאין" ובכל התהליך הזה, כי הוא התוצאה ממנו. זאת אומרת, אפילו שהנברא יקבל הכל, יש לו תרעומת על כך שהוא לא בורא.

מכאן רואים עד כמה האדם הוא אגואיסט ואיזה רצון גדול יש לו. עד כמה יש לו תביעה, למה הוא לא בורא, וכפי שזה מתבטא בפרעה, "מי ה' אשר אשמע בקולו".

"ודבר זה טבעי הוא, כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה מצד שני קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות בעת קבלת מתנת החנם מאת הנותן מחמת חסדיו ורחמיו עליו. ומכאן נמשך לנו חוק שני, שלא יצוייר בעולם מי שיוכל למלאות חפצי חברו במילואם כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמי, שרק עמה נשלמת כל ההרחבה מכל השלימות הרצויה."

הנברא חייב להרגיש שהוא מוליד את כל הבריאה, הוא מעמיד אותה במקומה, הוא השולט, הוא המפקח, הוא בעל הבית על הכל. אך ורק בתנאי הזה הוא יהיה בהרגשה המושלמת, בהרגשת השלימות, אחרת הוא מרגיש בושה. בושה על מה? שהוא לא כמו הבורא. לא לפי המצב, ואפילו לא לפי זה שמקבל מהבורא יותר או פחות. זה לא חשוב שמקבל ושיש לו הכל, וגם מצד בעל הבית אין שום השפעה שמזמינה בו בושה, על כך שהוא מקבל. אלא הוא מרגיש את עצמו, שהוא לא יצר את כל הבריאה.

עם ההרגשה הזאת הוא מגיע לצמצום, ומגיע למצב שמרגיש "טוב לי מותי מחיי". אנחנו לא מסוגלים להבין את זה, ולכאורה זו שטות. ודאי שהאדם לא בורא, אבל למה זה מקלקל לו את כל המעמד? אנחנו אומרים שבעולם אין סוף נמצאים בדביקות, "הוא ושמו אחד", אז מה חסר? האדם נמצא ממש כמו הבורא, מקבל הכל ונותן הכל. אבל הוא נותן בכוחות של הבורא, לא הוא יצר את המעמד הזה. ולכן הוא חייב לעבור כל התהליך, כדי ליצור אותו בעצמו.

שאלה: אנו לומדים שהמקובלים שהיו בעבר, הם היו יחידי סגולה, וקיבלו את התורה "מפה לפה". האם זה לא יוצר בושה, בדומה לדוגמה של אותו אורח שקיבל הכל מבעל הבית?

"מפה לפה" זה מצב מאוד גבוה בקשר בין תלמיד לרבו. שהתלמיד מבטל את עצמו כלפי הרב מכל וכל, למרות ריבוי הקושיות ההפרעות והבעיות, המגיעות לפי דרגת התלמיד. ולמרות שמציירות לו מה שמציירות על רבו, על עצמו ועל העולם, הוא מסוגל להידבק במסך המשותף. התלמיד הוא שיוצר את המצב הזה בעצמו, זה לא תלוי ברב אלא בתלמיד. ואז אין לו בושה, כי הוא מגיע לפה של העליון.

אבל זה לא בשבילנו, אנחנו מתפתחים כבר בשיטה אחרת. ולמעשה השיטה היא לא אחרת, אלא היא מקבלת צורה אחרת. שאם אדם פועל בתוך קבוצה, בהפצה, עם חברים ובכל, ומממש את הבחירה החופשית, אז הקבוצה, הבורא שבה, והמורה שמייצב את כל המצב הזה, כולם יחד הם כעליון, שאליו האדם צריך להגיע בהשתוות פה אל פה.

שאלה: האם הבושה מהנותן גרמה לשבירת הכלים?

שבירת הכלים נעשתה בעל כורחו ולא סתם שמתבייש. כפי שנאמר, "אכלתי ואוכל עוד". רק אחר כך מתגלה עניין הבושה, שערום הוא. זאת אומרת, שאין לו לבוש, מסך ואור חוזר. אבל בפעולה של שבירת הכלים עצמה, שהולך להעלות את עצמו ליתר דביקות, זו לא בושה.

"והנה זה אמור רק כלפי הנבראים, מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'. וזהו שהכין לנו ע"י היגיעה והטרחה וע"י העסק בתורה ומצוות להמציא את רוממותינו בעצמינו, כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו ית' דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחי' קנין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו, שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים לדבר, שאין לנו טעם של שלימות זולתה, כמבואר."

שאלה: הבורא בורא והנברא נברא, וזה לא משתנה ולא ישתנה. הנברא מרגיש בושה בזה שהוא מקבל מהבורא, וזה לא נעשה על ידו. אז הוא עושה איזה טריק, והופך את הקערה על פיה, ועכשיו הבורא תלוי בו, היכולת של הבורא לתת תלויה ברצון של הנברא לקבל.

באהבה של הנברא.

שאלה: אבל זה עדיין נשמע לא יותר מסוויץ' פסיכולוגי, כי המצב הזה לעולם לא ישתנה.

זה מספיק. ילד קטן הוא מסובב את ההורים. ותלוי עד כמה הוא רוצה לסובב אותם, ולפי איזו כוונה. אם רוצה לסובב את עצמו, כך שיקבל מהם אך ורק בתנאי שעושה להם נחת רוח, אז למה שתהיה כאן פחיתות כלשהי. האם יש פחיתות, בכך שהחומר של האדם נברא מהבורא? החומר שלו לא שייך אליו, הוא כלל לא שייך לבושה. החומר של האדם הוא בדרגות דומם צומח וחי. לכן על זה שנולד מאביו ומאמו, אין לו בושה. אין לו בושה על תפקוד הגוף שלו, שצריך לקבל, וצריך להוציא כל מיני דברים, ולתפקד בצורה כלשהי. על זה אין לו בושה, זה לא "הוא".

הבושה מתחילה להיות מדרגת ה"אני" השונה מהאלוהים, ולא בדרגות דומם צומח וחי. בהן לא מתגלה בושה. כפי שאנו לומדים שרק בבחינה ד' דד' בחינות דאור ישר, היא מתגלה. ולכן בחינה ד' עושה צמצום. ולמרות שהצמצום היה בבחינה ד', האור הסתלק גם מהבחינות הקודמות, כי הן גורמות לבחינה ד'. אבל לא שבהן בעצמן הבושה מורגשת. כפי שבהמה לא מסמיקה או מתביישת, ואין מה להגיד לה שתתבייש, זה ודאי לא ישפיע עליה. כך גם על האדם שנמצא בדרגות דומם, צומח וחי, לא ניתן להשפיע.

אלא רק אלה שמגיעים לבחינה ד' עם נקודה שבלב, שיש אצלם מעמד זה מול זה, אגו כנגד הנקודה, אז מתחיל אצלם מין תהליך של הבחנות, שמביא אותם לבושה. אבל איזו בושה יש לאדם כעת? כעת הוא רוצה לבלוע גם את העולם הרוחני. הבושה שלו היא, שהחברים לא יגלו אותו כמקבל, כבעל תאוות, כבעל אגו, כבעל שליטה וקנאה. אבל זו לא אותה בושה שעליה מדובר כשמגיעים לדרגת האדם.

נאמר, "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". זאת אומרת, במידה שאדם יכול להתעלות מעל הרצון לקבל, אז הוא מתחיל להרגיש בושה, ומתחיל לתקן אותה. לפני כן אין את הבושה שעליה מדובר. הבושה של האדם כעת זו לא בושה, זה פחד לפגוע ב"אני", באגו שלו. לזה הוא קורא בושה. אלה דברים שאין להם שום קשר לרוחניות.

צריך להכיר את טבע האדם, עד כמה שכל כולו מחומר אגואיסטי. כל מיני ניסיונות והבחנות מראים שגם כלפי ההורים אין לאדם שום דבר. לדוגמה אם ניקח אדם, ונעשה עליו תרגיל, נשלם לו כסף, נכבד אותו או נשפיל אותו, או נשפיע עליו בכל מיני צורות, שייתן סטירה לאימא שלו, מיד נראה מה טבע האדם. זאת אומרת, הבושה מתחילה מהפגישה עם הבורא.

אות ט'

"אמנם כן ראוי לנו להתבונן בעיקרו ומקורו של חוק טבעי זה, ומבטן מי יצא לנו פגם הבושה ואי הסבלנות, שאנו מרגישים בעת קבלת החסד ממי שהוא? אולם דבר זה מושכל מחוק הידוע לחכמי הטבע אשר כל ענף טבעו קרוב ושוה אל שורשו, וכל הענינים הנהוגים בשורש יתרצה בהם גם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק תועלתו מהם. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם לא יוכל לסובלם וגם ניזוק מהם. וחוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור."

אנחנו לא כל כך מרגישים את החוק הזה, כי לא מרגישים את השורש. אבל אם היינו מרגישים, אז היה לנו מובן שכאשר אנחנו מרגישים נוח, טוב, נעים, חם ויפה, זה מפני שהדברים האלה באים מהשורש. וההפך, מה שלא נמצא בו, באותה מידה שלא נמצא, אנו מרגישים רע. אנחנו מרגישים, יודעים ורואים את זה בגשמיות. "הרגל" או "גרסא דינקותא" אלה דברים שאדם מרגיל את עצמו אליהם, שמהם נעשה לו טוב, ומהדברים ההפוכים רע לו. אמנם שאין שום קשר בין טוב, לְמה שבאמת טוב, אלא זה טוב אך ורק מפני שזה נמצא בשורש.

כך אנחנו יכולים להבין, שאין האור טוב, וחוסר האור רע. אלא אך ורק לפי שהדבר נמצא או לא נמצא בשורש. אם הדבר לא היה בשורש של האדם, אלא היו דברים הפוכים, הוא היה נהנה מדברים ההפוכים לגמרי. וכן יש בדרך של שורש וענף כל מיני קלקולים אצלנו. שרואים בבני האדם, כל מיני מזוכיסטים, ועוד כל מיני תופעות כאלה, כשלא מבורר בדיוק, הקשר בין שורש לענף.

שאלה: בעל הסולם משתמש הרבה במילה חוק. הוא אומר, "זה החוק" ומסביר אותו.

ודאי שמדובר על חוק. לכן הבן יכול לתת לאמא סטירה. כי זה חוק, שמורגש בנו יותר או פחות, לפי מיקומינו בסקאלה. זה סך הכל רצון לקבל, וכל מה שמתרחש בו.

שאלה: אז אולי כאמצעי הפצה אנחנו יכולים לרכז עשרה חוקים כאלה, לתת לכל חוק דוגמה, ולהגיד זו חוכמת הקבלה, להסביר את חוכמת הקבלה בצורה פשוטה.

ודאי שאפשר לעשות זאת, אבל אם נגיד לאדם שלפי החוק כדור הארץ יתייבש בעוד שנה וכולנו נמות, הוא יגיד, "אז מה? מה אתה רוצה ממני?". לכן השאלה היא, האם אנו יכולים להביא את הדברים האלה לפני האדם, שיתפעל מהם לטובה. זאת אומרת, לא להפחיד אותו, כי הוא יסגור עיניים. הוא יגיד, עכשיו אני חי, ומה שיהיה מחר, לא חשוב. עד כדי כך שבאותו חוק של הרצון לקבל שמאפשר לחייב אותו להרוג את ההורים, אפשר לחייב אותו לא לחשוב על הרגע הבא. כי הוא מרגיש רק את הרגע הנוכחי. ומספיק לו ברגע הזה להרגיש את עצמו בטוב, ומה שיקרה בעוד רגע מנותק ממנו.

לפעמים אנו מרגישים בזמנים של עליות וירידות, שלא איכפת לנו מה שיקרה בעוד רגע. אם עכשיו אנו עדיין יכולים לנשום, הרגע הבא נחתך מאיתנו. ולכן הבעיה בהפצה שלנו, היא מוגבלות השימוש בצורות שליליות, בהפחדה. כי שיטות אלה לא פועלות, אדם תמיד בורח, ובונה לעצמו צורות אחרות. הכוח ההגנתי שברצון לקבל כך מחייב אותו. אולם אם נוכל לפרסם את המצבים הבאים כמוצלחים, מלאים, טובים ומושכים, כמצבים של נצחיות ושלימות, בכל מיני צורות שמובנות לאדם ולא בסתם מילים ריקות, בזה כן נוכל לפרסם את השיטה ולהצליח.

המכות צריכות לבוא מלמעלה. ומתוך זה שאנחנו מביאים לאדם את שיטת הקבלה בצורה חיובית, הוא יראה את המצב שלו בצורה שלילית יותר. כפי שנאמר, "באורך נראה אור". המכה תתגלה באור שאנחנו מביאים לו. ההפצה ובכלל הדימוי שלנו חייבים להיות חיוביים. אנחנו מביאים דברים חיוביים, תרופה. אנו לא מספרים על המחלה אלא על התרופה. לפעמים אני אומר שעוד שלושים שנה, עוד מאה שנה כדור הארץ יהיה במשבר, יהיה משבר אקולוגי ומשבר פיננסי וכן הלאה. זה הכל נכון. אבל לרכב על זה כדי לפרסם את השיטה, זו לא גישה טובה.

שאלה: לא דיברתי דווקא על הפחדה. אלא להגיד שחוכמת הקבלה מסבירה שזה חוק א', זה חוק ב', זה חוק ג' וכך הם פועלים. בוא ניקח את החוקים האלה, נראה לאן הם מובילים, ונשתמש בהם.

תכין לנו רשימת חוקים, ואיך מסבירים אותם לאדם המצוי ברחוב. יכול להיות שהוא יהיה מוכן להקשיב, יקלוט את הדברים וישתפר.

שאלה: איך אדם מקבל תרופה, אם הוא לא מרגיש מחלה?

אנחנו לא אומרים לאדם, תרופה כנגד מחלה. אנחנו אומרים לו, אתה יכול להרוויח בבורסה עוד יותר. אנחנו לא אומרים לו, אתה הרי מפסיד, אין לך זה וזה, בוא ונעזור לך שיהיה לך קצת יותר. אלא אומרים לו, אתה עשיר, ברוך ה' יש לך הכל, יש בירה במקרר, קבוצת הכדורגל שלך מצליחה, והכל בסדר. ועל העתיד אומרים, הכל יהיה בסדר, הכל יסתדר. ואם אתה רוצה עוד יותר, אז יש שיטה. כי אם נגיד לו, איזה צרות יהיו לו מחר, ושיבוא ויראה מה שמביאים לו היום. הוא יגיד, תביאו לי מחר. לא יכול להיות שירצה היום.

אדם מגיע לקבלה, כשלוחץ עליו משהו, שהוא בדיכאון, בהרגשת ריקנות, ששואל "מה הטעם בחיי?". כשאין לו טעם בחיים, הוא מתחיל לחפש, איפה הוא יכול למלא את עצמו. אבל אדם שלא מרגיש שחסר לו טעם בחיים, אם תגיע אליו ותגיד, "חסרים לך חיים, אתה משוגע, אתה בהמה, איפה אתה חי, אלה לא חיים", הוא ייתן לך סטירה, ויהיה צודק.

שאלה: ומה עם כל הקושיות שמרגיש עכשיו?

אין לו שום קושיות, ברוך ה'. ואפילו חילוני אומר כך, הוא שולח מעליו את כל הקושיות. אנחנו צריכים להכיר בכך שגילוי חוכמת הקבלה, ההפצה, הוא חייב להיות חיובי, הוא מגיע משלימות. והחיסרון, המכות, יתגלו בבוא הזמן לא מצידנו. מצידנו הקהל צריך להבין, שאנחנו מקור הטוב, חושבים טוב, מדברים טוב, מאחלים לכולם טוב, אנחנו רק טוב. והרע הוא ממישהו אחר. בצורה כזאת יש סיכוי.

שאלה: אבל למעשה אדם יכול ליהנות מזה שהוא רואה תענוג בעתיד, ולשם התענוג הזה הוא מסוגל לסבול עכשיו.

למרות שנראה לאדם תענוג בעתיד, עדיין לא בטוח שירוץ אליו. כי זה לא הפסד מהקרן, אלא תוספת. האם ירצה את זה או לא, תלוי באיזו צורה נסביר לו שכדאי להרוויח. אנחנו רואים שאנשים מרבים להשקיע בכל מיני קרני השקעות, ובכל מיני דברים שהם עצם לעתיד, ואדם רוצה את זה. זה דבר אחד. דבר שני, ברגע שנפרסם את חוכמת הקבלה בצורה חיובית, שהיא מביאה לאדם תרופה, תיקון, השלמה, ועוד ועוד דברים טובים, אז נראה עד כמה מתגלים בעולם המכות והייסורים, מצד האגו, מצד ה"פרעה", ואז אדם יתחיל לשמוע יותר.

אבל הוא יתייחס אלינו, לא כאל שומרים ושוטרים שבאים אליו ונותנים מכות, ומכריחים. אלא המכות באות מצד הטבע. ומצידנו באה ההצלה בצורה של אמבולנס, רופאים ועוזרים. את זה האדם צריך לראות בנו. ולכן כל המאמרים, כל הצורות ההפצה שלנו, חייבים להיות חיוביים. שיאהבו אותנו, ולא יתייחסו אליו כמו לאמא שעושה "נוּ נוּ נוּ" לילד שלה. אלא אנחנו צריכים להיות יפים וטובים.

שאלה: אבל כיום אנחנו כביכול חזקים בלהסביר את הבעיה. הפיתרון, מופיע בדרך כלל בסוף המאמר בפסקה האחרונה.

אז צריכים לשנות את זה. וחוץ מזה להסביר את הבעיה, לא בצורה של "תראה עוד מעט מה יהיה לך". אלא הכל צריך להיות מצד השלימות.

"ומכאן נפתח לנו פתח להבין מקור כללות התענוגים והיסורים הקבועים בעולמנו, כי מתוך שהשי"ת וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו ית' ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו, משום שטבענו קרוב לשורשינו ית'. וכל הענינים שאינם נוהגים בו ית', ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלה נגד הטבע שלנו, ויהיה קשה לנו לסובלם. דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, ושונאים מאד את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה אם לא להשגת המנוחה, והיה זה, מפני שהשורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה, ואין תנועה ח"ו נוהגת בו כלל, ולפיכך תהיה זו גם כן נגד טבענו ושנואה לנו. ועד"ז, אנו אוהבים מאד את החכמה ואת הגבורה ואת העושר וכו', שהוא משום שכל אלה כלולים בו ית' שהוא שורשנו, וע"כ שונאים אנו מאד את הפוכם, כמו הסכלות והחולשה והעניות, משום שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, שזהו עושה את הרגשתנו מאוס ושנוא וגם גורם מכאובים לאין סבול."

זאת אומרת, כל היוצא כטוב בא מהתקרבות לשורש. והתקרבות ברוחניות נקרא "השתוות הצורה". וכל מה שבא לנו ככאב וכדבר שנוא, זה מפני שאנחנו רחוקים מהשורש, שזה נקרא "חוסר השתוות הצורה".

שאלה: אבל בשביל להתקדם אנחנו צריכים להתאמץ. ולהתאמץ, להיות בתנועה, זה נגד השורש שלנו.

האם אחרי השיעור אתה הולך לעבודה?

תלמיד: כן.

בשביל מה? הרי אתה הולך להתאמץ?

תלמיד: בשביל להביא פרנסה.

אין לך ברירה. וגם ברוחניות אתה מתאמץ מאין ברירה.

שאלה: אבל ההתקדמות צריכה להיות בטוב. אם מאמץ יוצר הרגשה לא טובה, אז איך אפשר להתקדם, זה בסתירה לשורש?

התקדמות יכולה להיות מטוב, אם מתקדמים לפי הכרת גדלות המטרה, גדלות הבורא, שנמצא לפנינו ככוח המשיכה. או שמתקדמים בעל כורחנו "בעתה", על ידי מכות שממש רודפות אחרינו בדרך בעתה. אחד מהשניים. אבל אומרים שהמכות, הן לא מקדמות את האדם, אלא רק נותנות לו זיכוך הכלים, עד שמתחיל לשמוע שיש עניין של להתקדם מטוב.

להתקדם אפשר תמיד רק מטוב, רק על ידי האור שמחזיר למוטב. המכה עצמה לא מביאה לכלום, חוץ מלזיכוך הכלים, לחדות בשמיעה, בהבנה. שאדם מבין שצריך לעשות עם עצמו משהו, אחרת תבוא עוד מכה, ועוד מכה. עד שמגיע להרגשה שזהו, גמרנו, "טוב לי מותי מחיי", הוא לא רוצה יותר. ואז הוא מחפש תרופה. והתרופה היא למנוע את המכות, להשתדל לרוץ קדימה לפני שהמכות משיגות אותו. רק זו התרופה ואין אחרת. האדם לא יכול להישאר במקום, הוא חייב כל רגע ורגע להתקדם מהר יותר קדימה, לפני שהמכות יספיקו להגיע ולהשיג אותו מאחורה.

הוא צריך להיות במרוץ הזה כל הזמן עד גמר התיקון. הוא צריך להדביק את הקצב שלו, להיות בסנטימטר, בשנייה, מהיר יותר במשיכה קדימה, לעומת הדחיפה מאחורה. כמו בסרט מצויר, שכל פעם בא מישהו מאחורה ורוצה להכות במישהו שבורח ממנו, אבל לא מגיע. הוא מנסה שוב ושוב וכמעט מגיע, אבל לא מגיע.

תלמיד: כמו בסרטים על החתול והעכבר.

נכון, כמו חתול ועכבר. וכך האדם צריך להתקדם. כי אם רגע אחד לא יעשה את זה, אז גמרנו, המכה יורדת עליו. אבל בהפצה צריכים ללכת לא בצורה כזאת. אי אפשר לספר למישהו שהוא כעכבר שרץ מהחתול.

שאלה: וזה נקרא בטוב, שבעצם אדם רץ מתוך זה שהוא לא רוצה שהמכה תבוא?

אדם רץ מטוב, עד כדי כך שהוא רוצה שיהיה פחד. אבל הפחד הוא כבר לא מהמכה. אדם מעלה את עצמו מעל המכה, כך שלא איכפת לו מהמכה שתבוא על הרצון לקבל. אלא הפחד הוא האם יש לו אהבה. כעת הוא מחפש שהמשיכה תהיה לעניין האהבה, עניין הגדלות, ההתעלות, הח"ן דקדושה.

שאלה: אז מה המאמץ של האדם במשך היום, כשהולך לעבודה?

אדם צריך ללכת לעבודה, בגלל שאוהב את בעל הבית, בגלל שרוצה להשפיע לו. הוא כל כך נהנה שהוא מרוויח אלף דולר בחודש, ובעל הבית מרוויח עליו מאה אלף דולר בחודש. האדם נהנה מזה, ורק בשביל זה הוא הולך לעבודה.

שאלה: אז אדם מתאמץ כדי להגיע למצב הזה שתיארת עכשיו?

ודאי. הוא מתאמץ להכיר את גדלות בעל הבית, שירצה להשפיע לו. הוא גדול כל כך בעיניו, שרוצה להשפיע לו. ובאיזו צורה הוא יכול להשפיע לו? בזה שעובד אצלו, ובעל הבית מרוויח ממנו. הוא ממלא אותו. בעבודה הקטנה שלו, האדם מביא לבעל הבית תענוג גדול.

(סוף השיעור)

Kabala Medya

Kabala Medya

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

A TV Program "A Taste of Light" 217

A TV Program "A Taste of Light" 217

A TV Program "A Taste of Light" 217

Kabala MedyaTelif Hakkı © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tüm Hakları Saklıdır

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Kabala Medya
Telif Hakkı © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tüm Hakları Saklıdır