בענין השכר המקבלים

תשמ"ה - מאמר ל"ב
1985 - מאמר 32

ידוע, שאין אדם מסוגל לעבוד בלי שכר. זאת אומרת, שאם לא היו נותנים לו שכר, לא היה עושה שום תנועה. וזה נובע משורש של הנבראים, שהוא חס ושלום אינו בעל תנועה. כמו שכתוב בתע"ס (חלק א', דף כ', אות י"ט) וזה לשונו "אנו אוהבים את המנוחה, ואנו שונאים מאוד את ענין התנועה. עד שאין אנו עושים שום תנועה, זולת בשביל השגת המנוחה. והיה זה, בשביל שהשורש שלנו אינו בעל תנועה, אלא בעל מנוחה, שאין התנועה נוהגת בו כלל. ועל כן הוא גם כן נגד טבענו, והוא שנואה לנו", עד כאן לשונו.

ולפי זה צריכים לדעת, מהו השכר שלנו, שבשביל זה כדאי לנו לעבוד. כדי לבאר זה, צריכים להסתכל קצת במה שידוע לנו, שיש מטרת הבריאה ותיקון הבריאה.

מטרת הבריאה היא מצד הקב"ה, היינו אנו אומרים, זה שהקב"ה ברא את הבריאה, היה מטעם רצונו להטיב לנבראיו. ועל זה באה השאלה הידועה, מדוע אין הנבראים מקבלים טוב ועונג. כי מי יכול ללכת נגדו יתברך, ולומר, שלא רוצה טוב ועונג, אם הוא נתן טבע בהנבראים, שכל אחד ירצה לקבל.

כי אנו לומדים, כי רק הרצון לקבל נקרא "בריאה", שהמשמעות של בריאה הוא דבר חדש, שזה מכונה "יש מאין". אם כן הוא ברא את הטבע הזה בהנבראים. אם כן בטח שכולם רוצים לקבל, והוא רוצה לתת. ומי מעכב.

ועל זה בא התירוץ, המובא בדברי האר"י ז"ל (בתחילת ספר "עץ חיים") "בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, והנה אז צמצם את עצמו". ומבאר שם באור פנימי, שפירושו הוא, היות שיש הבדל בין משפיע למקבל, וזה גורם שינוי צורה, היינו אי נעימות להמקבלים, ובכדי לתקן את זה, נעשה תיקון, שאין השפע מאיר אלא להמקום שיש שם הכוונה בעל מנת להשפיע, כידוע, כי זה נקרא "השתוות הצורה". וזה נקרא "דביקות ה'".

ואז כשמקבל את הטוב והעונג, אין הוא מרגיש אז אי נעימות. אז יכול השפע לבוא להמקבל, כי המקבל לא ירגיש אז שום חסרון בקבלת השפע כנ"ל. היינו, שלא ירגיש את החסרון מזה שהוא המקבל, כיון שכוונתו הוא מטעם, שהוא רוצה להשפיע נחת רוח להבורא, ולא מטעם שהוא רוצה לקבל תענוג לעצמו.

נמצא לפי זה, אם נעשה חשבון נפש, מה עלינו לעשות, בכדי לקבל הטוב ועונג, הוא רק להשיג את הכלים, שהוא טבע שני, הנקראים "כלים דהשפעה". וזה נקרא "תיקון הבריאה". אי לזאת, אנו צריכים לדעת איזה שכר אנו צריכים לדרוש מהקב"ה, שיתן לנו עבור היגיעה שלנו בתורה ומצות. הוא, שיתן לנו כלים דהשפעה.

וכמו שכתוב בפתיחה לספר "פנים מסבירות", ששורש השכר הוא המסך והאור חוזר. לכן לא התענוג והשפע אנו דורשים בתור תמורת עבודה, אלא כלים דהשפעה. כי רק זה חסר לנו, לקבל את הטוב והעונג. ומטרם שמשיגים את הכלים דהשפעה, האדם סובל יסורים בהחיים שלו, כי אין לו הכלים המוכשרים לקבל טוב ועונג.

ובסדר העבודה שלנו, אנו רואים, שיש לנו להבחין בהמעשים שלנו ג' הבחנות, הנקראים:

א. דברים האסורים,

ב. דברים המותרים,

ג. מעשה מצות.

והנה, בדברים האסורים אין שייך לומר שם כוונות לשם שמים, שאני יכול לעשות דבר איסור אפילו לשמה. גם כן אין שייך לומר "לעשותם". וזה נקרא בדברי חז"ל "מצוה, הבאה בעבירה".

ורק בדברים המותרים, אז שייך לומר, שיש לכוון לשם שמים. או שלא יכול לכוון, ואז אין לו מצוה. אלא בזמן שיכול לכוון בעמ"נ להשפיע, אז נקרא מעשה זו בחינת "מצוה".

במעשים של מצוה, דהיינו אכילת מצה, לאכול בסוכה, וכדומה, אפילו שלא מכוון אותם בעמ"נ להשפיע, נקרא גם כן "מצוה", כי גם שלא לשמה הוא מצוה. ובזמן שהוא כן מכוון אותו בעמ"נ להשפיע, אז המצוה הזאת גורמת לו לזכות להאור שבהמצוה.

וכשלא יכול עוד לכוון, אלא עושה את המצוה שלא לשמה, אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה". נמצא, אפילו כשלא מכוון, הרי הוא מקיים מצות ה'. מה שאין כן בדברים המותרים, כשהוא עשה, נקרא זה "דבר רשות", שאין זה יכול להכנס בתור חשבון מצות.

אבל בדברים האסורים, כשחס ושלום עושה, הרי נרשם עבירה על חשבונו. נמצא, שאז הוא הולך אחורה מדרך התורה, שנעשה יותר מרוחק מה'. וכשהוא עושה מעשה מצות שלא לשמה, הוא נעשה גם כן מקורב לה'. אבל זוהי דרך איטית, היינו שעל ידי זה הוא מתקרב לה' בדרך ארוכה, עד שתהיה לו היכולת להידבק בה'.

מה שאין כן כשעושה מעשי המצות לשמה, אז ע"י זה נעשה דבוק בהקב"ה, כל פעם יותר ויותר, עד שהוא זוכה לטעמי תורה ולטעמי מצות.

ומכאן יש גם כן להבחין בין שהוא נהנה או לא ממצוה. דהיינו, כשהוא אוכל כזית מצה, ואי אפשר לקיים המצוה, אם הוא לא נהנה. כי מי שאוכל כזית מצה, שלא כדרך הנאתן, אינו יוצא, אלא צריך להנות, אחרת אין לברך.

וכמו כן תענוג שבת הוא מצוה. ואם הוא לא נהנה מאכילה של סעודת שבת, הוא גם כן לא יצא. לכן יש דין, שבערב שבת סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, כדי שיהנה מן הסעודה, כדברי חז"ל (פסחים, דף צ"ט) וזה לשונם "דתניא לא יאכל בערבי שבתות וימים טובים, מן המנחה ולמעלה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה, דברי רבי יהודה".

ומכל מקום אפילו שלא יכול לכוון בעל מנת להשפיע, הוא גם כן מקיים מצות אכילת מצה, וכדומה. וכמו כן יש בדברים המותרים, שאפילו שאינו יכול לכוון בעל מנת להשפיע, מכל מקום נקרא זה, שאינו מתגשם יותר, בזה שאוכל דברים המותרים, בזמן שהם דברים ההכרחיים, היינו שבלעדם אין האדם יכול להתקיים. ואותם דברים מותר לקבל אותם בכל אופן. היינו, אפילו שלא יכול לכוון בהם בעל מנת להשפיע.

מה שאין כן בדברים המותרים, שאינם ההכרחיים, כשאדם משתמש בהם, הוא נעשה יותר מגושם, אף על פי שאינו עושה שום עבירה, כשהוא אוכל אותם. ומצד אחד יכולים לומר, שדברים הכרחיים עומדים מדרגה אחת למטה מדברי מצוה, כשעושים אותם שלא לשמה.

ולפי זה יוצא, שיש להבחין מלמטה למעלה:

א. דברים אסורים.

ב. דברים מותרים, שלא יכול לכוון אותם בעל מנת להשפיע.

ג. דברים מותרים, אבל הם הכרחיים.

ד. דברים של מצוה, שאינו מכוון אותם בעמ"נ להשפיע.

ה. דברים של רשות, שמכוון אותם בעמ"נ להשפיע. (אבל מצוה שלא בכוונה, ודברי רשות בעמ"נ להשפיע, צריכים בירור, איזה מהן חשוב, משום שיש לטעות בזה. לכן אני לא רוצה לברר את זה).

ו. דברים של מצוה, שמכוון אותם בעל מנת להשפיע.

היוצא מזה, כי עיקר השכר הוא רק להשיג כלים דהשפעה. וכשמשיגים את כלים האלו, כבר יש לו הכל.

Kabala Medya

Kabala Medya

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Connection

Connection

Connection

Kabala MedyaTelif Hakkı © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tüm Hakları Saklıdır

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Kabala Medya
Telif Hakkı © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tüm Hakları Saklıdır