ספר עץ החיים עם פירוש פנים מאירות

ענף ו'

דברי הרב

א) דע, כי אין מציאות ציור קומת אדם בעולם, שלא יהיה בו כללות ד' בחי' אשר כוללים כל האצילות וכל העולמות כולם, ואלו הם: ע"ב, כזה יוד הי ויו הי. ס"ג, יוד הי ואו הי. מ"ה, יוד הא ואו הא. ב"ן, יוד הה וו הה. והנה אלו ד' הויות הנחלקים לד' מילואים האלו הם ד' בחי' אלו: הטעמים, שם ע"ב. הנקודות, שם ס"ג. התגין, שם מ"ה. האותיות, שם ב"ן. וכל אחד מאלו הד' הויות כלול מכולם, ויש בכל הויה מהם בחי' טנת"א. והנה בחי' קרקפתא של זה האדם קדמון שהוא ראש עד בחי' מקום האזנים שלו נקרא בחי' שם ע"ב, והוא סוד הטעמים שבו כנ"ל, עם היות שגם בבחי' זו לבדה כלולה טנת"א, אלא שאין לנו רשות לדבר בזה. הנה אע"פ שאנו מכנים וקוראים כאן כינויים אלו כגון אדם ראש אזנים וכיוצא, אינו רק לשכך האוזן שיובנו הדברים, לכן אנו מכנים כינויים אלו במקום גבוה כזה, אמנם עיקר אלו כינויים הם מעולם האצילות ולמטה, שהיא מן א"א דאצילות ולמטה, כי משם ואילך יש בחי' פרצוף, אבל מא"א ולמעלה אין שם בחי' פרצוף כלל, רק לשכך האוזן אנו מכנים כינויים אלו.

פנים מאירות

א) דע כי אין מציאות ציור קומת אדם: דהיינו בע"ס דיושר שהם נקראים קומת אדם, כי שיעור קומה דכל פרצוף נמשך מבחי' או"ח העולה מהמלכות. 
אשר כוללים וכו': כלומר, כמו שד' בחי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, נבחנות בכל פרצוף ופרצוף כנ"ל, כן המה כוללים ביחד כל עולמות אבי"ע וכן כל ע''ס דאצילות. שיש ד' בחי' עסמ"ב הכוללים, אשר כל אחד מהכוללים נפרט ג"כ על עסמ"ב, כמו"ש לקמן. 
כל האצילות וכל העולמות: בא"ק הפנימי יש הוי"ה אחת, דקומתם דכולהו שוין זה לזה, שמהם יוצאות ד' הויות, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן, לחוץ הימנו, שביציאת כאו"א לחוץ נגרעים ממדרגתם שמבפנים. ועי' כל זה בפמ"ס כאן דמבואר בהרחבה. 
ואלו הם ע"ב, כזה, וכו': ד' אותיות הפשוטות מן שם בן ד', שהם י"ה ו''ה, ה"ס ד' הבחי' דאור ישר חו"ב וז''א ומלכות, כנ"ל בענף ד' אות ה' בפנים מאירות עש"ה. ואותיות המילוא, ה"ס האו"ח העולה מהמלכות, שבהם כל ההשתנות מפרצוף לפרצוף ומעולם לעולם. 
יוד, הי, ויו, הי: הוא נקרא מילוא ע"ב, להיות בו מסך המעלה או''ח מבחי' הד', שהוא "עב" מכולם, דע"כ שבה המלכות להיות כתר, כנ"ל בענף ג' וד' ע"ש, וע"כ נקראת הוי"ה דכתר, וה"ס טעמים. 
ס"ג, יוד, הי, ואו, הי: ונקרא מילוא דס"ג, מפאת המסך ש"סג" מבחי' ד' לבחי' ג'. ונקרא ג"כ או"ח היורד, לרמז שהוא האו"ח המתחיל להזדכך ולהתפרש מן אור הע"ב. ונקרא ג"כ נקודות, והיינו משום דענין הזדככות המסך, מגיע אליו מכח נקודת הצמצום, שחושקת בהשואת הצורה למאציל ולהזדכך מכל העביות שבה. ונקרא הוי"ה דחכמה, להיות אור זה רק בחי' או"ח לבד, ונודע שהאו"ח מיוחס להתפשטות החכמה בנאצל, שמסבתו שבים חו"ב דאו"י פנים בפנים. וכל השינוי שבין מילוא דס"ג למילוא דע"ב, הוא רק בא' דמילוא הואו שהוא סוד ז"א ובחי' ג' דאור ישר, כנ"ל, והיינו דצורת א' מורה על הרקיע המבדיל ומחבר מים העליונים עם התחתונים, שה"ס ו' באלכסון וב' היודין מלמעלה ולמטה, וכיון שס"ג מרמז על נסיגת המסך מבחי' ד' לבחי' ג' ע"כ נרמז בו'. ויוד עליונה ה"ס ע"ס דאו"י, ויוד התחתונה ה"ס ע"ס דאו"ח, כנ"ל בענף ג' עש"ה. 
מ"ה, יוד הא ואו הא: ה"ס הוי"ה דבינה, שהיא הרשימו הנשארת מאור ישר אחר הסתלקות אור הטעמים, כי מסבת הזדככות המסך עד לשורש, מסתלקות כל ע"ס דאו"ח וגם כתר וחכמהדאור ישר, כי בחסרון או"ח שבים חו"ב אחור באחור, כנ"ל בענף ד' בפמ"ס אות ד', עש"ה. אמנם מבינה ולמטה, נשארת בשלימות גם אחר העלמת האו"ח, וע"כ נקראת הוי"ה זו ע"ש בינה דאור ישר. ונק' ג"כ חג"ת, שהיא כל בחי' ז"א מטרם שנכנס והאיר לזווג דהכאה במסך דבמלכות, שהוא נחשב ג"כ על רשימו דאור הטעמים משום דהוא מבחי' או''י, עי' בענף ד' אות ה' בפמ"א. וסוד המילוא דהויה זו ה"ס מילוא אלפין, שו' דא' הוא באלכסונא כזה להורות על בחי' הפרסא דאלכסונא דאתתקנת בהוי"ה זו, כמ"ש לקמן. ונקראת ג"כ תגין, להיותה מאירה לאותיות הנופלות למטה מטבור, כמ"ש לקמן. 
ב"ן יוד הה וו הה: ונקראים אותיות להיותם מבחי' אור ישר דז"א הנמשך למסך בזווג דהכאה, שאור ז"א הוא נצח הוד יסוד והמסך הוא מלכות, דהם הנשארים ריקנים מאו"ח המסתלק מהם. ונודע דהמלכות נקראת את כמו"ש לקמן ונה"י הנכנסים בהכאה נקראים ו' להיותם מז"א ושניהם נקראים אות. וה"ס הרשימו הנשאר מהויה דס"ג הנ"ל, והם נפלו למטה מהטבור מסבת הבטישא כמו"ש לקמן. וע"כ הויה דמ"ה הנ"ל נקרא גופא לרמוז ע"ש שיצאה לבר מרישא, כי הראש דע"ס דאו"י ה"ס כתר וחכמה, שהם נסתלקו יחד עם האו"ח שנמשכים עד הטבור. והוי' דב"ן נקרא לבר מגופא, כי עיקר הגוף הוא בבחי' רשימו דע"ב, כלומר עד סיום האור ישר שהוא חג"ת דז"א בטרם שנכנס לזווג דהכאה. שהאותיות נדחו משם למטה מהחג"ת כנ"ל, וע"כ נקראים לבר מגופא. 
וכל אחד מאלו הד' הויות כלול מכולם: כי בכל הוי"ה והוי"ה שיצאו מא"ק הפנימי נעשה בהם הבחן ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, כמבואר בפמ"ס בארוכה. 
ויש וכו' בחי' טנת"א: טנת"א וע"ב ס"ג מ"ה וב"ן הוא ענין אחד, כנ"ל ודו"ק. 
והנה בחי' קרקפתא וכו': כל זה מבואר בפמ"ס אות י"ד.

דברי הרב

ב) והנה מבחי' אזנים ולמטה נתחיל לבאר בקיצור נמרץ. דע כי מהאזנים ולמטה מתחיל שם ס"ג שבו, וכבר נתבאר שגם הוא כלול מטנת"א, ונודע כי הטעמים והנקודות לעולם נחלקים לג' חלקים, כי יש בחי' טעמים ונקודות למעלה ע"ג האותיות, וכן יש למטה מן האותיות, וכן יש באמצעית האות, והנה או"פ שבזה הא"ק יצא לחוץ דרך הנקבים הנ"ל, והנה ההבל היוצא מן הראש יוצאים דרך נקבי השערות, וכבר אמרנו לעיל שאין אנו רשאים לדבר ולהתעסק בו, ולכן נתחיל לדבר מהבל היוצא מן האזנים ולמטה, שהיא בחי' ס"ג. ונאמר כי דרך נקבי האזנים שבו יוצא אור מפנימיות א"ק הזה. ופשוט הוא שבצאתו לחוץ מתעבה קצת, נמצא כי אור שנשאר בפנימיות א"ק גדול מזה האור היוצא לחוץ ממנו, אבל ודאי שזה האור היוצא, גדול הוא מבחי' כלים והגוף של א"ק הזה, וזה פשוט. והנה כאשר יצא האור דרך נקבי האזנים ימנית ושמאלית, נתפשטו האורות אלו מבחוץ ממקום האזנים עד מקום שבולת הזקן, ונמשך בהתפשטותו מנגד התפשטות שער הזקן הצומח בלחיים בצדדי הפנים, וכנגדו מתפשט ונמשך האור הזה עד שמגיע למטה בשבולת הזקן, ושם מתחברים האורות היוצאים מב' נקבי אזנים, אמנם לא נתחברו בחיבור גמור, אלא נשאר ביניהם חלל מעט.

פנים מאירות

ב) והנה מבחי' אזנים ולמטה וכו': כל המדובר כאן הוא בהוי"ה ראשונה שיצאה מא"ק הפנימי ולחוץ שנקרא ע"ב החיצון, אשר בערך א"ק הפנימי נק' ס"ג, ויש בו ה' פרצופין ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שבערך א"ק הפנימי ה"ס: גולגתא, כתר. עינים, חכמה. אזנים, בינה. חוטם, ז"א. פה, מלכות. 
כי הטעמים וכו' נחלקים לג' חלקים וכו': דהיינו ע"פ הבחן האו"י, וטעמים עליונים ה"ס בינה, שהיא לגמרי למעלה מאותיות שהם נהי"מ כנ"ל. וטעמים אמצעים, ה"ס פסיק ומקף כזה שהם מתלבשים באמצע האותיות, והם בחי' ז"א, שנחלק על טבורו, דחג"ת שלו עד הטבור ה"ס מקף, ונה"י שלו מתלבשים על כל קומת האותיות שה"ס פסיק. וטעמים שמתחת לאותיות ה"ס מלכות עצמה שיצאה לבר מרישא, כמו"ש לקמן. ועד"ז נבחנות הנקודות ג"כ. 
שבצאתו לחוץ מתעבה קצת: דע"כ נקרא יציאה לחוץ מא''ק הפנימי. 
שזה האור היוצא גדול הוא מבחי' כלים וכו': כלומר, שערות דיקנא שהיא ג"כ בחי' בינה הוא נגרע מבחי' כלים וגוף דא"ק, מפני שכל יניקתם מבחי' כלים דא"ק, אבל זה האור היוצא דרך נקבים דהיינו מבחי' ע"ב דא"ק ואורו עצמו, ודאי שגדול הוא מבחי' כלים דא"ק. 
נקבי האזנים ימנית ושמאלית: כל אלו ה' ההבחנות גלגלתא עינים אזן חוטם פה הוא על בחי' א"ק הפנימי, אשר ע"ב החיצון יוצא הימנו על ד' בחי' דאו"י עד לזווג דהכאה בפה כנ"ל ומלביש על ע"ב הפנימי במקומות אלו והבן. ונודע שאין כלים אלא מג' בחי' בג"ד, וע"כ תבין שכלים דה' פרצופים כח"ב זו"ן הפנימים ה"ס בחי"ב ובחי"ג, וכלים דה"פ חו"ב זו"ן דמקיפין ה"ס בחי"ד שה"ס מסך העב דבחי' א"ק הפנימי המתלוה לכל ה"פ אלו להמשיך להם גדלות האור דא"ק הפנימי לאט לאט, וע"כ נקב ימין דאזן ימין ה"ס מקיפין ונקב שמאל דאזן שמאל ה"ס פנימים. 
עד מקום שבולת הזקן: היינו משום דכלים פנימיים מסיימים קומת הפרצוף. וכיון דכלים פנימיים דאוזן הם בחי' ב' ובחי' ג' ולא בחי' ד', ע"כ נבחן שאור האוזן נסתיים בבחי' שפה תתאה ששם השבולת. אמנם בא"ק הפנימי נמשכת קומת הבינה עד סיום הרגלין, להיות בו קומת כל הכלים שוין זל"ז כנודע. 
בלחיים בצדדי הפנים: כלומר, דאור הפנים עצמו נבחן על ע"ב הפנימי, ודו"ק. 
אלא נשאר ביניהם חלל מעט: כלומר, דאפי' המלכות דה"פ דאור האוזן שהוא בהכרח בחי' ד' מ"מ אינה מתחברת עם המקיפין ממש, כי בחי' ד' דמקיפין ה"ס מסך ע"ב ובערך א"ק הפנימי, ובחי' ד' דהפנימיים ה"ס מסך דק ובערך ס"ג הכולל, והבן.

דברי הרב

ג) אח"כ באו הטעמים האמצעים והם בחי' אור היוצא מחוטם דא"ק וחוטם גימטריא ס"ג, גם מכאן נמשך ויוצא אור מב' נקבי החוטם ימין ושמאל ימין מקיף ושמאל פנימי ע"ד הנזכר באוזן, ונמשכו ביושר עד החזה של זה הא"ק, וזהו עיקר האור, אמנם הארתו ג"כ הוא מתפשט אל צד האחור ומסבב בכל סביבות א"ק.

פנים מאירות

ג) אור היוצא מחוטם וכו' גי' ס"ג: חוטם הוא בחי' ג' ובחי' ז"א, שמשם יוצאים ה' פרצופין דז''א בקומת כתר חכמה פנימיים ומקיפין כמו באזנים. ואומר שהוא בגי' ס"ג, כלומר דכולל ג"כ לבחי' ד' שבה מציאת המסך שנסוג אחור לבחי' ג'. ואזן בגי' ס"ג בחוסר ה', והיינו משום דהאזן ה"ס בינה וטעמים עליונים שאינם מתפשטים במהותם לזווג דהכאה במסך דמלכות וע"כ לא נרמז בה רק בגי' נ"ח, כי עדיין חסר ה' תתאה דס"ג שהיא מתחלת להגלות מן החוטם, כמ"ש לקמן. 
מב' נקבי החוטם ימין ושמאל וכו': כל זה כבר נתבאר באזנים.

דברי הרב

ד) והנה כאן נתקרבו אורות אלו הפנימים במקיפים שלהם יותר מבאורות אזנים כי נקבי החוטם סמוכים הם, אבל עכ"ז נחלקו לב' ואין מתחברים ביחד, וע"כ גם באורות אלו לא היה בחי' כלים.

פנים מאירות

ד) כי נקבי החוטם סמוכים הם: פירוש, כלים פנימיים דאזנים הנה עיקרם מבחי' ב', כי בחי' ב' ה"ס בינה כנודע, וע"כ הם רחוקים הרבה מכלים דמקיפים שעיקרם היא בחי' ד' כנ"ל, דאין הבינה מתפשטת במהותה עצמה לתוך המלכות, משא"כ נקבי החוטם יהי' נקב שמאל מבחי' ג' שממנו מתפשטים נה"י להכאה בבחי' ד' וע"כ סמוכים המה. 
גם באורות אלו לא הי' בחי' כלים: כלומר, דכלים דראש מכונים רק שרשי כלים.

דברי הרב

ה) ומה שניתוסף באלו יותר מבאורות אזנים, הוא, כי צורת אות ו' שבתוך אות ה', אשר באוזן היתה כלולה עמו, נתגלה עתה, ומה שהיתה אז בחי' ה', נעשה עתה בחי' ב' אותיות ד' ו', להורות יציאת אות ו' לחוץ, וגילויה, והוא סוד ז"א, שבכאן נתגלה.

פנים מאירות

ה) נעשה עתה בחי' ב' אותיות ד' ו': עי' היטב בענף א' בסוף אות ט' בפנים מסבירות בד"ה וז"ס ד' אותיות דשם בן ד'. והמתבאר משם דסוד היוד דשם בן ד' ה"ס אור החכמה, שאור החכמה שהוא כללות האור שמצוי בנאצל מהא"ס ב"ה, תיכף יש שם בחי' כח בהעלם, שעתיד לצאת בבחי' פועל לבחי' כלי. וע"כ מרומז זה הכח בבחי' יוד שהיא הקטנה שבאותיות והיא שורש לאותיות, דכל אות יש בתחילתו יוד, דהיינו הנקודה שממנה מושכים האות הנרצה, וע"כ נבחן שבאור החכמה אין כלי כלל, אלא כולו אור וזכור זה. והבינה שהתגברה ברצון אחר תוספת שפע נתגלה בה ענין הכלי בבחי' שורש ובחי' פועל אל הכלי, והוא משום דהבינה היא חלק החכמה בעצם, אלא משום ההתגברות הנ"ל קנתה שם בינה, ע"כ לא יכלו הכלים להתגלם בה, וע"כ זה השפע היתירה שהמשיכה מתפשטת הימנה שה"ס ז"א ובחי' ג', שה"ס ו' דהוי"ה, שגם הוא מתעבה להמשיך תוספת שפע, ואור שנתעבה מז"א נעשה לכלי גמור שנק' מלכות וה' תתאה ובחי' ד' כמ"ש שם. אשר ע"כ נבחנת הבינה לבחי' לה' עילאה, שעצמות בנינה ה"ס ד', והו' שבתוך הד' כזה: ה"ס השפע היתירה שמשכה מהשורש, שזה נק' אור דחסדים. ובזה מובנים דברי הרב ז"ל, שאומר שצורת אות ו' שבתוך הה' דהיינו אור דחסדים שהמשיכה הבינה, יצא לחוץ הימנה לבחי' ז"א שה"ס חוטם, וא"כ נתחלקה הה', לד' ו', כמ"ש לקמן.

דברי הרב

ו) ואמנם לא נעשית ו' לבד, אמנם היא נחלקת ג"כ לששה חלקים, והם ו' אלפין. וטעם הדבר, כי ה' פרצופין הנכללין באות ה', שהם א"א או"א זו"נ, והם נקראים יחנר"ן, נמצא, כי ז"א הוא בחי' רוח, כנודע. והנה הכתוב אומר, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, להורות כי בחי' רוח נתגלה באפו, שהוא החוטם. לכן בזה החוטם נתגלה בחי' ז"א ונתחלק לו"ק שבו, אבל אות ד' נשארת אות אחת מחוברת, ואות ו' נחלק לו' אלפין.

פנים מאירות

ו) נחלקת ג"כ לששה חלקים והם ו' אלפין: פירוש, ז"א ה"ס ואנכי איש חלק, שנחלק פרצופו על הטבור, חג''ת למעלה מטבור ה"ס ז"א עצמו ונה"י שלמטה מטבור נמשך אל המלכות, וכמו שמבאר והולך.

דברי הרב

ז) וכמו שנחלקה אות ו' שבנקב החוטם הימיני, כך נחלקה אות ו' שבנקב החוטם השמאלי, ובין כולם הם י"ב אלפין, ועם חוטם הם י"ג, כמנין ואו. וכן ב' ווין אלו עם החוטם שצורתה א', כנודע, כי ב' נקבי החוטם הם ב' יודין, והכותל המפסיק ביניהם הוא צורת ו', הרי צורתה א, ועם ב' ווין הנ"ל הרי ואו. והוא להורות, כי למעלה בבחי' ראש ששם מקום מוחין, הוא שם ע"ב הויה דיודין, וכאן שם ס"ג, כי אין הפרש בין הויה דע"ב ובין הויה דס"ג, רק במילוא דאות ו', כנודע.

פנים מאירות

ז) וכמו שנחלקה אות ו' שבנקב החוטם הימני וכו' ועם חוטם הם י"ג: משמיענו שהם שורשים לי"ג תי' דיקנא שה"ס פרצוף ס"ג שנתגלה בחוטם כמ"ש במקומו. 
והכותל המפסיק ביניהם הוא צורת ואו וכו': פירוש, כותל שבין ב' הנקבים, ה"ס הרקיע המבדיל ומחבר או"י עם או"ח, עי' לעיל בדברי הרב בענף ג' בסוד יאהדונה"י הנכלל בא' עש"ה. 
להורות כי למעלה בבחי' ראש וכו' וכאן שם ס"ג: פירוש, הראש הוא רק בחי' שורש לשם ס"ג, ועיקר הוי''ה דס"ג היא נגלית בגוף, דהיינו מפה ולמטה. אמנם החוטם שה"ס ז"א ובחי' ג' שה"ס הו' שנפסק לשתא אלפין. אשר ג' אלפין תחתונים שלו נמשכים בגופא עד החזה, וע"כ נרמז בו הס"ג בסוד וא"ו שה"ס א' של החוטם. וענין הס"ג הוא במה שנזדכך מבחי' ד' ועלה לבחי' ג', נמצא דכל ההבחן מבין הויה דע"ב להויה דס"ג אינו אלא בבחי' ג' שנתעלה המסך לשם. וע"כ לא נרמז הא' רק בבחי' ג' דהויה זו שהוא הואו דשם ס"ג והבן.

דברי הרב

ח) ואלו ב' ווין הם בחי' טעמים אמצעים שבאמצע התיבה, והם פסיק ומקף, כנודע, כי הוראת הפסיק, הוראת הו' של הה' שנפסק ונעשה לו' אלפין, כנ"ל, ולכן נקרא פסיק. וכאשר תחבר זה הפסיק עם המקף, הם ד' אחת, והוא הוראה על אות ד' של אות ה'.

פנים מאירות

ח) ואלו ב' ווין וכו' והם פסיק ומקף: פירוש, חג"ת שהם למעלה מטבור נק' מקף, מפני שה"ס ז"א בטרם שהאיר לזווג דהכאה. ואור ז"א שנתפשט לזווג דהכאה נק' פסיק דהיינו נה"י שלו כנ"ל. 
כי הוראת הפסיק וכו': כלומר, אור נה''י אלו נחשבים כמו שנפסקו הימנו ועברו לבחי' מלכות 
וכאשר תחבר זה הפסיק עם המקף וכו': פירוש, ז"א נק' איש חלק, שמטבור ולמעלה נחשב לבחי' ב' דכל עיקרו הוא התפשטות דבחי' ב'. ומטבורו ולמטה נחשב לבחי' ד' משום דמתלבש בבחי' ד'. וע"כ מרומז בו הד' והו', הד' ע"ש הבינה והו' ע"ש בחי' ד' שנמשך אליה. וזה שאומר הרב, דע"כ מרומז בד' עצמה ב' בחי' דז"א חג''ת ונה"י, שהם פסיק ומקף המחוברים, והיינו בטרם שנמשך לתוך המלכות, אמנם אח"כ כשנמשך חלק הימנו לתוך המלכות נבחן זה החלק כמו נפסק הימנו.

דברי הרב

ט) והנה ד' זו, כבר אמרנו לעיל שאינה נפסקת, אבל יש הוראה אחרת אליה, והוא כאשר תקח הה' שבאוזן ימין שמספרה יוד ספירות כנ"ל, והרי הוא בחי' יוד אחת, ותצרפנה ותחברנה עם הה' שבנקב ימיני של החוטם שצורתה ד' ו', כנ"ל, הרי הכל הם צורת י' ו' ד', והוא ציור כזה יוד למעלה, ו' באמצעיתא, ד' למטה. גם אם תקח יוד שבנקב אוזן שמאל ותחברנה עם ו' ד' שבנקב חוטם שמאל, הרי אלף ב', שצורתה י' ו' ד', והרי ב' אלפין בציור י' ו' ד'.

פנים מאירות

ט) והנה ד' זו וכו' שאינה נפסקת: כלומר, דהוראת הד' היא בעוד שאור נה"י כלול בחג"ת טרם שנפסק והבן. 
אבל יש הוראה אחרת וכו': דהיינו אשר הו' שה"ס הפסיק מתפשט אליה בסוד המסך שעולה מבחי' ד' לבחי' ג' ומעלה הימנה או"ח, וה"ס א' דהוי"ה דס"ג הנרמזת בחוטם עש"ה. 
והוא ציור כזה יוד למעלה ו' באמצעיתא ד' למטה: היינו ע"ד התחברות או"י באו"ח, הנזכר לעיל בענף ג' בסוד א' עש"ה שהיוד שלמעלה הנמשך מהאוזן ה"ס כח"ב דאו"י, והו' דאמצעיתא נחלק לשני ווין, ו' עליונה ה"ס ז"א דאו"י. ועד"ז ו' תחתונה ה"ס ז"א דאו"ח, וד' התחתונה ה"ס אור המלכות. וציור ו' ד' דחוטם ימין הוא בבחי' ע"ב שה"ס מקיפין. וציור ו' ד' שבחוטם שמאל הוא בבחי' ס"ג. ועי' בפמ"ס.

דברי הרב

י) ואם תצייר ציור אחד, שתצרף י' של אזן שמאל עם ו' שבחוטם שמאל, וי' שבאזן ימין, הרי א' בצורת י' ו' י'. גם אם תצרף יוד של אוזן ימין, ו' של חוטם ימין, י' של אזן שמאל, הרי ד' אלפין עם הנ"ל.

פנים מאירות

י) הרי א' בצורת י' ו' י' וכו': ענין ההבחן בין אלפין דיודין ובין אלפין דדלתין עי' בפמ"ס.

דברי הרב

כ) ואלו הם מורים קצת גילוי, על ד' של ה' שבחוטם שנגלית מעט, אבל לא נגלית לגמרי, כמו ו' של ה', אבל עיקר גמר גילוי הד' הוא למטה באור הפה, כמ"ש בע"ה.

פנים מאירות

כ) עיקר גמר גילוי הד' הוא למטה באור הפה: ענין הד' ה"ס הוי"ה דס"ג, אשר מקום גילוי שלה הוא בגופא ולא בראש.

דברי הרב

ל) אח"כ באו הטעמים התחתונים שמתחת האותיות, והם בחי' אורות היוצאים דרך הפה של א"ק משם ולחוץ, והנה בכאן נתחברו האורות חיבור גמור כי הרי יוצאים דרך צנור אחד לבד. והטעם, כי כל מה שהאורות מתרחקים ומתפשטים למטה כך יש יכולת להשיגם ולקבלם, לכן אין חשש אם נתחברו המקיפים עם הפנימים יחד.

פנים מאירות

ל) כי הרי יוצאים דרך צנור אחד לבד: כל עצמות הפה אינה אלא בחי' ד'. ובזה נמצאים הן ה' פנימים והן ה' מקיפין באים בכלים דבחי' ד' ונמצא צינור אחד לשניהם, אלא מ"מ יש איזה הבדל כי ב' בחי' יש במלכות: בחי' א' היא מהות בנינה עצמה כי היא בחי' ז"א אלא נקראת בשם לעצמה מסבת התגברותה וכו' שבזה נבחנת קרובה לבחי' ג'. והבחן ב' הוא בחי' המסך שנמשך בה מנקודת הצמצום. והנה בהבחן א' באים ה' פנימיים שלה, ובהבחן ב' באים ה"מ שלה.

דברי הרב

מ) והנה כיון שכבר נתחברו האורות המקיפים עם הפנימים יחד, לכן מכאן התחיל להתהוות בחי' כלים, אלא שהם זכים בתכלית הזכות כמו"ש, ולפיכך עדיין לא נתגלה כאן רק בחי' כלי' אחד לבד אבל האורות הם נחלקים ליוד.

פנים מאירות

מ) מכאן התחיל להתהוות בחי' כלים: דכאן נעשה בטישא בין הרשימו ובין האו''ח היורד, שמהם נפלו האותיות למטה מטבור כמ"ש לקמן.

דברי הרב

נ) ואלו האורות נקראים עקודים. ופי' הענין, כי הנה כתיב וארא בחלום והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, וגם כתיב כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך. ובפסוק זה מרומז כל אלו הבחי' שאנו מדברים בכאן, כי לבן ה"ס לובן העליון אשר הוא קודם כל האצילות, והוא העושה כל אלו הבחי' שהם עקודים נקודים ברודים לצורך האצילות שיאציל אחריהם אשר הוא נקרא בשם יעקב.

דברי הרב

ס) והתחיל בעקודים, כי הם האורות היוצאים מפה דא"ק אשר בהם התחיל גילוי הויות הכלים להיות יוד אורות פנימים ומקיפים מקושרים ומחוברים יחד בתוך כלי אחד, אשר לסבה זו נקרא עקודים מלשון ויעקד את יצחק ר"ל ויקשור וכמ"ש בע"ה. אבל האורות עליונים של אזנים וחוטם לא נתבארו בפסוק, כיון שעדיין לא נתגלו בהם הויות הכלי. ואח"כ נבאר בע"ה נקודים וברודים.

פנים מאירות

ס) להיות יוד אורות פנימים וכו' מקושרים וכו' בכלי אחד: כי באוזן וחוטם באו ה' פנימים בכלים דבחי' ב' וג', אבל בפה יהיו גם הם בבחי' ד'.

דברי הרב

ע) והנה בהתחברות אורות פנימים עם האורות מקיפים מחוברים תוך הפה, לכן בצאתם יחד חוץ לפה קשורים יחד הם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה, ומהכאות שלהם אתייליד הויות בחי' כלים, לכן נקרא המקום הזה פה, כי פה בגי' ס"ג וכ"ב אתוון. והנה בחי' אותיות הם הכלים כנודע, לכן נרמז בפה שם ס"ג ועוד כ"ב אותיות, לרמוז על מה שנתחדש במקום הזה ענין גילוי הויות הכלים שנתגלה בכאן ע"י הכ"ב אותיות.

פנים מאירות

ע) מכים זב"ז ומבטשים זב"ז: יתבאר לקמן בע"ה.