1. שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחבירו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו. (בעל הסולם, "אהבת ה' ואהבת הבריות")
2. מצד התבונה הניסיונית, ומתוך הסטוריה המעשיות, המתרקמת לעינינו, אין תרופה לאנושיות, בשום פנים שבעולם, זולת אם יקבלו על עצמיהם, מצוות ההשגחה, שהוא "השפעה לזולתו", כדי לעשות נחת רוח להשי"ת, בשיעור ב' הכתובים:
האחד הוא "ואהבת לרעך כמוך", שהיא תכונת העבודה גופה. דהיינו, ששיעור היגיעה, להשפעת זולתו, לאשרם של החברה, צריכה להיות, לא פחות מזה השיעור, המוטבע באדם, לדאוג לצרכי עצמו. ולא עוד, אלא שצריכים להקדים, צרכי זולתו על צרכי עצמו.
וכתוב השני הוא "ואהבת את ה' אלוקיך, בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך", שזוהו המטרה, המחויבת להימצא לעיניי כל, בשעת היגיעה לצרכי חבירו, שהוראתו, שעושה ומתייגע, רק כדי למצוא חן בעיניי הבורא יתברך, שאמר, ועושים רצונו יתברך.
"ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". כי יחדל אביון וכל מעונה ומנוצל מן הארץ. ואושרו של כל אחד, יעלה מעלה מעלה, מכל ערך ושיעור". אולם, כל עוד שתמאנו, ולא תרצו לבוא בברית עבדות השי"ת, בכל השיעור המבואר, אז הטבע וחוקיה עומדים הכן, לנקום את נקמתה ממנו, ולא תרפה אותנו, עד שתנצחה אותנו, ונקבל את מרותה, לכל אשר תצווה אותנו. (בעל הסולם, "השלום")
3. צריך שתדע, שכל נחת רוח של יוצרנו יתברך, ליהנות לנבראיו, היא במידה, שהנבראים ירגישו אותו יתברך, שהוא המשפיע, והוא המהנה אותם. אשר אז, יש לו שעשועים גדולים עימהם, כאב, המשתעשע עם בנו, החביב לו, בה במידה, שהבן מרגיש ומכיר, גדולתו ורוממותו של אביו, ואביו מראה לו, כל האוצרות, שהכין בשבילו.
כמו שאומר הכתוב (ירמיהו ל"א): "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'".
והסתכל היטב בכתוב הזה, ותוכל להשכיל ולדעת, את השעשועים הגדולים של השי"ת, עם אותם השלמים, שזכו, להרגישו ולהכיר, גדולתו, בכל אותם הדרכים, שהכין בעדם, עד שיבוא עימהם, ביחס של אב ובנו היקר, כאב עם ילד שעשועים שלו, ככל המבואר בכתוב לעיניי המשכילים.
ואין להאריך בכגון זה. כי די לנו לדעת, אשר בשביל הנחת רוח והשעשועים האלו, עם השלמים הללו, היה כדאי לו, לברוא את כל העולמות, העליונים ותחתונים יחד. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ל"ג)
4. הנה עניין מצווה אחת, בחלקה "המעשי" כבר ביארנו, שהאדם יקבל על עצמו, שכל שעות הפנאי שלו, יהיו מוקדשים לתועלת בריות העולם. ועניין "המחשבה" הוא עיקרי במצווה זו, יותר מבמצוות המיוחדות בין אדם למקום, כי המצוות שבין אדם למקום, "המעשה" בעצמו מוכיח על הכוונה, שהיא לשם יוצרו, כי אין שום מקום לאותו המעשה, זולתו יתברך.
אבל באותם שבין אדם לחבירו, אשר מוצדקים מתוך עצמם, מתוך המצפון האנושי המחייב לעשותם. ואולם אם יעשה אותם מנקודת השקפה זו, ודאי שלא עשה כלום, זאת אומרת, שהמעשים לא יביאוהו לידי קרבת השי"ת, ולידי עבודה לשמה ממש. על כן צריך כל אחד ואחד, לחשוב במחשבתו שעושה כל אלה, רק בשביל לעשות נחת רוח ליוצרו, ולהידמות לדרכיו, מה הוא רחום אף אני רחום, מה הוא משפיע תמיד טובות אף אני כן וכו', ודימוי הזה בצירוף עם המעשים הטובים יקרבוהו להשי"ת, באופן שיושווה צורתו לרוחניות וקדושה, וייהפך כחומר חותם ויוכשר לקבלת השפע העליונה האמיתית. (בעל הסולם, "מצווה אחת")
5. צמצום א' הוא סוד התעלות הרצון של האין סוף ב"ה שלא לקבל עוד בבחינה ד', שהוא סוד גדלות הקבלה הנוהג בעולם אין סוף שיש בו שינוי מעצמותו יתברך, והיה זה כדי להיטיב לנבראיו.
כלומר, כדי שסוף סוף יוצמח מעליית הרצון הזה ומצמצום הזה בחינת נשמות המלובשים בגוף בעולם הזה, שיהפכו את גדלות הקבלה כולה על מנת להשפיע, ואז תהיה להם השוואת הצורה עם עצמותו יתברך, ויהיו גם כן ראויים לדביקות עימו יתברך, שהוא סוד להיטיב לנבראיו. כי יוכלו לקבל גדלות האורות המקובלים בבחינה ד' המכונה בת זוגיה דאין סוף, ועם כל זה לא יהיו מחמת זה נבדלים ונפרדים הימנו חס ושלום משום שינוי הצורה של הקבלה שאינו נוהג בו יתברך, והוא משום שכל כוונתם של הקבלה ממנו הוא רק משום שהוא רוצה בכך, וכל מגמתם לעשות נחת רוח ליוצרם. וזה סוד אין סוף לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינין ליה בת זוגיה. (בעל הסולם, ספר "אור הבהיר")
6. ידוע, שעל ידי השבירה נפלו ניצוצין דקדושה לבי"ע. ושם בבי"ע אין הם יכולים להתתקן. לכן צריכין להעלותם לאצילות. ועל ידי זה שעושים מצוות ומעשים טובים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לעצמו, מתעלים הניצוצין הללו לאצילות. ואז הם נכללים במסך דעליון, שבראש המדרגה, ששם נשאר המסך בנצחיותו. ואז יש זיווג על המסך בהתכללות הניצוצין. ונמשך אור העליון בכל העולמות, כפי שיעור הניצוצין שהעלו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר פ"א, "עניין העלאת מ"ן")
7. ותדע, שהשי"ת לא הזדקק למלאכת הבריאה, אלא באותו שיעור שלא ניתן כוח להאדם לפעול שם, ובדומה למלאכת העיכול, ברא השי"ת כך אשר בישול המזונות בתוך קיבתנו נעשה בלי טרחתנו. אבל, מאותה נקודה שנמצא כוח בידי האדם עצמו לפעול שם - מפני שזה כל טעם והנחת רוח של השי"ת, שרצה ליהנות מפעולתו. דהיינו, לפעול מין בריות שיוכלו להוסיף וליהנות ולברוא דוגמתו.
אבל אינו רוצה בשום אופן לבשל הקדירה שלנו שעל גבי הכירה, בלי ידיעתינו, וזה משום, שאנו יכולים לעשות זאת בכוחותינו. בדומה לרב ותלמיד, שכל מגמתו של הרב, הוא, לתת כוח לתלמיד שיהיה כמותו, וללמד לתלמידים אחרים כמותו. כמ"כ יש להשי"ת נחת רוח שבריותיו בוראים ומחדשים דוגמתו. אשר כל כוח החידוש וההתפתחות שלנו אינו חידוש באמת, אלא, מין התחקות יש כאן. ועד כמה שההתחקות מתאימה עם מלאכת הטבע - באותו שיעור נמדד שיעור התפתחותינו.
ומכאן אנו יודעים, אשר יש כוח בידינו לתקן את עצמנו, קיום המציאות - כדוגמת הטבע הנעימה של המציאות. והמופת לזה הוא, שאם לא היה הקב"ה פועל שלימות השגחתו, גם בבחינה ההיא, כי "היד ה' תקצר"? אלא הכרח הוא, שבמקום זה, שהוא תיקון עצמנו, יש לאל ידינו לתקן עצמנו. (בעל הסולם, "סוד העיבור - לידה")
8. הטעם, של הסתרת הפנים מהבריות, שהיא בכוונה גדולה, כדי ליתן מקום לבני אדם, להתייגע ולעסוק, בעבודתו יתברך בתורה ומצוות, מבחינת "בחירה".
כי אז, עולה נחת הרוח לפני המקום, מעבודתם בתורתו ומצוותיו, ביותר מהנחת רוח שלו מהמלאכים של מעלה, שאין להם בחירה, אלא שמוכרחים בשליחותם, כנודע. גם יש עוד טעמים מובהקים ביותר, שאין כאן המקום להאריך בהם.
ועם כל השבח, האמור על בחינת הסתר פנים, איננה נחשבת לשלימות, אלא לבחינת "מעבר" בלבד. כי היא המקום, שמשם זוכים לכל השלימות המקווה. דהיינו, שכל שכר מצווה, המוכן לאדם, אינו זוכה בה, אלא מתוך יגיעתו בתורה ומעשים טובים, בזמן של הסתר הפנים. כלומר, מזמן שעוסק מכוח "בחירה".
כי אז יש לו צער, מתוך התחזקותו באמונתו יתברך בקיום רצונו, וכל השכר של האדם אינו נמדד, אלא לפי הצער, שסובל מקיום התורה והמצווה, כדברי בן הא הא, לפום צערא אגרא.
ולפיכך, מוכרח כל אדם, לעבור ה"מעבר" הזה, של הזמן מהסתר הפנים. וכשמשלים זה, אז זוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו, לגילוי הפנים. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות פ'-פ"ב)
9. עיקר עבודת האדם צריך להיות, איך לבוא ולהרגיש טעם בלהשפיע נחת רוח ליוצרו. היות שכל מה שהאדם עושה לתועלת עצמו, מרחקת אותו מה', מטעם שינוי צורה. מה שאין כן, אם הוא עושה מעשה לתועלת ה', אפילו שהמעשה תהיה הכי קטנה, מכל מקום נקרא זה "מצווה".
לכן, עיקר השתדלות האדם, צריך להיות להשיג כוח המרגיש טעם בלהשפיע. וזהו על ידי שממעטין בכוח המרגיש טעם בקבלה עצמית. ואז לאט לאט משיגים את הטעם בלהשפיע. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ב, "עיקר עבודת האדם")
10. מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו. היינו, שבכל מעשים שהוא עושה, אם הקב"ה יקבל מזה נחת רוח. כי הוא רוצה בהשתוות הצורה לה', שזה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמיים". היינו, שכל מה שהאדם עושה, הוא רוצה בזה, שה' ייהנה מזה, כמו שכתוב: "לעשות נחת רוח ליוצרו". ועם הרצון לקבל צריך להתנהג עימו ולומר לו: כבר החלטתי, ששום הנאה אני לא רוצה לקבל, מטעם שאתה רוצה ליהנות. היות על הרצון שלך אני מוכרח להיות נפרד מה', כי שינוי צורה גורם פירוד וריחוק מה'.
והתקווה של אדם צריך להיות, היות שהאדם לא יכול להשתחרר משליטת הרצון לקבל, והוא נמצא תמיד בגלל זה בעליות וירידות, לכן הוא מצפה לה', שיזכה שה' יאיר עיניו, ושיהיה לו כוח להתגבר ולעבוד רק לתועלת ה'. וזה כמו שכתוב: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש". "אותה", היינו השכינה הקדושה. ומבקש, שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")
11. כל השכר המקווה מהשי"ת וכן מטרת כל הבריאה הוא דביקות השי"ת בסוד "מגדל מלא מכל טוב ואין לו אורחין", והוא מקובל לדבקים בו יתברך באהבה.
וזה ברור שתחילה יוצאים מבית אסורים שהוא יציאה מעור גופו על ידי השפעה לזולתו, ואחר כך באים להיכל המלך שהוא הדביקות בו על ידי הכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו.
ולפיכך עיקר המצוות הם בין אדם לחבירו. והמעדיף מקודם את המצוות שבין אדם למקום דומה לעולה על מדרגה ב' מטרם שעלה על מדרגה הא', כי ברור שישבור את רגליו. (בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון")
12. דרשו חז"ל "הכול בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים", הוא משום שהכול הוא יכול לתת חוץ מיראה. כי מה שהקב"ה נותן, הוא מוסיף אהבה ולא יראה.
ובכדי לקנות את היראה הוא על ידי סגולת תורה ומצוות. היינו, כשהאדם עוסק בתורה ומצוות על הכוונה לזכות לעשות נחת רוח ליוצרו, הכוונה הזו, הרוכבת על מעשי המצוות ולימוד התורה, מביאים את האדם לזכות לזה. אחרת האדם יכול להישאר, אף על פי שמקיים תורה ומצוות בכל פרטיה ודקדוקיה, ומכל מקום הוא יישאר רק בדרגת דומם דקדושה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ל"ח, "יראת ה' הוא אוצרו")
13. אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תורה ומצוות.
אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמיים נותנים לו כוח הגילוי של הרצון לקבל, מטעם שדווקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעל מנת להשפיע.
והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעל מנת להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בניי". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")
14. צל הקליפה נקרא "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי", מה שאם כן קדושה נקרא "בצילו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". היינו שאומר, שכל הסתרות והייסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת.
ובזמן שיש כוח בידו לומר כך, היינו שהקב"ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דווקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכול למעלה מהדעת.
נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה, שהבורא רוצה, שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכול למעלה מהדעת. אם כן בכל מה שהוא עושה, הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו. אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו שהבורא ייהנה. לכן אין לו שום פחיתות מעבודה זו, היינו שירגיש שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים, שאין הבורא נהנה מעבודה זו.
אלא האדם מסכים להנהגת הבורא. כלומר, איך שהבורא רוצה שהוא ירגיש את מציאות ה' בעת העבודה, האדם מסכים בלב ונפש, כי האדם לא מסתכל על מה שהוא יכול ליהנות, אלא הוא מסתכל על מה שהבורא יכול ליהנות. נמצא שהצל הזה מביא לו חיים.
וזה נקרא "בצילו חמדתי". זאת אומרת, שהוא חומד למצב כזה, שיוכל לעשות איזה התגברות למעלה מהדעת. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ח', "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דסטרא אחרא")
15. בני ישראל שזכו לתכלית הדביקות במעמד הקדוש היה כלי קבלה שלהם בהתרוקנות גמורה מכל קניינים שבעולם והיו דבוקים בו בהשוואת הצורה, שמשמעותה שלא היה להם שום רצון של קניין לעצמם אלא רק בשיעור של השפעת נחת רוח שיוצרם ייהנה מהם. וכיוון שהרצון לקבל שלהם התלבש בתמונה של קניין הזה הרי התלבש בה והתחבר עימה לעצמות אחד שלם, אם כן ודאי שנעשו בני חורין ממלאך המוות, כי המוות בהכרח הוא בחינת העדר ושלילת הקיום של דבר מה, וזהו יתכן בעוד שיש איזה ניצוץ הרוצה להתקיים לקניינו עצמו, יתכן לומר עליו שהניצוץ הזה אינו מתקיים כי נעדר ומת, מה שאם כן אם לא נמצא באדם שום ניצוץ כזה אלא כל ניצוצי עצמותו מתלבשים בהשפעת נחת רוח ליוצרם וזהו לא נעדר ולא מת, כי אפילו כשהגוף מתבטל אינו מתבטל אלא מבחינה קבלה עצמית שהרצון לקבל מלובש בה ואין לו זכות הוויה זולתה. אולם כשבא על הכוונה של הבריאה והשי"ת יש לו נחת רוח ממנו שנעשה רצונו, נמצא העצמות של האדם שמתלבש בנחת רוחו יתברך הזה וזוכה לנצחיות גמורה כמוהו יתברך, ונמצא שזכה לחירות ממלאך המוות. (בעל הסולם, "מאמר החירות")
16. בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם וחיות בהעבודה של קבלת עול מלכות שמיים, ואז אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפייה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו, אז יש להאדם האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה על המטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. היות שעיקר מה שדורשים מהאדם, הוא בכדי שעל ידי עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה', שהוא בחינת השתוות הצורה, שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע.
וזהו כמו שכתוב "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו הייתה בדרך הכפייה. מה שאין כן אחר כך, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכול הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'.
שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפייה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דווקא. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")
17. ויהי רצון שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השי"ת, ולעבדו שלא על מנת לקבל פרס, אלא להשפיע נחת רוח להשי"ת, ולאקמא שכינתא מעפרא (ולהקים שכינה מעפר), ולזכות לדביקות ה', ולבחינת גילוי אלוקותו יתברך לנבראיו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ג', "עניין ההשגה הרוחנית")
18. מתוך הנועם והעידון, שאנו מרגישים בעת העבדות הטהורה להשי"ת, לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רלטיווי להכיר את שפלות הניצוצים הללו של אהבה עצמית, בהיותם מפריעים לנו על דרכנו, לקבל את טעם העידון הזה של השפעה להשי"ת. (בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה")
19. עתה ידעתי כוח העדפה יתירה, שחנן אותי בוראי יתברך על יתר בני גילי, שזמן כביר חקרתי אותה, למה נבחרתי יותר ברצות ה', ואחרי כל השפלות הנובע מבן רשע, שהוא הקליפה השולטת בזמני, ואחרי הוועדי בשיעורה האמיתי, אז אכיר טובת השי"ת עימדי, להסיח את לבבי היום ותמיד, מלשמוע שאלת הרשע "מה העבודה הזאת לכם?". כי אני מוצא את עצמי מחויב ומוכרח כהיום כתמיד, להיות כשור לעול וכחמור למשא, כל היום וכל הלילה לא אחשה, מלתור איזה מקום שבו אעשה איזה נחת רוח ליוצרי, ואפילו ביום הזה שאני בו, חביב עליי הדבר לעבוד בעול גדול, אפילו שבעים שנה יחד, ובלי ידיעה כלל בהצלחתה, כל ימי אפילו, זולת יהיה על הדרך שנצטוויתי בוודאי ללכת בכל דרכיו, ולדבקה בו, ששמעתי, מכל מראש.
יחד עם זה איני יכול כלל וכלל לפטור עצמי, בשום הרהור והגה רוח, שלא לעשות איזה עבודה לשמו יתברך, מחמת שפלותי, ואני חושב ותואב כל היום, על גבהו של עבדות ה', ובתכלית הגובה, עד שאי אפשר לי כעת להעלות על הכתב. (בעל הסולם, אגרת ט')
20. עניין העסק בתורה ובמצוות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא השוואת הצורה מבחינת מוחא: כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשוואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה.
ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בוודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השוואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמיים, כלומר דביקות בשמיים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. שאז תבוא להשוואת הצורה עם השמיים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")
21. אמרו חז"ל: "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". וזה הוא מטעם שעושה ב' רשויות.
מה שאין כן כשהוא בבחינת אין, והוא מבטל את עצמו להשורש, היינו שכל כוונתו הוא רק להשפיע, דוגמת השורש, נמצא שאין כאן רק רשות אחד, היינו רשותו של הקב"ה. וכל מה שהוא מקבל בעולם, הוא רק בכדי להשפיע לה'. וזה פירוש מה שאמר: "כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, ואני לשמש את קוני", לכן אני מוכרח לקבל כל המדרגות שישנו בעולם, מטעם כדי שאוכל להשפיע הכול לה', הנקרא "לשמש את קוני". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ז, "מהו, שהסטרא אחרא נקראת, מלכותא בלי תגא")
22. אף על פי שעניין ההשתוקקות אינו בידי אדם, אם אין לו חשק לדבר, אין הוא יכול לעשות שום דבר. אבל על כל פנים הוא צריך לגלות את הרצון לכיסופין, היינו הרצון להשתוקק (ואולי "וצרת" מלשון "רצית"). שהוא צריך לגלות ביקוש על זה. היינו, שצריך לגלות הרצון והחשק להשתוקק לה', היינו להשתוקק להרבות כבוד שמיים, להשפיע נחת ליוצרו, למצוא חן בעיניו יתברך. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קע"ה, "והיה כי ירחק ממך")
23. כתוב (מגילה י"ב, סוטה ח') "במידה שאדם מודד מודדין לו", פירוש, כפי גודל נקב הכלי, דהיינו, בית קיבול ותוך שלו, אותו חיסרון יתמלא תמיד, לא פחות ולא יותר. לכן אותו עובד ה', שאינו מצטער עם הציבור, אלא מרגיש רק חיסרון הפרטי שלו עצמו, לכן בית קיבול השפע שלו גם כן אינו גדול יותר. ועל כן לא יוכל לקבל גילוי אלוקיות הכללי בסוד נחמת ציבור, כי לא הכין כלי לקבל בחינת כללי זה, אלא בחינת פרטית שלו.
מה שאין כן, המצטער עם הציבור, ומרגיש צרות הכלל, כצרה פרטית של עצמו. הוא זוכה לראות בחינת גילוי שכינה בשלימות, דהיינו, נחמות כלל ישראל, כי חסרונו חיסרון כללי. לכן גם השפע קדושה, היא כללית.
ובזה תבין עניין "צדיקים אין להם מנוחה", פירוש, כיוון שהשפע מתברך לפי מידת החיסרון והגעגועים של הצדיק, באותה המידה לא פחות ולא יותר. אם כן, מתאמצים תמיד להעמיק ולהרחיב הבית קיבול שלהם, כי למשפיע אין שום מידה, רק למקבל. (פסחים קי"ב) "ויותר מה שהעגל רוצה לינוק" וכו'. אם כן, כל מגמתם בחייהם, להתחזק ולהשתוקק ולעשות להם, בית קיבול ותוך, כדי לגרום נחת רוח בהרחבת גבול הקדושה, בברכת הוויה. (בעל הסולם, "כל המצטער עם הציבור")
24. לעולם אין לקוות שיגיע הזמן ושימצא הפתרון שיוכלו להתחיל את עבודת השי"ת מתוך "לשמה", אלא כמאז כן עתה, וכן לעתיד, מוכרח כל עובד ה' להתחיל בעסק העבודה, "מתוך שלא לשמה", אשר מתוכה יבוא אל ה"לשמה". והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על ליבו, ועל כן רבים חללים נפלו ויפלו על שדה העסק "שלא לשמה", וימותו בלי חכמה. ועם כל זה, שכרם גדול מאוד, כי אין מחשבתו של אדם מסוגל להעריך אותו היקר והערך של עשיית נחת רוח ליוצרו. ואפילו העושה שלא על תנאי זה, מכל מקום, מתוך שאינו ראוי באופן אחר, עושה גם כן נחת רוח ליוצרו. וזה נקרא שלא מדעתו. (בעל הסולם, "מצווה אחת")
25. אלה אנשים שרוצים להיכנס לדרך האמת, שיגיעו לבחינת הדביקות, צריכים להרגיל עצמם, שכל המחשבה דיבור ומעשה שלהם יהיו על הכוונה, שע"י זה שהם עושים מעשי המצוות ועוסקים בתורה, תצמח מהעבודה זו נחת רוח להבורא, ואסור להם לעשות חשבון, מה שהם יכולים לקבל מהבורא, עבור זה שהם רוצים לתת לו נחת רוח, זאת אומרת, שלא יעלו על מחשבותיהם, מה הבורא יתן להם, שתהיה להם היכולת להוציא מרשותו של הבורא לרשות שלהם, שזה יגרום להם שיעשו שתי רשויות, היינו רשות הבורא ורשות של הנבראים, שזהו ההיפך מבחינת הדביקות. (הרב"ש, מאמר 6, "עניין ביטחון", 1986)
26. כל היסוד הוא, שהאדם צריך לבקש מה שכל מחשבתו ורצונו יהיה רק לתועלת ה', אז בא תיכף ציור של שפלות, הנקרא שכינתא בעפרא. לכן אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.
וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד ניצוצות של קדושה.
רק יש עצה לאדם, שאינו מחכה עד שיורידו לו מדרגתו, וכשמרגיש את שפלותו אז חוזר ועולה. ועלייה זו נקרא שבירר חלק להקדושה, אלא הוא בעצמו יורד ומעלה ניצוצות אחרות, ומעלה אותן לרשות הקדושה.
כמו שאמרו חז"ל "אדלא אבידנא, בחישנא" (שבת קנ"ב), היינו מטרם שאני מאבד את מצבי, שבו אני נמצא, מתחיל אני לחפש, על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על דוד המלך שאמר "אעירה השחר", ודרשו חז"ל, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי. (הרב"ש, אגרת ע"ז)
27. עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו עניין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך. פירוש, שאם אין לו רצון רק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך, שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים. ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנה האדם ילמד איך לצאת מאהבת עצמית, ולהיכנס לדרך של אהבת הזולת. וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'. (הרב"ש, מאמר 13, "בוא אל פרעה - ב", 1986)
28. כתוב "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות".
כי האדם חושב כי קבלת השכר היא מדבר שיש נחת רוח למעלה. לכן בזמן שהאדם לומד ורואה ברכה בלימודו, היינו שיש לו חיות ויכול לחדש חידושי תורה, או כשמתפלל הוא מרגיש שיש לו אהבה ויראה ודביקות והתלהבות בעת התפילה, אז יש לו זהירות בדבר ורוצה להמשיך בעבודתו.
ואף על פי שרואה שאין לו זמן והוא טרוד, מכל מקום יש לו כוח לתת עד מסירות נפש בכדי שלא להפסיק מתורה ומתפילה, כי הוא מרגיש בזה בחינת ידיעה, היינו שיודע ומרגיש בעצמו שמתורה ומתפילה זו יש נחת רוח למעלה. לכן הוא זהיר בזמן כזה שיקיים את עבודתו בכל מאי דאפשר.
מה שאין כן במצווה קלה, שהיא רק מכוח קבלת עול מלכות שמיים, ואינו מרגיש טעם בתורה ואין לו שום חיות בתפילה, בזמן כזה הוא בבחינת קלה.
ובזמן שאין לו שום חשיבות בעבודה כזאת, לכן אינו רוצה להיזהר והתגבר על ההפרעות שיש לו, כי אומר שבין כך ובין כך לא חשוב למעלה העסק בתורה ומצוות בזמן שאין לו שום חיות. ורוצה להפסיק עבור הפרעה קטנה, מטעם שגם כן למעלה זה לא חשוב, וזה שלא יקבל הרבה שכר.
כן אמרו שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. היינו שהקב"ה מקבל נחת רוח ממצב הקטנות שלו, שהוא רק מטעם קבלת עול מלכות שמיים בלי שום ידיעה ושכל והרגשה אחרת מזמן הגדלות. כי עיקר חשיבותו למעלה היא עבודה דזמן הקטנות, ולא הגדלות. וכיוון שאין האדם יודע מאיזה מצב יש למעלה יותר נחת רוח, לכן הווי זהיר במצווה קלה, היינו במצב הקטנות, כבחמורה, היינו במצב הגדלות. (הרב"ש, מאמר 283, "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה - ג")
29. אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא".
כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח. (הרב"ש, מאמר 24, "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה", 1991)
30. כל עבודה שלנו בתורה ומצוות, היא בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתורה ומצוות, שהשכר שלנו יהיה, שעל ידי זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכול בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתורה ומצוות.
היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתורה ומצוות, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא ייתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה. (הרב"ש, מאמר 13, "מהו "לחם רע עין" בעבודה", 1989)
31. שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי". נמצא לפי זה, מה שהוא רואה, שעכשיו, לאחר כמה שנות עבודה, שהוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה, כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה'. נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח לראות, איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי, הנקרא "חיסרון אמיתי", שהמודד של קטנות וגדלות חיסרון, הוא בשיעור הייסורים, שהוא מרגיש, בזה שאין לו המילוי, הנקרא כאן "דביקות בה'", שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק לעשות נחת רוח להבורא יתברך. (הרב"ש, מאמר 24, "ההבדל בין צדקה למתנה", 1986)
32. אם האדם רוצה לקבל התורה על כוונת ה', שהיא להיטיב לנבראיו, שהנבראים יתענגו, נקראת "תורת ה'", שהתורה הולכת לפי קו ה'. ואם האדם לוקח התורה, בכדי שיהיה לו כוח להשפיע, שזה נבחן לכוונת האדם, שהאדם רוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז נקרא "תורתו". (הרב"ש, מאמר 502, "אם האדם מנצח, ה' שמח")
33. בעניין עבודה, נקרא אדם, דווקא זה שיצא משליטת בחינת בהמה. כי בהמה נקרא זה ששקוע בתועלת עצמו, כמו בהמה, ואדם נקרא, מי שיש בו יראת שמיים, ועובד משום יראה, הנקרא בזוהר הקדוש בשם "בגין דאיהו רב ושליט", שרק מטעם גדלות ה' הוא עובד, ואינו דואג לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה', כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "סוף דבר, את אלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם. מאי כי זה כל האדם. אמר ר' אלעזר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות ו'). נמצא, שהאדם נקרא, מי שיש לו יראת שמיים. ומהי יראת שמיים. כלומר, מהי היראה. וזהו כמו שאומר ("הקדמת ספר הזוהר", דף קצ"א, ובפירוש "הסולם", טור ב') וזה לשונו, "הן היראה הראשונה והן היראה השנייה, אינו חס ושלום לתועלת עצמו, אלא רק מפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".
ובהאמור אנו כבר יודעים מהו פירושו אדם, היינו שיש לו יראת שמיים, שהוא מפחד, אולי לא יהא בידו לעשות הכול בעל מנת להשפיע. וזהו נקרא אדם. ובהמה, יהיה הפירוש ההיפך, שהוא דואג רק לתועלת עצמו. כמו שכתוב (קוהלת ג') "מי יודע, רוח בני האדם היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ". שיש לפרש, ש"הרוח של האדם" הוא עולה למעלה, היינו שכל מה שהוא עושה, הכול הוא בשביל תועלת הבורא. וזה נקרא "למעלה", היינו שכוונתו, שהכול יהיה רק בעל מנת להשפיע. מזה יש להאדם נחת רוח. (הרב"ש, מאמר 5, "מהו, שהארץ לא הוציאה פירות מטרם שנברא האדם, בעבודה", 1990)
34. כתוב בזוהר הקדוש ("הקדמת ספר הזוהר", דף קפ"ה, ובפירוש "הסולם", אות ק"צ) ש"היראה דשלא לשמה לאו עיקר יראה". (ובאות קצ"א) אומר וזה לשונו "היראה שהיא עיקר, הוא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט והכול נחשב כאין לפניו, וישים חפצו באותו המקום, שנקרא יראה".
ומזה יצא לנו, שיש שתי מיני כוונות בעת עשיית המעשים, הן בלימוד התורה והן בעשיית המצוות. שעבודת הכלל היא בבחינת לקבל שכר. ועבודת הפרט היא לשם שמיים, וזהו השכר שלהם, אם הם יכולים לשמש את המלך. כלומר, שכל התענוג שלהם, שנותן להם חומרי דלק, שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע, הוא בזה שהם מרגישים, שהם עושים נחת רוח למלך, ונותנים שבח והודאה למלך, בזה שנתן להם מחשבה ורצון לעבוד בשבילו, ולא מטעם לקבל שכר אחר תמורת עבודתם.
כי כדי לקבל שכר, הם אומרים, שאין אנו צריכים להרגיש את גדלות המלך, אלא אנו צריכים להסתכל על גדלות וחשיבות השכר, שיקבלו תמורתן, אם יקיימו את התורה ומצוות, אבל הבורא יכול להישאר אצלם באותה גדלות וחשיבות, כמו שהיה אצלם בתחילת עבודתם.
מה שאין כן אם כוונתם היא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, שאם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי שיעור גדלותו יתברך, בשיעור זה הם יכולים להיבטל אליו ולעשות את כל מעשיהם רק לשם שמיים. וזה כמו שאומר בזוהר הקדוש על פסוק "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד "לפום מה דמשער בלביה".
אי לזאת, אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמיים, בכדי שיהיה להם חומרי דלק לעבודה, הם צריכים כל יום להשתדל להשיג בחינת אמונה בגדלות ה', היות שגדלות ה' זו שמחייבת אותם לעבוד בשבילו. וזהו כל התענוג שיש להם בעבודתם. (הרב"ש, מאמר 15, "מהו, שהצדיקים ניכרים על ידי הרשעים, בעבודה", 1989)
35. בזמן שהאדם צריך להחליף את המטרה, היינו במקום שתחילת עבודתו בתורה ומצוות הייתה המטרה שלו, מה שהוא רוצה לקבל עבור היגיעה, היה תועלת עצמו, ועתה הוא הולך להחליף את המטרה, כלומר במקום שהיה חושב, מתי אני אשיג את המטרה עבור הרצון לקבל שלי, שאני אוכל ליהנות, הוא משתוקק עכשיו להמטרה, ואומר, מתי אני אוכל ליהנות את הבורא, ולוותר על תועלת עצמי.
והיות שהמטרה הזו היא נגד הטבע, אז הוא זקוק יותר לאמונת ה', היינו שהוא צריך להשתדל תמיד להשיג את גדלות ה'. כלומר שבשיעור שהוא מאמין בגדלות ה', בשיעור זה הוא יכול לעשות מעשים על כוונה זו. ולכן מוטל על האדם כל יום להתפלל, שה' יאיר עיניו, ויכיר את גדלות וחשיבות ה', בכדי שיהיה לו חומרי דלק לתת יגיעה על הכוונה דלהשפיע.
ויש בזה להבחין ב' בחינות:
א. שיהיה לו רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזו יהיו כל שאיפותיו.
ב. שיעשה מעשים על הכוונה, שהמעשים יביאו לו רצון, שירצה לעשות מעשים בכדי שיהיה נחת רוח להבורא. כלומר שהוא צריך לעשות מעשים ויגיעות גדולות בכדי שישיג אור וכלי. אור נקרא, היינו שקיבל מה' רצון שהוא משתוקק כל היום לעשות נחת רוח להבורא. וכלי נקרא, רצון, כלומר שיהיה לו רצון שירצה להשפיע לה'. וב' אלה הוא צריך לקבל מהבורא. זאת אומרת, הן האור והן הכלי. אולם האדם צריך לדרוש את זה, ועל זה כתוב, "ציון דורש אין לה". ואמרו חז"ל, "פשט מכלל דבעי דרושה", היינו שצריכה להיות דרישה מצד התחתונים, שה' ייתן להם הן האור והן הכלי. (הרב"ש, מאמר 18, "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה", 1989)
36. בזמן שהאדם בא לידי דרגה שהוא רוצה להשפיע לה', היינו נחת רוח ליוצרו, ואז מתחיל לחשוב מה חסר לה', בכדי שיוכל להמציא לו, כי כל דאגותיו הן רק שתהיה נחת רוח להקב"ה, אז הוא רואה שכל מה שברא את העולם, בכדי שיקבלו תענוגים ממנו, ויותר מזה לא חסר להקב"ה. לכן הוא ממלא אז את רצון ה' ומקבל את התענוגים.
ואז כבר אין שום עניין של נהמא דכסופא, מטעם שהוא לא מקבל את התענוגים משום שהוא רוצה ליהנות, אלא מטעם שרוצה להשפיע להקב"ה. כי בזמן שהאדם בא לדרגה שרוצה רק להשפיע לה', אז עובר ממנו הצמצום, ורואה את העולם שהוא "מלוא כל הארץ כבודו".
ואז הוא רואה שכל זה נגלה לעיניו בכדי שיהנה מזה. לכן אחר שהשיג את דרגת השפעה, היינו שהשיג את המדרגה שכל רצונו הוא רק להשפיע נחת רוח לה', אז האדם ממלא את עצמו מכל התענוגים מה שעיניו רואות, כנ"ל בביאור "מלוא כל הארץ כבודו".
נמצא לפי הנ"ל, מה האדם צריך להשיג שנגיד עליו שכבר קיבל את שכרו, אחר שיגע ועמל כמה שנים, זהו רק דבר אחד, הרצון להשפיע. דהיינו את הדרגה שרוצה לשמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס.
וכל היגיעה שהאדם צריך לייגע את עצמו בתורה ומצוות היא רק להשיג דבר זה. וזה נקרא יראת שמיים, כמו שכתוב "מה ה' אלוקיך שואל מעימך, כי אם ליראה אותי". (הרב"ש, מאמר 295, "כל מקדש שביעי - א")
37. האדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, ולילה ויום צריכים להיות שווים אצלו, כמובא בזוהר הקדוש (פרשת בשלח). היינו שמצב השלימות שנקרא "יום", ומצב הבלתי שלימות הנקרא "לילה", צריכים להיות בשווה, היינו אם כוונתו לשם שמיים, אז הוא מסכים שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו.
ואם הקב"ה רוצה שהוא יישאר במצב הבלתי שלימות, הוא גם כן מסכים. והסכמה מתבטאת בזה שהוא מקיים את עבודתו כאילו היה זוכה להשלימות, זה נקרא מסכים, היינו שהיום והלילה שווים אצלו.
מה שאין כן אם יש הבדל, אז בשיעור ההבדל יש פירוד, ועל פירוד הזה כבר יש אחיזה להחיצונים. לכן אם האדם מרגיש שיש אצלו הבדל, אז הוא צריך לעשות תפילה שה' יעזור לו, שלא יהיה הבדל אצלו, ואז הוא יזכה לשלימות. (הרב"ש, מאמר 300, "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם")
38. העצה היא, לבקש עבור הכלל כולו, היינו שכל מה שהוא מרגיש שחסר לו, ומבקש מילוי, אז אין לו לומר, שהוא יוצא מהכלל. זאת אומרת, שמגיע לו יותר דברים ממה שיש להכלל כולו. אלא "בתוך עמי אנוכי יושבת". היינו, אני מבקש עבור הכלל כולו, משום שאני רוצה להגיע לידי מצב, שאני לא אדאג שום דבר בשבילי, אלא בשביל שיהיה נחת רוח להבורא. אם כן מה חשוב לי, אם הקב"ה יש לו הנאה ממני, או שאותה הנאה היא יכולים לקבל מאחרים.
זאת אומרת, הוא מבקש מה', שייתן לנו הבנה כזו, שהיא נקראת "כולו לשם שמיים", שפירושו, שיהא בטוח בעצמו, שלא מרמה את עצמו, בזה שהוא רוצה להשפיע לה' שיכול להיות באמת הוא חושב הכול על אהבה עצמית שלו, היינו שהוא ירגיש את הטוב והעונג.
אי לזאת, הוא מתפלל לה' עבור הכלל. היינו, שאם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור להכלל כולו, וייתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה', שתהיה לו נחת רוח. (הרב"ש, מאמר 15, "תפילת רבים", 1986)
39. כוונת המאציל היא שהתחתונים יקבלו תענוג. והאדם משמש עם התורה בדבר הפוך, היינו שהאדם רוצה שהקב"ה יקבל תענוג. וכוח הזה הוא מקבל מהתורה מבחינת התבלין כנ"ל. נמצא בזה, שהאדם לוחם עם הקב"ה, היינו שהקב"ה רוצה שהאדם יקבל תענוג, והאדם רוצה שה' יקבל תענוג.
נמצא, שמשתמש עם התורה בכוון הפוך מהמוכר. ועל זה אמרו, שהקב"ה אומר, "נצחוני בניי", היינו שלוחמים נגד הרצון לקבל, שה' הטביע בלבבם, שאם האדם מנצח, אז הקב"ה שמח. (הרב"ש, מאמר 502, "אם האדם מנצח, ה' שמח")
40. קו ימין, היינו שלימות, שאין בו שום חיסרון. ומה עליו לעשות בזמן שהוא עוסק בבחינת הימין, הוא לתת שבחים והודאות לה', ולעסוק בתורה, ושאז הזמן לקבל את המאור התורה, היות שנמצא במצב שלימות הנקרא, שהוא איש שיש לו ברכה ואין לו חסרונות. וממילא אז הזמן לשרות עליו בחינת ברכה, כנ"ל ש"ברוך מתדבק בברוך".
אולם על רגל אחת אי אפשר ללכת, פירוש, על קו אחד אין האדם מסוגל להתקדם, היות שיש כלל, "אין אור בלי כלי", כלומר, "אין מילוי בלי חיסרון". והיות בקו ימין הוא בבחינת השלימות, אם כן אין לו מקום להתקדם, שיהיה לו צורך שה' ימלא את צרכיו, כי אין לו שום צורך.
לכן האדם מוכרח אז להשתדל לראות את חסרונותיו, בכדי שיהיה לו מקום לתת תפילה, שה' ימלא את חסרונותיו. וזה נקרא, שהאדם צריך להמציא כלים ריקים, שהקב"ה ימלא אותם עם שפע עליון, שזה נקרא, ברכה. ואם אין כלים ריקים, היינו חסרונות, אם כן במה הוא יכול למלאות אותם.
וזה נקרא, שהאדם הולך אז בקו שמאל, שעניין שמאל נקרא ברוחניות, דבר הצריך תיקון. זאת אומרת, שהאדם צריך חלק קטן מזמנו לעשות ביקורת על עצמו, כמה הוא מסוגל לתת כוחות ולעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, ואם הוא יכול לומר, אם לא לעבוד בעל מנת לעשות נחת רוח ליוצרו, אין הוא רוצה לחיות, וכדומה לזה.
ואז הוא בא לידי הכרה, שאין הוא מסוגל לזה מכוחות עצמו, אלא רק ה' יכול לעזור. נמצא, שעתה הוא הזמן שיכול לתת תפילה מעומק הלב. כלומר שהוא רואה ומרגיש שאין כוח בידו לשנות את הטבע שעימה נברא, הנקרא, רצון לקבל לעצמו ולא להשפיע. (הרב"ש, מאמר 16, "מה הוא האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה", 1989)
41. אנו מבקשים שה' ייתן לנו את הכוח, שאנו נוכל לעשות את כל מעשינו בשבילך, היינו לתועלת ה'. אם לא, היינו אם אין אתה תעזור לנו, אז יהיו כל מעשינו רק לתועלת עצמנו. וזהו הפירוש, אם לא, כלומר, שאם אין תעזור לנו, תהיו כל מעשינו רק למעננו, לתועלת עצמנו, כי אין לנו כוח התגברות על הרצון לקבל שלנו. לכן תעזור לנו, שנוכל לעבוד בשבילך. לכן אתה מוכרח לעזור לנו. וזה נקרא, "עשה למענך", היינו שתעשה עשייה זו, שתיתן לנו את הכוח של רצון להשפיע. אחרת, היינו, אם לא, אנחנו אבודים. זאת אומרת, שאנחנו נשאר ברצון לקבל לתועלת עצמנו. (הרב"ש, מאמר 5, "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה", 1991)
42. אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו" (קידושין ל').
זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצוות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצוות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה ייתן לו הכוח הזה, הנקרא "כוח השפעה". (הרב"ש, מאמר 16, "עניין השפעה", 1984)
43. הכניסה לעבודה מוכרח להיות שלא לשמה, היינו שעל ידי זה שהוא יאמין בה' יהיה לו חיים של תענוג. זאת אומרת אם הוא יעשה פעולה זאת, הנקראת אמונה, אזי היא מביאתו לידי התרוממות הרוח ולידי כוחות נפשיים יותר עליונים, מכפי שיש לו, בזמן שאין עושה הפעולה הזאת.
נמצא שזו סגולה שהוא יכול לטעום טעמים יותר גדולים בכמות ואיכות, מכפי שהוא טועם בזמן שהוא עושה סגולות אחרות שיביאו לו תענוג.
זאת אומרת שיש הרבה סגולות בכדי להשיג תענוג, היינו אכילה, שתייה, שינה וכדומה, או מלבושיי כבוד, או מזה שהוא עושה פעולות שאנשים יכבדוהו. פעולות כאלה אנו רואים שהן סגולות, שעל ידן הוא משיג תענוג.
אבל התענוגים שסגולות אלה מביאות לו, הם תענוגים מצומצמים בכמות ואיכות. מה שאין כן הסגולה של האמונה, מביאה לו תענוג יותר גדול בכמות ואיכות. וכל זה נקרא "שלא לשמה", היינו משום שכל כוונתו הוא רק בכדי להשיג תענוג יותר גדול.
ורק אחרי שמשיג מדרגה זאת הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת.
כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך.
אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאווייו במה שיוכל ליהנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע. (הרב"ש, מאמר 223, "הכניסה לעבודה")
44. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה.
הקב"ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה גם, באה לכלול עימהם השכינה. ולא עוד, אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם, ויש לו נחת והוא שמח בהם. כמ"ש, אז נִדְבְּרו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו.
ואתם החברים שכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן והלאה לא תיפרדו זה מזה, עד שהקב"ה ישמח עימכם, ויקרא עליכם שלום, ויימצא בזכותכם שלום בעולם. כמ"ש, למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בךְ. (זוהר לעם, פרשת אחרי מות, מאמר "הנה מה טוב ומה נעים", סעיפים 66-65)
45. לא נברא העולם אלא בהשפעה, לעסוק בתורה ובמעשים טובים, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו, כמו שכתוב, כל פָּעל ה' לַמַענהו, כדי שהבריות ישפיעו לו נחת רוח.
אבל בתחילה, כמו שכתוב, עייר פרא אדם ייוולד, שכל עניינו הוא להנאת עצמו, ואין בו הרצון להשפיע כלל. והוא טוען, כל פעל ה' למעני ולהנאתי, שהרי רוצה לבלוע העולם ומלואו לטובתו ולתועלתו.
ולפיכך הטביע הבורא ייסורים קשים ומרים בקבלה לעצמו, הטבועים באדם מעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן, שאם יעסוק בתורה ובמצוות אפילו להנאת עצמו, מכל מקום על ידי המאור שבה, ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראות, שיש בטבע הקבלה לעצמו.
ואז ייתן אל ליבו להבדיל את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, כמו שכתוב, כל פעל ה' למענהו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות, שאין בו חיסרון כלשהו.
ואז לוקח חלק בשמחה אשר בעת בריאת העולם. כי זכה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. כי בכל מקום שנותן עיניו, הוא רואה רק טוב ורק שלימות, ואינו רואה במעשה הקב"ה שום חובות כלל, אלא הכול זכויות. (זוהר לעם, פרשת בראשית - ב', מאמר "שבעה היכלות של או"א דבריאה", סעיף 103)
46. ותחזק התקשרותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכול נחת רוח אליך. וזה עיקר כוונתינו. ואם אין לנו שכל לכוון את לבבנו אליך, אתה תלמדינו, אשר נדע באמת כוונת רצונך הטוב. (רבי אלימלך מליז'נסק, "נועם אלימלך")