עשרה בניסן עטרת אור יום הששי
עי' ב"ק. (ב.) תוספות ד"ה ולא זה וזה שיש בהם רוח חיים, "דכולהו אתי מבור וחד מהנך כדאמרינן בגמ' והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר" ע"ש.
פירוש, דמייתי שמה מיד לאחר זה, "וקצת קשה דמשמע דעונשין ממון מן הדין", פירוש, יש עונש גוף ויש עונש ממון, וחלוקים המה הרבה, כי עונש גוף הוא בחטאים שמתמרקים ע"י מיתה דוקא, בכלל או בפרט, שהוא חלק א', כי כל עונש המגיע לגוף נקרא מיתה, ואפילו שינה אמרו, (ברכות נז:) שחלק אחד מששים ממיתה, (שם יח:) ורשעים בחייהם נקראים מתים. לכן כולהו עלמא סבירי להו שעונשין לגופים מן הדין שמחייבו לזאת, בסוד, חטא אדם הראשון, אבל עונש ממון שהנזק מגיע לנכסיו דוקא, בזה אין העונש מגיע מן הדין.
ומייתי לה, (שמות כא לג) מ"וכי יפתח איש בור", או "כי יכרה איש בור", ופריך, "אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כל שכן, אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין". פירוש, כי הוי' איש מלחמה כידוע, אבל פעמים בא בפתיחה בעלמא כמ"ש פותחין לו, ולפעמים בא בכריה, שנוטל הכר מתחתיו.
וכל זה הוא סוד השלימות שלא יצויר, בבחי' שלא יפול בו חסרון, והיכן שנמצא חסרונות המוצל מהם יקרא בעל השלימות
וסוד התשלומין הוא, (שם לד) "כסף ישיב לבעליו", סוד, חסד דמתגלי אפום אמה, ומי משלם, "בעל הבור ישלם", אלא א"כ מה קעביד הניזק שיהיה נקרא שמו באותו מעשה, כי לא התחיל ולא השלים כנ"ל, וזה קמגלי קרא, "והמת יהיה לו" לניזק, בסוד (עי' רש"י שם) "שמין את הנבילה" כמה שוה מעיקרא וכמה שוה עכשיו, בסוד (שה"ש ז ו) "ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן מלך אסור ברהטים", והבן.
וזה הוכחה גמורה שאין עונשין ממון מן הדין אלא מן החסד ממש, ולא עוד שאין מגיע לניזק שום חרפה ובושה ממיתת חמורו, כי על עסקי פתיחה וכריה באה לו מן השמים, אלא גם (ישעיה סא ז) "בארצם משנה ירשו", כי מחמת ששמין את הנבילה כנ"ל, לא יגיע לניזק מעתה מתנת חנם, כאוכל דלאו דיליה וסמוך על שולחן רבו ואביו, שבהית לאסתכולי באפיה כמובן, אלא אוכל על שולחן עצמו, והוא מאריה דביתא.
ועוד דרשו בפרק הפרה, (ב"ק נא.) על פסוק הנ"ל, כי יפתח וכו' יכרה וכו' אלא להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון", פירוש, דאיתא כתר עילאה לגבי עילת העילות אוכמא הוא, וזה שדרשו שלפעמים מוצא אדם חן, ורוצים להוסיף לו בהירות על בהירות כנ"ל, דלהשי"ת ולתפארתו א"ס וא"ת אז אפילו "שכל"הו" אתי מבור, וחד מהנך בור וחד סוד, (במדבר כא יח) "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם", דהיינו, שמעשה הראשון כבר נגמרה על מכונו, מ"מ כורה אחר כורה, וז"ס קטנות ב', שם אכדט"ם קודמין לשם אלקים סוד הרחמים, כי בכלות צירופי אלקים מתחיל בחי' אלהים אחרים, אבל באותיות הקודמין ליתן תמן בחי' מיתה כלל, וזה שרמזו בתוספות לפנים מזה דכלהו אתי מבור, וחד מהנך דכל האותיות נתקנו בסוד באר מים חיים כנ"ל, אלא א"כ מאי לא זה וזה שיש בהם רוח חיים, דקאמר למילף אידך מזה, הא אפשר למילף מבור, וחד מהנך, וזה קאמר והתנא לא האריך אלא להגדיל תורה ולהאדירה, וז"ס (ישעיה מב כא) "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", ע"י נפילת שור או חמור לבור.
ובזה תבין ששם אכדט"ם בגימטריה "עד", שז"ס (עי' שמ"ר מה) "עדי שקבלו בהר חורב". גימטריה "עד" היא השורש של המילה (שמות כה כב) "ונועדתי לך מעל הכפורת", וכו'. ובזה תבין ג"כ סוד ג' פעלים המחברים ב' שמות (וב' מלות,) כמו שאמרו ז"ל (ב"ק ג:) "אדם מועד לעולם בין ער ובין ישן", ודו"ק.
ואולי יש להבין בו, (בראשית לא מז) מה שיעקב קרא לו גלעד, שכוונת שם הנ"ל הוא שתיבות "אם" אינו מתחלק באותיות הקודמים, בסוד שלפני א' מה אתה סופר, ומ' פתוחה ע"כ בסוף תיבה באה שדרכה להיות סתומה, אבל "הלי" מתחלף באותיות הקודמים "כדט", לכן כאן שורש הרחמים שבחשבון "גל", לכן זה שורש העדי עדיים שקבלו בהר חורב, דהיינו, גימטריה "גל" כנ"ל, וזה רמז שם "גל" "עד", בחשבון ויפתח הגלעדי הוא נטל נקמה בעמונים.
ודע שלמשה רבינו ע"ה לא ניתן רשות להלחם אתם ואפילו לצור אותם.