כתוב בתורה אות על הכהונה, בדבר שכל שבט ושבט יתנו מטות, ועל מטה אהרן כתוב, "ויצא פרח ויצץ ציץ, ויגמל שקדים". וצריך להבין בחינת ציור האות הזה, באופן זה, של ציץ, פרח ושקדים.
ולע"ד נראה, שזה גילוי סוד כללות הבריאה, עד תיקונו. כי הנה יש סדר הבריאה, וסדר העבודה ותכלית, בסוד ענ"ג, ג' קוצי דיוד, דהיינו רת"ס. והנה ראש כל דבר, הוא בחינת ציץ, וציץ מתפשט לפרח, ובהגמל הפרח, נעשה שקדים טובים למאכל.
והנה חטא קורח היה, שטען, "כל העדה כולם קדושים ובתוכם הוי'", דהיינו, מדרך הבורא, שהטביע בבריותיו, כל אחד פרט לעצמו ואינו ערב בעד אחר, ומה (דברים כד יד) "בנים לא יומתו על אבות", כל שכן אחד בעד חבירו, שאינו מכירו כלל. וכבר כל ישראל עמדו על הר סיני וידעו את ה', ואם כן למה תתנשאו, דהיינו, שעשיתם מדרגות בקדושה, דמשה לעצמו, ואהרן לעצמו, וכהונה ולויה וישראל. ואדם הרוצה לעלות עולה לה', או להקטיר קטורת, תלוי בכונת אחרים, דהיינו הכהנים, וכן (וגם) קרבן ציבור, וקרבן יחיד. ואחר עונש קורח היה תלונה בישראל, "אתם המיתם את עם הוי' ", דהיינו, שישראל חשבו שהם גרמו זאת, כיון שדרך עבודה ותורה, לא בשמים היא. ובסוד, (עי' זהר שמות הסולם אות רנב) "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", על כן היו בני ישראל, צריכים לשתי הוראות, א', שמפי הקב"ה הוא, וב', שכן גם ראוי להיות, כי באמת קושיה גדולה, מה לאחד בשביל השני.
והנה בחינת פרח, הוא, ציור הנאה שבציורים, כשצייר מצייר פרח, תחילה עושה בחינת נקודות, זה למעלה וזה למטה. זה גדול ורחב קצר וצר. וזה קו וזה נקודה. וטרם הִגָּמֵר הציור, אין שום טעם באופן עמידת הקוים והנקודות. ואפילו אם הוא צייר, אך עדיין לא הגיע לדרגתו של המצייר, לא יוכל להשיגו. אבל בהתחבר אלו לאלו, נעשה פרח נאה, כפי חכמת הציור. לכן נראה להם, בחינת ציץ של הבריאה. דהיינו, נקודת כל נפש ונפש שצריך להשתלם בציור פרח אחד, לכן נראה להם סוד הערבות. וכל נפש שמגביה את עצמו, או משפיל את עצמו, הרי משנה בחינת הפרח שעלה במחשבה, ועל כן זה, צריך לזה.
ועל כן צריכים כהונה, לויה ושושבינין. אבל האמת, בסוף בהארת משיח, יהיה בחינת שקדים, שכל חתיכה משקד מאכל לעצמה, ואין חֵלֶק צריך לַכֹּל, אבל בזמן העבודה, חלק צריך לחלק, וכל לחלק, וחלק לכל. בסוד המתקלא, שכל אחד צריך לתת בעד חבירו משלו, וכדמות הפרח, שאם נוטלים חלק פרח בפני עצמו, הרי מקלקלים הדמות והציור הנאה, וגם לַחֵלֶק בעצמו לא יהיה כל ציור, כי הוא נאה בחיבור הכלל דוקא, בסוד, (ישעיה מג ט) "וראשנות ישמיענו יתנו עדיהם ויצדקו" וכו'. גם בא המופת במטה אהרן, להורות שמפי עליון וכו', בסוד, (מלאכי ג ו) "אני ה' לא שניתי".