קנה לך חבר

1. אמרו חז"ל: "עשה לך רב, וקנה לך חבר". דהיינו, שהאדם יוכל לעשות לו, סביבה חדשה, שהסביבה תעזור לו, להשיג רוממות רבו. והיינו, על ידי אהבת חברים, המחשיבים את רבו. שעל ידי שיחת החברים, ברוממות רבו, מקבל כל אחד, הרגשת רוממותו. באופן, שההשפעה לרבו, תיהפך לקבלה, ולחומר דלק. והיינו, בשיעור שיביאהו, כן לעסוק בתורה ומצוות לשמה.

שעל זה אמרו: "במ"ח (48) מעלות, שהתורה נקנית בהם, בשימוש חכמים, ובדקדוק חברים". כי מלבד שמשמש לרבו, צריך גם כן לדקדוק חברים. כלומר, להשפעת החברים, שיפעלו עליו, להשגת רוממותו של רבו. כי השגת הרוממות, תלויה לגמרי בהסביבה. ואדם יחידי, אי אפשר, שיפעל בזה במשהו. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

2. אייעצך, לעורר בקירבך יראה מקרירות אהבה שבינינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לגריעותא (לפגם) תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בליבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבוא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות.

וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שווה בשווה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה דהשתא (של עכשיו), יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך. (בעל הסולם, אגרת ב')

3. סדר העבודה הוא, שהאדם יתחיל ב"עשה לך רב", שיקבל עליו עול מלכות שמיים למעלה מטעם ולמעלה מהדעת. שזה נקרא "עשייה", היינו בחינת מעשה לבד, אף על פי שאין הגוף מסכים. ואחר כך "קנה לך חבר". שעניין קניין הוא, שאדם רוצה לקנות משהו, הוא צריך לוותר על דברים שכבר השיג. והוא נותן את מה שיש לו מזמן, ותמורת זה הוא קונה חפץ חדש.

וכמו כן כאן בעבודת ה'. בכדי שהאדם יגיע לדביקות ה', שהוא בחינת השתוות הצורה, מבחינת "מה הוא רחום, אף אתה רחום", נמצא, שהוא צריך לוותר הרבה עניינים שיש לו, בכדי לקנות בחינת התחברות בה'. וזהו פירוש "וקנה לך חבר".

ומטרם שהאדם "עשה לעצמו רב", היינו מלכות שמיים, איך שייך לומר "וקנה לך חבר". היינו, שיתחבר עם הרב. הלא עדיין אין לו רב. אלא לאחר שעשה לעצמו רב, אז שייך לדרוש מהגוף, שיעשה ויתורים, בכדי לקנות את ההתחברות, שהוא רוצה להשפיע נחת רוח להבורא.

ועוד יותר מזה. יש להבין, כפי ערך גדלותו של הרב, ממש בשיעור הזה, יש לו כוח לקיים "וקנה לך חבר". מטעם, לפי החשיבות שמרגיש בהרב, באותו שיעור הוא מוכן לעשות ויתורים, בכדי שיוכל להתחבר עימו. כי אז הוא מבין, שהכול כדאי לעשות, בכדי לזכות לדביקות ה'. (הרב"ש, מאמר 1, "עשה לך רב וקנה לך חבר - א", 1985)

4. עניין חברות אמיתית הוא, שכל אחד ייתן את התשלום הדרוש לקנות חבירו, הוא דווקא ששניהם הם בשיעור קומה אחת, אז שניהם משלמים שווה בשווה. כדמיון העסק הגשמי, ששניהם נותנים הכול שווה בשווה. אחרת לא יכולה להיות שותפות אמיתית. לכן "וקנה לך חבר". שאי אפשר להיות התחברות, שכל אחד יקנה את חבירו, רק בזמן ששניהם שווים.

אבל מצד השני, היינו שכל אחד יהיה לו מה ללמוד מהשני, אי אפשר להיות אם אין אחד רואה, שחבירו יותר גדול ממנו. ואם השני יותר גדול ממנו, אי אפשר להיות לחבר, אלא לרב, והוא נבחן לתלמיד. אז יש מקום, שיכול ללמוד ממנו שכל או מידות טובות.

וזה עניין שאמר "עשה לך רב וקנה לך חבר", ששניהם צריכים להיות. היינו, שכל אחד יחשיב את השני לחבר. אז יש מקום לקנות. זאת אומרת, שכל אחד מוכרח לשלם ויתור נגד השני. בדומה, שהאב מוותר על מנוחה שלו ועובד עבור הבן שלו, ומוציא כסף בשביל בנו. והכול הוא מטעם האהבה. (הרב"ש, מאמר 1, "עשה לך רב וקנה לך חבר - א", 1985)

5. "עשה לך רב, וקנה לך חבר", שזהו דרך התיקון, ופעם בלשון "והווי דן את כל האדם, לכף זכות" (פרקי אבות א'). ויש להבין מהו הפירוש, "עשה". ומהו הפירוש "קנה". ומהו הפירוש, "הווי דן, לכף זכות".

עניין "עשה", צריכים לפרש, שזה בא להוציא, מבחינת השכל, כי בדבר שאין השכל מבין אם כדאי לעשות את הדבר, או לא. אם כן, איך שייך להכריע, מה שטוב לי, או להיפוך, אם בבחינת השכל, הם שווים, אז מי מכריע להאדם את מה כדאי הוא לו לעשות, אלא בבחינת המעשה הוא יכול להכריע.

כי צריכים לדעת, כי בפני האדם, עומדים שני דרכים: לעבוד בעל מנת להשפיע. או לעבוד בעל מנת לקבל. יש חלקים בגופו של אדם, שאומרים לו, שיותר תצליח בחיים שלך אם אתה תעבוד בעל מנת להשפיע: ודווקא באופן כזה תהנה בחיים שזה טענת יצר הטוב כמו שאמרו חז"ל, "ואם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

וטענת היצר הרע, הוא להיפוך, שיותר טוב ויותר כדאי לעבוד בעל מנת לקבל. ואז רק הכוח, הנקרא מעשה, שהוא בחינת למעלה מהדעת, הוא המכריע ולא השכל וההרגש, לכן עשייה נקרא למעלה מהדעת ולמעלה מהטעם. שזהו הכוח הנקרא אמונה שהוא נגד השכל.

ו"קנה" הוא בתוך הדעת. שמדרך העולם שהאדם רוצה מה שהוא לקנות, אז הסוחר מראה לו הסחורה, והוא עומד על המקח, אם כדאי לו לתת המחיר מה שהסוחר דורש, ואם הוא לא רואה את הכדאיות, אז הוא לא קונה. נמצא שעניין "קנה" הוא בתוך הדעת. (הרב"ש, מאמר 8, "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב", 1985)

6. בין אדם לחבירו צריכים לומר מקודם קנה לך חבר, ואחר כך עשה לך רב. משום שבזמן שהאדם מחפש חברים, אז הוא צריך לבדוק אותו מקודם, ולראות אם באמת כדאי הוא, שהוא יתחבר עימו, כי אנו רואים, שתקנו לנו, תפילה מיוחדת בקשר לחבר, שאנו אומרים אחר הברכות, בתפילת "ויהי רצון": "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע".

משמע מזה שמוטל על האדם בטרם שמקבל חבר לעצמו לבדוק אותו בכל מה שאפשר לו לבדקו, ואז הוא משמש דווקא עם הדעת שלו. לכן לא אמרו עשה לך חבר, שעניין "עשה" מרמז על למעלה מהדעת. לכן בעניין בין אדם לחבירו, הוא צריך ללכת עם הדעת שלו, ולבדוק עד כמה שאפשר אם חבירו הוא בסדר, כמו שאנו מתפללים בכל יום: "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע". (הרב"ש, מאמר 8, "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב", 1985)

7. הנה המשנה אומרת לנו: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והווי דן את כל האדם לכף זכות" (פרקי אבות א').

הנה לאחר שביארנו, שבין אדם לחבירו נוהג הסדר מקודם הולך וקנה לך חבר, שהסברנו שעניין קנה הוא בתוך הדעת, ואחר כך, צריכים לעסוק בעשה לך רב, ובין אדם למקום, הסדר הוא מקודם, עשה לך רב, ואחר כך קנה לך חבר, כנ"ל. (הרב"ש, מאמר 8, "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב", 1985)

8. הנה כבר הגיע הזמן שנתחיל ללכת קדימה לקראת מטרתנו הקדושה כמו גיבורים אנשי חיל. והדרך הסלולה המובילה למטרה היא כמו שידוע - אהבת חברים, שעל ידה עוברים לאהבת ה'. ועניין אהבה הוא על ידי "וקנה לך חבר", היינו, על ידי מעשים בזה קונה את ליבו של חבירו. כי אפילו שרואה שליבו של חבירו הוא כמו אבן, מכל מקום אין זה תירוץ, ואם הוא מרגיש שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה אזי הוא צריך לקנות לו על ידי מעשים.

כי כל מתנה שנותן לחבירו (ומתנה נבחנת בזה שיודע שחבירו ייהנה מזה, בין בדיבור בין במחשבה ובין במעשה. אלא היות וכל מתנה צריכה להיות בהתגלות כדי שחבירו ידע מזה, ובחינת מחשבה אין חבירו יודע שחשב בעדו, לכן צריכים גם לדיבור, שיגיד לו שחושב ודואג עבורו. וגם בזה, דווקא במה שאהוב לחבירו, היינו מה שמתוק לחיך חבירו, שמי שאינו אוהב דברים מתוקים אלא דברים חמוצים אינו יכול לכבד את חבירו בדברים חמוצים אלא בדברים מתוקים דווקא, שזה אהוב לחיך חבירו. ומזה נבין שיכול להיות דבר של מה בכך אצל אדם זה, ואצל חבירו אותו הדבר הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם) הוא כמו כדור שעושה חלל באבן, הגם שהכדור הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכדור השני כשפוגע באותו מקום כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב.

ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חבירו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה ניצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך.

ואם תשאלו, מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חבירו? תסלחו לי בזה שאני כותב: "כל אחד ואחד מרגיש שיש לו לב אבן", כוונתי חוץ מאותם חברים שיודעים ומרגישים בעצמם שמצדם אין התנגדות שחבירו יאהב אותו וייתן לו מתנות (ולאו דווקא במעשה, לכל הפחות בדיבורים יפים וטובים ותשומת לב מיוחדת לו ואליו בלבד), אני מתכוון רק לאלו שמרגישים בעצמם לגבי אהבת חבירו לב קריר מאוד, או שהיה להם לב בשר אבל הקרירות מצד החברים פעלה גם עליהם ודי למבין, וגם ליבם קפוא כאבן.

העצה היא פשוטה מאוד, כי הטבע באש הוא שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש. וזהו כלל גדול, ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה". וזהו דווקא באופן שהמעשה הוא לשמה, היינו להשפיע מתנה לחבירו, ורק הכוונה היא שלא לשמה.

כי נותנים מתנה רק למי שיודעים ומכירים שהוא אוהבו, נמצא שכוונת המתנה היא כמו הכרת טובה על האהבה שחבירו נותן לו. אבל אם נותנים מתנה לאיש זר, היינו שלא מרגיש שחבירו הוא קרוב לליבו, אם כן אין לו על מה לתת לו הכרת טובה, נמצא שהכוונה היא שלא לשמה, היינו הכוונה שצריכה להיות. ויש הווה אמינא לומר שזה נקרא "צדקה", בזה שמרחם על חבירו שרואה שאין מי שמדבר איתו ושיקבל אותו בסבר פנים יפות, ולכן הוא עושה לו את זה. על זה יש תפילה, היינו שהשי"ת יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חבירו ושחבירו יהיה קרוב לליבו. אזי בזכות המעשה זוכה גם כן לכוונה.

אבל בזמן שתיכף בעשייתו התכוון הנותן שהמתנה שנותן לחבירו היא רק בתורת צדקה (הן שנותן את זמנו עבור חבירו שזה לפעמים עוד יקר לאדם מדמיו, כמאמר: "אדם דואג על מיעוט דמיו ואינו דואג על מיעוט ימיו". אבל עניין הזמן יש לכל אחד ואחד ערך בפני עצמו, כי יש אנשים שמרוויחים לירה לשעה ויש פחות ויש יותר, וכמו הרוחניות שלהם, כמה רוחניות מרוויחים לשעה וכו') אם כן הוא מעיד על עצמו שאינו מתכוון לאהבת חברים, היינו שעל ידי העשייה תתווסף האהבה שביניהם.

ורק בזמן ששניהם מתכוונים לשם מתנה ולא לשם צדקה, אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות ליבו, והחמימות גורמת לניצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדביקות מחברת שני דברים לאחד.

ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חבירו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחבירו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחבירו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיוון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חבירו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות. (הרב"ש, אגרת מ')

9. במטרת הבריאה, שהיא להיטיב לנבראיו, ואם הם לא יודעים ולא מרגישים את הטוב ועונג, איזו הטבה היא זו, כנ"ל. לכן נקרא האור הזה בשם "חכמה וראייה" ובשם "אור הפנים" בסוד "חכמת אדם תאיר פניו". וזה נקרא בעבודה "דבר שבמניין", כלומר דבר המתקבל בכלים דקבלה. זאת אומרת, אם הוא מקבל זה, אז הוא רואה מה שקיבל ויכול למנות ולספור מה שיש לו.

וזה נקרא גם כן, בחינת מתנה, ודרך העולם הוא שמי שנותן מתנה לחבירו הוא רוצה שחבירו יספור וימנה כמה הוא ערך חשיבות המתנה. והטעם הפשוט הוא, זה שנותן לחבירו מתנה, בטח שהוא רוצה לגלות לו אהבה. ובטח לפי ערך חשיבות המתנה, בשיעור זה האדם יכול להעריך את מידת אהבה. נמצא, שאם אין האדם מסתכל בהמתנה, לראות את גדלה של המתנה, הוא פוגם במידת האהבה.

נמצא, במתנה, כשהאדם מקבל, אם הוא לא רואה או שלא השתדל לראות את חשיבות המתנה, הוא פוגם במידת האהבה, מה שהנותן רוצה בכך. נגיד על דרך משל, חז"ל אמרו "קנה לך חבר", והאדם הזה רוצה לקנות את חבירו על ידי זה ששולח לו מתנות. ואם האדם לא יראה ויעריך את גודל חשיבות המתנה, שקיבל ממנו, איך הוא יכול לבוא לידי בחינת "וקנה לך חבר". נמצא, שבמתנה האדם צריך למנות ולספור מה שקיבל מחבירו. (הרב"ש, מאמר 31, "מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמניין, בעבודה", 1990)

10. האור המקובל בכלים דהשפעה, נקרא "אור דחסדים", ש"חסד" פירושו שהוא נותן, כדוגמת שאדם עושה חסד עם חבירו. ובחינה זו מכונה "חסדים מכוסים", כלומר, שהחסדים, מה שהוא מקבל בכלים דהשפעה, היינו מה שהוא נותן, אז האור יש לו ערך כדוגמת הכלי. כלומר, כמו שידוע, שיש עניין צדקה ועניין מתנה.

ובמתנה, הסברנו לעיל, שהאדם צריך לראות מה שהוא קיבל ולא סתם שקיבל מתנה מחבירו. ואם האדם אומר, מה חשוב מה שהוא נתן לי, נמצא שהוא פוגם במתנת חבירו. כלומר, המטרה שהוא שלח לו המתנה אינה עושה את שליחותה, היינו שהמתנה צריכה לקנות לו חבר, כנ"ל "קנה לך חבר", ואם הוא לא רואה את החשיבות של המתנה, ממילא לא יכול לקנות אותו בתור חבר. לכן מוטל עליו לספור ולמנות ולראות את המתנה. (הרב"ש, מאמר 31, "מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמניין, בעבודה", 1990)

11. ומאין אנו יודעים, כי הקב"ה רוצה בו ושׂם משכנו בתוכו? כשאנו רואים, שרצון האדם לרדוף ולהשתדל אחר הקב"ה בליבו, בנפשו וברצונו, ודאי אנו יודעים ששם שורה השכינה. אז צריכים לקנות את האדם ההוא בכסף מלא, להתחבר עימו וללמוד ממנו. ועל זה לומדים, וקנה לך חבר. בשכר מלא צריכים לקנות אותו, כדי לזכות בשכינה השורה בו. עד כה צריכים לרדוף אחר איש צדיק ולקנות אותו. (זוהר לעם, פרשת תרומה, מאמר "וייקחו לי תרומה", סעיף 39)