200. בשני צדדים מפורשת האהבה להקב"ה: יש מי שאוהב אותו משום שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, מושל על שונאיו, דרכיו יִכּוֹנו לו, ומתוך כך אוהב אותו. ואם יהיה לזה ההיפך, והקב"ה יהפוך עליו הגלגל בדין קשה, יהיה שונא אותו, ולא יאהב אותו כלל. ומשום זה אהבה זו אינה אהבה שיש לה יסוד.
שמתוך ששורש אהבתו מיוסד על דבר משהו, נמצא, אם בטל הדבר, בטלה האהבה.
201. אהבה שלמה, היא אהבה בשני צדדים, בין בדין, בין בחסד ובהצלחת דרכיו. שיאהב את הקב"ה, שאפילו הוא לוקח ממנו את נשמתו. זוהי אהבה שלמה, שהיא בשני צדדים, בחסד ובדין. וע"כ, האור של מעשה בראשית יצא, ואח"כ נגנז. וכשנגנז, יצא דין הקשה. ונכללו ב' הצדדים, חסד ודין יחד, שיהיו שלמות, שניתן מקום להתכללות ב' הקצוות כאחת.
כי עתה תצויר האפשרות לגלות שלמות אהבתו, גם בשעה שנוטל את נפשו ממנו. וניתן מקום להשלמת האהבה. באופן, שאם לא היה נגנז, והדין הקשה לא היה נגלה, הייתה אהבה רבה זו חסרה מהצדיקים, ולא הייתה לה שום אפשרות לבוא פעם לכלל גילוי.
("המצווה השנייה", הקסה"ז)
126. לעת קץ, כאשר יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין רב פעלים מקבצאל, יתגלה אור גדול בכל העולמות. וע"י זה ישוב כל בשר בתשובה שלמה מאהבה.
("ליל הכלה", הקסה"ז)
24. היכל זה הוא היכל החסידים, שמידתם, שלי שלך ושלך שלך. כלומר, להשפיע ולא לקבל. היכל זה הוא עליון על כל ההיכלות. כי מדרגת החסד היא העליונה משש הספירות חג"ת נה"י. וזהו היכל העומד על כל ההיכלות, שאי אפשר לזכות בהיכל זה, אלא אחר שנשלם בכל המדרגות שבהיכלות שלמטה. וזהו נבחן, כמו שהיה נסמך ועומד על מדרגותיהם.
הוא היכל הימין, כי מדרגת חסד נבחנת לקו ימין. ואין מי שישיג אותו, זולת אלו החסידים הקדושים, וכל אלו האוהבים את ריבונם באהבה רבה. ולפתח ההיכל עומדים כל אלו שייחדו לריבונם בכל יום, שממשיכים בכל יום גילוי אחדותו מא"ס לספירות ולכל העולמות. והם הראשונים לעלות משם להיכלות יותר גבוהים.
("שבעה היכלות שבגן עדן", בראשית-ב)
217. ויאמֶר האדם, זאת הַפַּעם עֶצם מֵעֲצָמיי ובָשׂר מִבשׂרי. הנה זה דברי מתיקות, להמשיך אהבה עימה, ולהמשיך אותה לרצונו, לעורר אצלה אהבה. רְאה כמה ערֵבים הם דברים אלו, כמה מעוררי אהבה הם אלו המילים, עצם מעצמיי ובשר מבשרי, כדי להראות לה, שהם אחד ואין ביניהם שום פירוד.
("פיוס ונטילת רשות", בראשית-ב)
166. כמה מנהיג הקב"ה את כל הבריות במידת טובו, וכש"כ לאותם ההולכים בדרכיו. שאפילו בזמן שמבקש לדון העולם, הוא מסבב למי שאוהבו, שיזכה באיזה דבר מטרם שיבוא אותו הדין לעולם.
167. בשעה שהקב"ה אוהב את האדם, שולח לו מתנה. ומהי המתנה? עני, כדי שיזכה על ידו. וכיוון שזכה על ידו, הקב"ה ממשיך עליו חוט אחד של חסד, הנמשך מצד ימין ופורשׂ על ראשו ורושם אותו.
כדי שכאשר יבוא הדין לעולם, ייזהר בו אותו המחבל מלהזיק לו, שנושא עיניו ורואה אותה הרשימה, אז מסתלק ממנו ונזהר בו. משום זה הקדים לו הקב"ה דבר במה שיזכה לזה.
("ויקומו משם האנשים", ויירא)
26. הייתכן שהקב"ה עושה דין באדם בלי משפט? אלא למדנו, שכאשר הדין שורה על אדם צדיק, הוא משום אהבת הקב"ה אליו.
כאשר הקב"ה מרחם על האדם באהבה, לקרב אותו אליו, שובר הגוף בשביל להשליט את הנשמה, ואז מתקרב האדם אליו באהבה, והנשמה שולטת באדם, והגוף נחלש.
27. וצריך האדם לגוף חלש ולנפש חזקה, שתתגבר בגבורה. ואז הוא אוהבו של הקב"ה. הקב"ה נותן צער אל הצדיק בעוה"ז, בשביל לזַכות אותו לעוה"ב.
28. וכשהנשמה היא חלשה והגוף חזק, הוא שונאו של הקב"ה, שאינו חפץ בו, ואינו נותן לו צער בעוה"ז, אלא דרכיו ישרות, והוא בכל השלמות. משום, שאם עושה צדקה או מע"ט, הקב"ה משלם שכרו בעוה"ז, ולא יהיה לו חלק לעוה"ב. ומשום זה, צדיק השבור תמיד, הוא אוהבו של הקב"ה. והדברים אמורים, רק אם בדק ולא מצא בידו שום חטא שייענש על ידו.
("כי פועַל אדם ישלם לו", ויישב)
177. כל זה של יוסף עם אחיו, למה נצרך להיכתב בתורה? אלא תורת אמת וכל דרכיה קדושים, ואין מילה בתורה, שאין בה סודות עליונים וקדושים, ודרכים לבני אדם להתחזק בהם.
178. הקב"ה עשה לאדם, שיתחזק בתורה, וללכת בדרך האמת ולצד ימין, ולא ילך לצד שמאל. ומשום שהאנשים צריכים ללכת לצד ימין, יש להם להרבות אהבה זה עם זה, כי אהבה היא בחינת ימין, ולא יהיה שנאה זה עם זה, בחינת שמאל, כדי שלא להחליש הימין, המקום שישראל מתדבקים בו.
("וייקח מאיתם את שמעון", מקץ)
688. אשריהם בני העולם העוסקים בתורה, כי כל מי שעוסק בתורה, אהוב הוא למעלה ואהוב למטה, ונוחל בכל יום נחלת עוה"ב. כמ"ש, להנחיל אוהביי יש. יש, זה עוה"ב, בינה, שמימיו, השפע שלו, אינו נפסק לעולם. כי העוסק בתורה מקבל שכר טוב עליון, שאדם אחר לא זכה בו, והוא יש, בינה. ומשום זה מרמז השם יששכר, שעסק בתורה, יש שכר, שהשכר של העוסקים בתורה הוא, יש, בינה.
("יששכר חמור גָרֶם", ויחי)
61. אם בני אדם היו יודעים האהבה שאוהב הקב"ה לישראל, היו שואגים כאריות לרדוף אחריו להתדבק בו. כי למדנו, שבשעה שירד יעקב למצרים, קרא הקב"ה לחבורת המלאכים שלו. אמר להם, כולכם רדו למצרים, ואני ארד עימכם. אמרה השכינה, ריבון העולם, האם יש צבאות בלי המלך? כי השכינה נבחנת למלך כל המלאכים, מפני שכולם נמשכים ממנה. אמר לה, איתי מלבנון כלה, גם את תבואי איתי. מלבנון, ממקום העדן, חכמה, המלובן בכל פעולותיו. כלה, השכינה, שהיא כלה בחופה, כמ"ש, ויהי ביום כלׂת משה. כלׂת כתוב בלי ו', שפירושו, ביום שנכנסה כלה לחופה. וכלה זוהי השכינה, שהיא בביהמ"ק, כלה בחופה.
("איתי מלבנון כלה", שמות)
158. והחברים העירו בכתוב, אל מקום שהנחלים הולכים, שם הם שבים ללכת. שנהר הנמשך ויוצא מעדן, יסוד דז"א, אינו מפסיק שִפעו לעולם מהמלכות. והוא מוציא תמיד מים אל הים. וע"כ המים שבים ללכת, ושבים והולכים ושבים, ואינם פוסקים לעולם.
וכשהוא שב ללכת, כדי ללכת להשקות את הכול, להמשיך חכמה המכניע את כל הקליפות, בא רוח צפון, השמאל, שמשם החכמה, וקופאים המים. ורוח הדרום, שהוא חם, פותח אותם, שיוכלו ללכת לכל צד. וע"כ הים יושב בין שני צדדים צפון ודרום, ועל ידיהם מתקיים. והאוניות, המדרגות המקבלות מהמלכות, הולכות ונוסעות בו לכל צד, אחר שד' רוחות, דרום צפון מזרח ומערב, נכללים זה בזה.
("ושָרץ היאור צפרדעים", וארא)
159. כשהמלך, ז"א, בא למיטתו, למלכות, בשעה שנחצה הלילה, מתעורר רוח הצפון, קו השמאל, מעורר אהבה אל המטרוניתא, המלכות. כי לולא התעוררות הצפון, לא היה המלך מתחבר עימה. משום שמצפון מתחילה האהבה, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. והדרום, קו ימין, מחבק באהבה, כמ"ש, וימינו תחבקני. אז כמה בדחנים מעוררים שירה, עד שבא הבוקר, כמ"ש, ברון יחד כוכבי בוקר, ויריעו כל בני אלקים.
160. וכשבא הבוקר, כל העליונים והתחתונים אומרים שירה. כי בלילה אומרים שירה רק המלאכים הנמשכים מקו השמאל. אבל בבוקר כולם אומרים שירה, אפילו הנמשכים מהימין. כי אז כל הקווים נכללים זה מזה תחת השליטה של ימין. וכעין זה אומרים שירה ישראל למטה, כמ"ש, המזכירים את ה', אַל דוֹמִי לכם. כתוב, אל דומי לכם, לתחתונים בדיוק, לישראל.
161. כשנחצה הלילה, אלו שתאוותם להזכיר תמיד את הקב"ה, אינם נותנים דומייה ללב, וקמים ממיטתם, להזכיר את הקב"ה. כשמאיר הבוקר, הם מקדימים לבית הכנסת ומשבחים אל הקב"ה. וכן אחר חצות היום, במנחה. וכן בלילה, כשחשך הלילה והתדבק בחושך, ולן השמש. על אלה כתוב, המזכירים את ה', אל דומי לכם. שזהו העם הקדוש ישראל.
("ושָרץ היאור צפרדעים", וארא)
245. כמה יש לאדם לאהוב את הקב"ה, כי אין עבודה לפני הקב"ה אלא אהבה. וכל מי שאוהב אותו ועושה עבודה באהבה, קורא לו הקב"ה, אוהב.
("עוֹזי וזִמְרת יה", בשלח)
367. שׂימֵני כחותָם על ליבך כחותם על זרועך, כי עזה כמוות אהבה קשה כשאוֹל קנאה. שימני כחותם, בשעה שהתדבקה כנ"י, המלכות, בבעלה, ז"א, אמרה, שימני כחותם.
כיוון שהתדבקתי בך, כל צורתי תהיה חקוקה בך. ואע"פ שאלך כאן או כאן, תימָצא צורתי חקוקה בך, ותזכור אותי.
368. וכחותם על זרועך, הוא כמ"ש, שׂמאלו תחת לראשי וימינוֹ תחבקני. שתהיה צורתי חקוקה שם, ובכך אהיה מתדבקת בך לעולם ולא אשכח ממך.
כי עזה כמוות אהבה, בגבורה חזקה, כאותו מקום ששורה בו המוות. אהבה הוא מקום שנקרא אהבת עולם.
369. קשה כשאול קנאה. כמו אצל האהבה. כי השמות אהבה קנאה באים מצד השמאל. רְשָׁפיהָ רִשפֵּי אש, רשפים הם אבנים ומרגליות טובות, שנולדו מהאש הזה, שהן מדרגות עליונות, משלהבת היוצאת מעולם העליון, מקו שמאל דבינה, ונאחזת בכנ"י, שתהיה הכול ייחוד אחד.
ואמרו אל הזקן, ואנו, הרי אהבה ורשפי שלהבת הלב אחריך. יהי רצון שהצורה שלנו תהיה חקוקה בליבך, כמו שצורתך חקוקה בליבנו.
("הזקן", משפטים)
733. קשָה כשאוֹל קנאה. כל האוהב, ואין הקנאה קשורה עימו, אהבתו אינה אהבה, אלא כיוון שקינא נשלמה האהבה. מכאן, שצריך האדם לקנא את אשתו, כדי שיתקשר עימה באהבה שלמה, כי מתוך כך אינו נותן עיניו באישה אחרת.
קשה כשאול קנאה, כמו ששאול קשה בעיניהם של רשעים לרדת בו, כך קנאה קשה בעיניו של האוהב המקנא, להיפרד מהאהבה.
("שׂימֵני כחוֹתָם על ליבך", ויחי)
466. משום שבכל מצווה הייתה ההשתדלות שלך לייחד הקב"ה ושכינתו בכל המחנות שלמעלה ושלמטה, כך הקב"ה ושכינתו וכל המחנות שלו של מעלה ושל מטה, מתייחדים ברוח שלך, בכל מצווה, כבן מלך שאביו ואימו אוהבים אותו ונושקים לו, ובאהבה שלהם אינם מאמינים למחנות שלהם, אלא הם עצמם שומרים אותו.
("רוח שעולה ויורד בכל לילה", משפטים)
438. ולכאורה הדברים תמוהים, כי באותו עת שאמרו איש אל רעהו דברי כפירה כאלו, כמ"ש, שָׁווא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו, יאמר עליהם, אז נדברו יראי ה', איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע. ולא עוד אלא שחביבים כל כך, עד שנכתבים ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו.
אמנם הכתוב מדבר באותם הצדיקים, שזכו לתשובה מאהבה, אשר אז הזדונות נהפכו לזכויות, וככל שהעבירה הייתה יותר גדולה, נהפכה לזכות יותר גדולה. ונמצא, בעת שהצדיקים הללו היו בבחינת תוהים על הראשונות, שאמרו, שווא עבוד אלקים, שאין עוד עוון חמור יותר מזה, הרי דברי כפירה האלו נהפכו עתה, מכוח התשובה מאהבה שעשו, לזכויות גדולות. ונחשבים עתה, כמו שדיברו אז יראי אלקים איש אל רעהו דברי כפירה האלו, שהרי נהפכו לזכויות. ומכוח ההפיכה הגדולה הזו, נעשו שעשועים גדולים לפני הקב"ה.
ונאמר, נדברו למעלה, כל המרכבות הקדושות וכל הצבאות הקדושים, נדברו זה אל זה לפני הקב"ה. כי אותן המילים שאמרו בעת שהיו רשעים, שווא עבוד אלקים, התעלו למעלה ע"י המלאכים והמרכבות, שהם ידעו, שאותם הרשעים יעשו תשובה מאהבה. וסופם של דברים אלו יהיו לזכויות ולאורות גדולים ולשעשועים לפני הקב"ה.
משום שאלו המילים הקדושות שאמרו, שווא עבוד אלקים, שלאחר תשובה מאהבה נעשו קדושים, עולות למעלה, ע"י המלאכים תכף בעת שאמרו אותן. וכמה הם שמקדימים ונושאים אותן לפני המלך הקדוש, ומתעטרות בכמה עטרות באלו אורות עליונים. שעוד מטרם שעשו תשובה מאהבה, מקדימים המלאכים ומביאים המילים לפני המלך הקדוש, משום שלמעלה כבר ידוע, שיעשו תשובה מאהבה על כל מילה שאמרו.
וכל מילה תתהפך לזכות ולאור גדול, והשעשועים גדולים מאוד. שנאמר, מי ראה שמחות, ומי ראה תשבחות העולות בכל אלו הרקיעים, כשעולות מילים אלה? והמלך הקדוש מסתכל בהן, ומתעטר בהן. והן עולות ויושבות על חיקו, כי בחינת ההסתר של הקב"ה נבחן לחיקו.
וכיוון שעוד לא עשו תשובה מאהבה, הרי המילים שאמרו, יושבות על חיקו של הקב"ה בבחינת הסתר פנים. אמנם כיוון שידוע לפני ה' שיעשו תשובה מאהבה, ע"כ משתעשע בהן מבחינת חיקו. כי אחר שיעשו תשובה, עולות על ראשו ונעשו עטרה.
("אז נִדְבְּרו יראי ה'", ויקהל)
290. ובשעה שכנ"י יצאה בגלות, אמרה לפניו, הגידה לי שאהבה נפשי: אתה, שאהבה נפשי, אתה, שכל אהבת נפשי בך. איכה תרעה: איך תזון את עצמך מעומק הנחל שאין שפעו נפסק, מבינה? איך תזון את עצמך מהארת העדן העליון, מחכמה? איכה תרביץ בצהריים: איך תזון כל אלו האחרים המושקים ממך תמיד?
("הַגידה לי שאהבה נפשי", ויקרא)
364. מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. שדוד אמר שירה, כשברח מחותנו למדבר. למה אמר, אלקים אלי אתה אשַׁחרֶך, בארץ צִיָיה ועייף בלי מים? אלקים אלי אתה, אשר בשם אלקים, גבורה, אני אחוז תמיד, להיותו במדבר. אשחרך, האם דוד היה יכול לשַׁחֵר את הקב"ה בארץ רחוקה, והוא גורש מהארץ שהשכינה שורה בה, שהיא ירושלים?
365. אלא אע"פ שדוד גורש משם, לא עזב את שלו, לשחר את הקב"ה.
אשחרך, פירושו, אבל אני מחוץ למקום שהשכינה שורה בו, ואיני יכול לשחר אותך. צמאה לך נפשי, כי נפשי וגופי משתוקקים לך להיראות לפניך.
("אלקים אלי אתה אשַׁחרֶך", ויקרא)
151. ובשר הקודש הזה, שהוא מלכות, הבוערת בכמה להבות מצד הגבורה, באהבת בעלה, ז"א, נשרפת באהבה, של אהבת ק"ש, באהבת הייחוד. אשר לילה ויומם לא תִכבה. וחברים: בחייכם, אל תיתנו דומי לו, להקב"ה, עד שהוא יהיה בשלהבת האהבה של ייחודו בק"ש, לקיים בו הכתוב, אש תמיד תוּקד על המזבח לא תִכְבה.
("שריפת קודשים", צו)
216. נפש ורוח משתתפים יחד לעולם. עבודה שלמה שצריך האדם לעבוד להקב"ה, היא כמ"ש, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. שיאהב את הקב"ה אהבת נפש ממש. וזוהי אהבה שלמה, אהבת נפשו ורוחו. כמו שהנפש והרוח התדבקו בגוף, והגוף אוהב אותם, כך יתדבק האדם לאהוב את הקב"ה להתדבק בו, כאהבת נפשו ורוחו. כמ"ש, נפשי איוויתיך בלילה. נפשי ממש, המלובשת בגוף.
("נפש ורוח", אחרי מות)
217. אף רוחי בקרבי אשחרך. שאתדבק בך באהבה רבה בלילה. כי האדם צריך לקום בכל לילה, מאהבת הקב"ה, לעסוק בעבודתו, עד שיתעורר הבוקר, וימשוך עליו חוט של חסד. אשרי חלקו של אדם, שאוהב את הקב"ה באהבה זו. ואלו צדיקי אמת, שאוהבים כך את הקב"ה, העולם מתקיים בשבילם, ושולטים על כל גזרות קשות שלמעלה ושלמטה.
("נפש ורוח", אחרי מות)
74. היופי של דוד הזה מאיר אל העולמות כולם. ראשו, גולגולת של זהב הנרקמת בשבעה תכשיטים משבעה מיני זהב. וחביבות הקב"ה היא לנגדו. ומרוב אהבתו אליו, אמר אל הקב"ה, שיחזיר עיניו לנגדו ויסתכל בו, שאמר, פְּנה אליי וחונני. משום שהן יפות בכל, כמ"ש, הָסֵבי עינייך מנגדי, שהן הרהיבוני. כי בשעה שאלו העיניים של המלכות מסתכלות בהקב"ה, אז מתעוררים בליבו חיצי אהבה ממרגמות באהבה עליונה. וברוב השלהבת של האהבה העליונה אליו, אמר, הסבי עינייך מנגדי. החזר עיניך ממני לצד אחר, כי הן שורפות אותי בשלהבת האהבה. וע"כ כתוב בדוד, והוא אדמוני עִם יפה עיניים וטוב רואי. ומשום הדוד העליון היפה, שהאהבה והתשוקה של הקב"ה להידבק בו, אמר דוד, פנה אליי וחונני.
("הָסֵבי עינייך מנגדי", קדושים)
100. לא תשנא את אחִיך בלבבֶך, הוכֵחַ תוכיח את עמיתֶך ולא תישא עליו חטא. מצווה זו היא להוכיח אותו שחוטא, ולהראות לו אהבה רבה, שאוהב אותו, כדי שהמוכיח לא ייענש. כי בהקב"ה כתוב, את אשר יֶאֱהַב ה' יוכיח. וכמו שהקב"ה עושה ומוכיח למי שאוהב אותו, כך ילמד האדם מדרכו זו, ויוכיח את חברו שאוהב אותו. הקב"ה מוכיח את האדם באהבה, בסתר. אם מקבל תוכחתו, טוב, ואם לא, הוא מוכיח אותו בין אוהביו. אם מקבל, טוב, ואם לא, הוא מוכיח אותו בגלוי לעיני כל. אם מקבל, טוב, ואם לא, עוזב אותו ואינו מוכיח אותו יותר, כי עוזב אותו שילך ויעשה רצונו.
("הוכֵחַ תוכיח את עמיתֶך", קדושים)
42. מוּסר ה' בני אל תמאס, ואל תקוֹץ בתוכחתו. כמה אהובים הם ישראל לפני הקב"ה, שהקב"ה רצה להוכיח אותם ולהנהיג אותם בדרך הישר, כרַחֵם אב על בנו. ומתוך אהבתו אליו, נמצא השרביט שלו תמיד בידו, להנהיג אותו בדרך הישר, שלא יסור ימין ושמאל. כמ"ש, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאָב את בן יִרצה. ומי שהקב"ה אינו אוהב אותו, ושונא אותו, מעביר ממנו תוכחה, מעביר ממנו השרביט.
("צֶדק בדיניו", בחוקותיי)
105. כתוב, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה נמצא ביניהם, משום שאינו מסיר מהם האהבה שלו. כמ"ש, ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם.
("מדוע באתי ואין איש", נשוא)
102. אהבתָ צדק ותשנא רֶשע, על כן מְשָׁחֲךָ אלקים אלקיך שמן ששון מֵחֲבֵרֶךָ. אהבת צדק, משום שצדק, המלכות, אהבה שלך, היא אהבה קטנה. כי המלכות נקראת אהבה קטנה, שבהתחברותה למעלה בז"א, בחסדים, היא נעשית גדולה.
כי החסד נקרא אהבה רבה. וז"א גדול ע"י התחברות עימה, כמ"ש, גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלקינו, בעת שמחובר עם המלכות, הנקראת עיר אלקינו. ועל זה מושכת אותו המלכה בדברי אהבה אלו.
103. כנגד פסוק זה הוא הפסוק שבשה"ש, הַגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה. שפירושו, אתה, שכל אהבת נפשי בך, אם לא תתחבר בי, איכה תרעה העולם, איך תזון עצמך מהעומק העליון, מבינה, לך ולאחרים, הרי הברכות שלמעלה אינן שורות, אלא במקום זכר ונוקבא.
("למנצח על שושנים", חוקת, זוהר חדש)
114. אמר הילד, כתוב, שחורה אני ונאווה בנות ירושלים, כאוהלי קֵדָר כיריעות שלמה. אל תִראוני שאני שחרחורת. בשעה שהמלכות באהבה גדולה אל אהובה ז"א, מתוך דוחק אהבתה, שאינה יכולה לסבול הפירוד, המעיטה את עצמה במיעוט גדול, עד שלא נראה ממנה אלא קטנות דנקודה אחת, אות י'.
אז מתכסה מכל הצבאות והמחנות שלה, ואומרת, שחורה אני, שאין באות י' זו לבנונית בפנימיותה כבשאר האותיות. שחורה אני, ואין לי מקום להכניס אתכם תחת הכנפיים שלי. כאוהלי קדר, שהם י', שאין לבנונית בתוכה. כיריעות שלמה, הן ו'.
115. משום זה, אל תראוני, לא תראו בי כלל, כי אני נקודה קטנה. מה עושים הצבאות שלה, הגיבורים האמיצים? הם שואגים כאריות גיבורים, כמ"ש, הכפירים שואגים לטרף, ומתוך הקולות והשאגות, שהם שואגים כאריות חזקים גיבורי כוח, שומע האוהב שלה למעלה. והוא יודע שאהובתו היא באהבה עימו כמוהו, ומיעטה את עצמה מתוך אהבתו, עד שלא נראה מצורתה ומיופיה כלום.
116. ואז מתוך קולות ושאגות של אלו גיבורי כוח שלה, יוצא הדוד שלה האהוב שלה, ז"א, מתוך היכלו, בכמה מתנות בכמה מנחות, בריחות ובבשמים ובא אצלה, ומוצא אותה שחורה וקטנה בלי צורה ויופי כלל.
הוא מתקרב אליה, מחבק אותה ומנשק אותה עד שמתעוררת מעט מעט מתוך הריחות והבשמים, ומתוך השמחה של אהובה ז"א, הנמצא עימה. היא נבנית ונעשית בתיקונה בצורתה ביופי שלה, ונעשית ה' דהוי"ה כבתחילה.
("הילד", בלק)
290. האוהב של המלך, קורא בפתח. אמר המלך מי הוא. אמרו, פלוני אוהבך. אמר, אהובי וחביב נפשי, לא יקרא לו קול אחר, אלא אני. צעק המלך, ואמר, פלוני פלוני היכנס, חביב נפשי, אהוב שלי. התקינו ההיכלות לדבר עימו.
("מי האנשים האלה עימָך", בלק)
336. עמי, זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב. עמי, כמה הקב"ה הוא אב רחמן על בניו, אע"פ שחטאו אליו, כל דבריו הם באהבה להם, כאב אל בנו. חָטא הבן לאביו, מכה אותו, וכל כמה שמכה אותו אינו חוזר מדרכו. גוער בו בדברים, ואינו מקבל ממנו. אמר אביו, איני רוצה לעשות לבני כמו שעשיתי עד הנה, אם אכה אותו יהיה כואב בראשו, וכאבוֹ עליי. אהיה גוער בו, הרי צורתו משתנה. מה אעשה? אלא אלך ואתחנן לו, ואומר לו דברים רכים, כדי שלא ייעצב.
337. כן בכל הדרכים הלך הקב"ה עם ישראל. התחיל עימהם להכות אותם ולא קיבלו. גער בהם, ולא קיבלו. אמר הקב"ה, רואה אני בבניי, שבגלל המכות שהכיתי אותם, הם כואבים בראשיהם. אוי, הרי את הכאב שלהם אני מרגיש. כמ"ש, בכל צָרָתם לו צר. אגער בהם, הרי משתנה צורתם, כמ"ש, חָשך מִשְׁחוֹר תוֹארם, לא ניכרו בחוצות. אוי, כשאני מסתכל בהם ואיני מכיר אותם.
עתה אהיה מתחנן לפניהם תחנונים. עַמי מֶה עשיתי לךָ ומָה הֶלְאֵיתיך. בן יחיד שלי, אהוב נפשי, רְאה מה עשיתי לך. השלטתי אותך על כל בני היכלי, השלטתי אותך על כל מלכי העולם. ואם עשיתי מעשים אחרים, ענה בי. אתה תעיד בי.
("מֶה עשיתי לךָ ומה הֶלְאֵיתיך", בלק)
10. צא וראה, מלך שאהב את בנו, אע"פ שקילל והיכה אותו, אהבת מעיו עליו. כשמראה כעס חזק, אז הרחמים שלו עליו. כך הקב"ה, אע"פ שקילל, דבריו הם באהבה, בגלוי הן נראות קללות, והן טובות גדולות. משום שאלו הקללות היו באהבה.
("הבטחות ונחמות שבקללות שבמשנֵה תורה", כי תבוא, זוהר חדש)
152. ואהבתָ את ה' אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך, ביצה"ט וביצה"ר. הכול צריך כאחד.
("וייקחו להם נשים מואביות", מדרש רות, זוהר חדש)
554. ויישק יעקב לרחל, ויישא את קולו, ויֵבְך. כשהיה בהתדבקות הרוח בה, לא היה יכול הלב לסבול, ובכה. כתוב, ויישקהו, ויבכו. משום שלא התדבק בו רוח כלל. ועל זה כתוב, ונעתרות נשיקות שונא.
מי שנושק באהבה, מתדבק רוחו ברוחו בדבקות האהבה. ומי שאינו נושק באהבה, אינו בדבקות, אלא, ונעתרות, שזו עוביות, כי לא דבוק רוחו בנשיקה, ולא מתדבק בה כלל. משום זה כתוב, יישקני מנשיקות פיהו, שהיא דבקות רוח ברוח.
555. כל זמן שהקב"ה הולך בישראל, כביכול מתדבק רוח ברוח. ועל זה כתוב, ואתם הדבקים בה', בכל אלו אופני הדבקוּת, ואינם נפרדים זה מזה.
("נשיקין", משפטים)
371. מה ראה שלמה המלך, שהביא דברי אהבה בין עולם העליון, ז"א, ובין עולם התחתון, המלכות, והַתְחלת שבח האהבה, שהביא ביניהם בכתוב, יישקני? אלא שאין אהבה של דבקות רוח ברוח זולת נשיקה. ונשיקה היא בפה, המעיין של הרוח והמוצא שלו. וכשנושקים זה לזה מתדבקים הרוחות אלו באלו ונעשו אחד. ואז הוא אהבה אחת.
372. נשיקת אהבה מתפשטת לד' רוחות, וד' רוחות מתדבקים יחד, והם בתוך האמונה, המלכות, וד' רוחות עולים בד' אותיות. והן האותיות שהשם הקדוש תלוי בהן, ועליונים ותחתונים תלויים בהן, והשבח של שה"ש תלוי בהן. והן ד' אותיות אהב"ה. והן מרכבה עליונה חו"ג תו"מ. והן חיבור ודבקות ושלמות הכול.
("הנשיקין", תרומה)
70. כתוב, רְאֵה חיים עם אישה אשר אהבת כל ימי חיי הֶבְלֶךָ, אשר נתן לך תחת השמש. פסוק זה בסוד עליון הוא. ראה חיים, חיים של עוה"ב, כי אשרי הוא האדם הזוכה בו כראוי להיות.
71. עם אישה אשר אהבת. זוהי כנ"י, הנוקבא, משום שבה כתוב אהבה, כמ"ש, ואהבַת עולם אהבתיך. מתי? הוא בעת שצד הימין אוחז בה, כמ"ש, על כן מְשַכתיך חסד. וחסד, הוא צד ימין.
("אחרֵי הודיע אלקים אותך את כל זאת", מקץ)
138. ואהבת את ה' אלקיך.
ואהבת, שצריך האדם להתקשר בו באהבה עליונה, שכל עבודה שצריך האדם לעבוד להקב"ה, יעבוד באהבה. שאין לך עבודה כמו אהבת הקב"ה. האהבה היא כלל התורה, משום שעשרת הדיברות שבתורה נכללו כאן.
139. אין דבר שחביב לפני הקב"ה, כמי שאוהב אותו כראוי, כמ"ש, בכל לבבך. בכל, מהו פירושו? הרי היה צריך לומר, בלבבך, וכן, בנפשך, במאודך. מהו בכל לבבך? אלא בא לכלול ב' לבבות, אחד טוב ואחד רע. בכל נפשך, בב' נפשות, אחת טובה ואחת רעה. בכל מאודך, בין שנופל לו כסף בירושה, או מצד אחר, או בין שהוא הרוויח אותו.
140. מי שאוהב את הקב"ה, מתעטר בחסד מכל הצדדים, ועושה חסד עם כל, ואינו דואג על גופו ועל כספו. מאין לנו זה? מאברהם, שמשום אהבת ריבונו, לא חמל על ליבו, על נפשו, ועל כספו.
141. על ליבו. שאברהם לא השגיח על רצונו מחמת אהבת אדונו. על נפשו. שלא חמל על בנו ועל אשתו מחמת אהבת אדונו. על כספו. שהיה עומד בפרשת דרכים, ותיקן מזונות לכל העולם. משום זה התעטר בעטרה של ספירת חסד. כמ"ש, חסד לאברהם.
ומי שנקשר באהבת אדונו זוכה לזה. ולא עוד, אלא שכל העולמות מתברכים בזכותו. כמ"ש, וחסידיך יברכוּכָה. אל תקרא יברכוכה, אלא יברכו כה. שהחסידים, אותם שזכו לספירת חסד, יברכו השכינה, הנקראת כ"ה. הרי שאפילו השכינה מתברכת בזכותם.
("ואהבת את ה' אלקיך", ואתחנן)
145. כמה מדורים על מדורים יש לצדיקים בעולם ההוא, והמדור העליון מכולם הוא לאותם שאהבת אדונם נקשרת בהם, כי המדור שלהם נקשר בהיכל העולה על הכול, משום שהקב"ה מתעטר בזה באהבה.
146. היכל זה, העליון על הכול, נקרא אהבה, ועל אהבה עומד הכול. כמ"ש, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. והכול עומד באהבה. כי השם הקדוש הוי"ה נמצא כך. י' דהוי"ה, חכמה, אין נפרד ממנה לעולם הקוץ שלה של מעלה, הכתר, כי באהבה שורה עליה הכתר, ואינו נפרד ממנה לעולם.
ה' של הוי"ה, שהיא בינה, הי', שהיא חכמה, אינה נפרדת ממנה, ונמצאות יחד באהבה, ואינן נפרדות זו מזו, וכמו זה היא ה' דהוי"ה. שהיא כמ"ש, ונהר יוצא מעדן. שנהר, בינה, יוצא מעדן, חכמה, והבינה יוצאת תמיד מהחכמה, ומתדבקים לעולם באהבה.
147. ו"ה, ז"א ומלכות, כשהם מתדבקים זה בזה, מתדבקים באהבה יחד, חתן בכלה, שדרכם תמיד נמצאת באהבה. נמצא, אשר י' בה"ר, ה"ר עם ו', ו' עם ה"ת, מתקשרים זה בזה באהבה. והכול נקרא אהבה. וע"כ מי שאוהב את המלך, נקשר באהבה ההיא. ומשום זה כתוב, ואהבת את ה' אלקיך.
("ואהבת את ה' אלקיך", ואתחנן)
730. שׂימֵני כחוֹתָם על ליבך, רשָפיהָ רִשׁפֵּי אש. אין לכנ"י, הנוקבא, שלמות ורצון ותשוקה אל הקב"ה, אלא ע"י נשמות הצדיקים, שהם מעוררים נביעת המים התחתונים בנוקבא, נגד המים העליונים דז"א, שמעלים מ"ן לנוקבא, שבשעה ההיא שלמות הרצון והתשוקה הן בדבקות אחד לעשות פירות.
731. אחר שהתדבקו זו"ן זה בזה, והיא קיבלה תשוקה לז"א, היא אומרת, שימני כחותם על ליבך. דרכו של חותם, כיוון שהתדבק במקום אחד, אע"פ שהוסר משם, הרי נשאר רשימתו באותו מקום, ואינה סרה ממנו, וכל הרשימה וכל הצורה שלו נשארו שם.
כך אמרה כנ"י, הנוקבא, הנה התדבקתי בך. אע"פ שאסור ממך ואלך בגלות, שימני כחותם על ליבך, כדי שתישאר כל צורתי בך, כאותו חותם המשאיר כל צורתו באותו מקום שהתדבק בו.
732. כי עזה כמוות אהבה. עזה היא כהיפרד הרוח מן הגוף. כשהגיעה שעתו של אדם להסתלק מן העולם, וראה מה שראה, הרוח הולך בכל איברי הגוף, ומעלה גליו, כמו שנוסע בספינה בים בלי משוטים, עולה ויורד ואינו מועיל לו, בא ושואל להיפרד מכל איברי הגוף. ואין דבר קשה ביותר כהיום שהרוח נפרד מהגוף. כך כוח אהבת כנ"י אל הקב"ה, ככוח המוות בשעה שהרוח רוצה להיפרד מהגוף.
733. קשָה כשאוֹל קנאה. כל האוהב, ואין הקנאה קשורה עימו, אהבתו אינה אהבה, אלא כיוון שקינא נשלמה האהבה. מכאן, שצריך האדם לקנא את אשתו, כדי שיתקשר עימה באהבה שלמה, כי מתוך כך אינו נותן עיניו באישה אחרת.
קשה כשאול קנאה, כמו ששאול קשה בעיניהם של רשעים לרדת בו, כך קנאה קשה בעיניו של האוהב המקנא, להיפרד מהאהבה.
734. שאוֹל, בשעה שמורידים את הרשעים בו, מודיעים להם חטאיהם על מה מורידים אותם, וקשה להם. כך מי שמקנא תובע על חטאים, וחושב כמה מעשים חשודים שעשתה, ואז מתקשר בו קשר האהבה.
735. רשָפיהָ רשפי אש שלהבת יה. שלהבת יה, זהו שלהבת השורף ויוצא מתוך השופר, יסוד אמא, הנקראת י"ה, שהתעורר ושורף. קו שמאל דאמא, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. זהו שורף שלהבת האהבה של כנ"י, השכינה, אל הקב"ה.
736. משום זה כתוב, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. כי כשבא הימין, מים, חסד, עוד מוסיף שריפת האהבה, ואינו מכבה שלהבת השמאל. כמ"ש, וימינו תחבקני.
כי בעת הארת החכמה שבקו שמאל דאמא אל הנוקבא, הוא אש שורף, להיותו בלי חסדים. וכשבא קו הימין בחסדים שלו, המכונים מים, להשקיט את השריפה, אינו מכבה בזה את הארת החכמה, אלא אדרבה, הוא מוסיף ומשלים את הארתה, כי מלביש החכמה בחסדים, והחכמה מאירה בכל השלמות.
739. בכל מקום הזכר רודף אחר הנוקבא, ומעורר אליה האהבה. וכאן יוצא, שהיא מעוררת האהבה ורודפת אחריו, כמ"ש, שימני כחותם על ליבך. ודרך העולם, שאין זה שבח אל הנוקבא לרדוף אחר הזכר. אלא בהכרח דבר סתום הוא, ודבר עליון צפוּן באוצרות המלך.
("שׂימֵני כחוֹתָם על ליבך", ויחי)