1. הכול ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה, כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור "נהמא דכיסופא (לחם ביזיון)" יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו, היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום, ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדביקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושווה צורתה ליוצרה. (בעל הסולם, אגרת כ"ה)
2. מטבע האדם לחבב ולהוקיר מידת ההשפעה, ומאוס ושפל בעיניו מידת הקבלה מחבירו, ולפיכך הבא לבית חבירו והוא מבקשו שיאכל אצלו, הרי אפילו בעת שהוא רעב ביותר יסרב לאכול, כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחבירו, אכן בעת שחבירו מרבה להפציר בו בשיעור מספיק, דהיינו עד שיהיה גלוי לו לעיניים, שיעשה לחבירו טובה גדולה עם אכילתו זו, הנה אז מתרצה ואוכל אצלו, כי כבר אינו מרגיש את עצמו למקבל מתנה, ואת חבירו להמשפיע, אלא להיפך, כי הוא המשפיע ועושה טובה לחבירו על ידי קבלתו ממנו את הטובה הזאת. והינך מוצא, שהגם שהרעב והתיאבון הוא כלי קבלה המיוחד לאכילה, והאדם ההוא היה לו רעבון ותיאבון במידה מספקת לקבל סעודת חבירו, עם כל זה לא היה יכול לטעום אצלו אף משהו מחמת הבושה, אלא כשחבירו מתחיל להפציר בו, והוא הולך ודוחה אותו, הרי אז התחיל להתרקם בו כלי קבלה חדשים על האכילה, כי כוחות ההפצרה של חבירו וכוחות הדחייה שלו בעת שהולכים ומתרבים, סופם להצטרף לשיעור מספיק המהפכים לו מידת הקבלה למידת השפעה, עד שיוכל לצייר בעיניו שיעשה טובה ונחת רוח גדולה לחבירו עם אכילתו, אשר אז נולדו לו כלי קבלה על סעודת חבירו. ונבחן עתה, שכוח הדחייה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה, ולא הרעב והתיאבון, אע"פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים. (בעל הסולם, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות ט"ו)
3. יש להבין תחילה היטב, כי אע"פ שלאחר הצמצום נפסלה הבחי"ד מלהיות כלי קבלה על הע"ס, והאו"ח העולה מהמסך על ידי זיווג דהכאה נעשה לכלי קבלה בתמורתה, עם כל זה היא מוכרחת להתלוות עם כוח הקבלה שבה אל האו"ח, וזולת זה לא היה האו"ח מוכשר כלל להיות כלי קבלה, ותבין זה גם כן מהמשל הנ"ל באות ט"ו. כי הוכחנו שם אשר כוח הדחייה והסירוב לקבל הסעודה נעשה לכלי קבלה במקום הרעב והתיאבון, כי הרעב והתיאבון שהם כלי קבלה הרגילים, נפסלו כאן מלהיות כלי קבלה מחמת הבושה והביזיון להיות מקבל מתנה מחבירו, ורק כוחות הדחייה והסירוב נעשו במקומם לכלי קבלה, כי מתוך הדחייה והסירוב נתהפכה הקבלה להיות השפעה, והשיג על ידם כלי קבלה מוכשרים לקבל סעודת חבירו. ועם כל זה אי אפשר לומר שעתה כבר אינו צריך לכלי הקבלה הרגילים שהם הרעב והתיאבון, כי זה ברור שבלי תיאבון לאכילה לא יוכל למלאות רצון חבירו ולעשות לו נחת רוח עם אכילתו אצלו. אלא העניין הוא, כי הרעב והתיאבון שנפסלו בצורתם הרגילה, נתגלגלו עתה מחמת כוח הדחייה והסירוב, וקיבלו צורה חדשה, שהיא קבלה על מנת להשפיע, ועל ידי זה נהפך הביזיון להיות כבוד. הרי, אשר הכלי קבלה הרגילים עדיין פועלים עתה כמו תמיד, אלא שקיבלו צורה חדשה. וכן תקיש בעניינינו כאן, כי אמת הוא שבחי"ד נפסלה מלהיות כלי קבלה על הע"ס, שהוא מחמת העביות שבה, שפירושו שינוי הצורה כלפי המשפיע, המפריד מהמשפיע, כנ"ל, אומנם על ידי תיקון המסך בהבחינה ד'. המכה על אור העליון ומחזירו לאחוריו, הנה נתגלגלה צורתה הקודמת הפסולה וקבלה צורה חדשה הנקרא או"ח, בדומה לגלגול צורת הקבלה בצורת השפעה הנ"ל במשל, אשר התוכן של צורה הראשונה לא נשתנה שם, כי גם עתה אינו אוכל בלי תיאבון. (בעל הסולם, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות י"ח)
4. "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה" וכו'. עניין בושה - צריכים מקודם להרגיש על פני המשפיע. ואז הבושה באה מאליה, כמו שאמרו חז"ל "בהית לאסתכולא באפיה". אבל כשאינו מרגיש להמשפיע ממי יתבייש. לכן, "לך ה' הצדקה", שנותן לו את האמונה. אז שייך לומר, "ולנו בושת הפנים".
כמו שכתוב בזוהר, וזה לשונו, "כי נודע שאי אפשר לשום בחינה לעלות למעלה ממדרגתה, עד שהורידו לה בתחילה הארה עליונה, לשתוכל אחר כך להתגדל ולעלות למעלה". (הרב"ש, מאמר 454, "המתפלל בעד חבירו")