תובנות שנחתו עלינו מאיראן

השבוע הותקפנו בנחיל של טילים וכטב"מים איראניים, ובנס דבר לא קרה. מערכות היירוט המוצלחות שלנו הורידו את כולם ו… אפשר לנשום לרווחה, הכול טוב, אפשר לחזור לשגרה ולשקוע אל עצמנו חזרה.

תארו לעצמכם, אם במקום הידיעה המרגיעה הזאת שהחליפה את החרדה היינו שומעים בחדשות שמקבץ הטילים הלילי היה רק חימום כלים, ואחריו תגיע הפצצה כבדה ומספר הישראלים שעתידים למות בה עד סוף השבוע יגיע חס ושלום לתשעים אחוז מאיתנו, איך היינו מרגישים? סביר להניח שגם אז חלקנו לא היו יוצאים מהכלים ליותר מכמה רגעים.

רמת האדישות שכיסתה אותנו עם השנים כבר חצתה את גבולות החיים. באופן מוחשי להפליא זה המצב שעליו כתוב במקורותינו "ויאמר ה' אל משה, בוא אל פרעה, כי אני הכבדתי את ליבו" (שמות י, א). כלומר, הבורא אומר למשה, אני הכבדתי את ליבו של "פרעה", את יצר האהבה העצמית, את האגו המולך באדם. אני הידקתי את העיסוק האובססיבי של אדם בעצמו עד שהוא אדיש לזולת. לכן יותר ויותר ישראלים טרודים בנוחיות שלהם ולא פנויים להסתכל על עצמם מהצד ולשאול למה? למה לעזאזל אנחנו מתנהלים כמו שאנחנו מתנהלים? למה קורה מה שקורה? ובכלל מה הטעם בחיים, לשם מה אנחנו קיימים?

שאלות אלה לא מיטיבות עם ה"פרעה" שבנו. אדם ששואל אותן עלול למצוא תשובות שיבריחו אותו מזרועות העיסוק בעצמו אל חיק אהבת הזולת, ומה יהיה אז עם "פרעה"? מה יהיה עם ה"אני" שלו?

אלו מעט מהדברים שנחתו על חלקנו הלילה הזה ועוד לילות ארוכים שקדמו לו: אדישות פרעונית למצבנו, אטימות שלא נותנת לנו לשאול על עצם קיומנו. מנגד נדרש גיוס המוני של כוחות נפש שיעזרו לנו להתגבר על התרדמה הניסכת באיברים, שינערו אותנו מהכבדת הלב. אחרת נישאר עבדים, שפוטים, כפופים, כנועים לפרעה, מזמינים ביחס הזה עוד ועוד פעולות איבה מהעולם סביבנו, עד שאולי – לא עלינו – הייסורים יעוררו אותנו לברוח בחיפזון מהטבע האגואיסטי והמר הזה. אומנם מה שלא עושה השכל עושה הכאב, אבל לא זו הדרך הרצויה.

הדרך הרצויה היא שנתעורר בכוחות עצמנו. אולם כעת לאור התוצאות עלינו להיות בהודיה גדולה. הרי תוצאות מטחי הטילים – עם כל התמיכה המערבית, חידושי החימוש העברי והמוח היהודי – היו יכולות להיות אחרות לגמרי. ברור שנעשה איתנו חסד רב מעורב ברחמים. מתוך ההודיה הגדולה רצוי שנתעורר בבקשה. לא בקשה להפסיק את איום הטילים אלא בקשה להסיר מאיתנו את איום העילפון הרוחני שגורר אותנו להתנגח, לריב, לשלול, להחריב זה את זה. בקשה לכוח העליון שבכל זאת יפתח לנו את הלב ויעורר בנו רגש חדש, השתוקקות לאמת, כך שנצליח לתפוס באיזה מצב אנחנו נמצאים ונשאל למה? מה נדרש מאיתנו? איך עלינו להגיב נכון?

בעוד תחושת הגאווה הישראלית ממלאת לנו שוב את החזה, רצוי שנעורר זה את זה דרך דוגמה אישית של דיון בשאלות מהותיות: מי אנחנו עם ישראל? לשם מה אנחנו קיימים, ומה באמת העולם רוצה מאיתנו? ואיך במקום להתאחד לזמן קצר בכל פעם שפוקד אותנו איום נלמד להקדים תרופה למכה ונגלה חסדים איש לרעהו? כי מי יודע, אולי בפעם הבאה כבר לא נזכה לחסדים משמיים.

Kabbalah Media

Kabbalah Media

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Article

14. Apr. 2024

LoadingHold on tight

Kabbalah MediaCopyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tutti i diritti riservati

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Loading
Hold on tight

Kabbalah Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tutti i diritti riservati