עושים בושות

המילה "בושה" עושה לאדם תחושה לא נעימה בבטן, מעוררת בו חשק לברוח, להיעלם, להסתתר באיזו פינה שאף אחד לא יראה, לפעמים אפילו תחושה של "בא לי למות". אז למה בחכמת הקבלה המושג "בושה" תופס מקום של כבוד ומוזכר בצורה חיובית כל כך, כאילו אדם צריך לשמוח בה ולהרגיש שהוא רוצה לצעוק לכולם, "תראו אותי, אני מתבייש"?

הבושה היא הרגשה הטמונה עמוק בתוך הגוף שלנו, רק שהגוף מתנגד לה מאוד והיא גורמת לו חוסר מנוחה גדול, כי היא מוחקת את הדבר שאדם מזדהה עימו יותר מכול – האגו שלו. כלומר, אדם שמתבייש נמצא בהתנגשות חזיתית עם האגו שלו, וכאילו שולל את עצמו ולא מסכים עם דרכו שלו.

אבל המקובלים כותבים שחוסר הנוחות שמורגש באגו, הבושה, היא המפתח להתפתחות והתקדמות החברה האנושית. אם לא היא, לא היינו מבינים אף פעם כמה אנחנו רחוקים ולא דומים למבנה האלטרואיסטי של הטבע, לתכונת הכוח העליון, עד כמה אנחנו הפוכים ממנו ומנוגדים לו, ולא היינו מבקשים להשתנות ולתקן את האגו כדי להתקרב אליו.

בעולמנו הגשמי והמגושם, בושה נולדת באדם אם גנב משהו שלא שייך לו והוא נתפס. גם אז בדרך כלל הוא לא מתבייש במעשה עצמו, אלא בזה שתפסו אותו. אם לא היו תופסים, לא היה מתבייש. זאת אומרת, הבושה היא לא צער על כך שלקחתי במקום לתת, אלא על שנתפסתי לוקח.

היום אפילו אם תופסים מישהו הוא כבר לא בהכרח מתבייש, אבל דווקא התקופה הזאת, שפורקת כל מראית עין של בושה חיצונית, תאפשר לחברה לאבחן שהאגו מחזיק אותנו בגרון, והוא חסר בושה. הוא גורם לנו לא סתם לקבל, אלא לחטוף, לבזוז, לשדוד ולהשמיד כל דבר שעומד בדרכנו לקבל, אם בכוח הזרוע או במחשבה רעה. ההכרה הזאת תהיה המנוף שלנו להתפתחות, כי לא נוכל לסבול את העולם שלנו כמו שהוא היום ואת עצמנו בתוכו. נתחיל להרגיש בושה רוחנית.

כשזה יקרה נזדקק לחכמת הקבלה, כי היא יודעת איך לעבוד עם הבושה הזאת. היא מדריכה אותנו איך לפתח נגדה יחס לבבי פנימי אחד לשני, היא מכוונת אותנו להתנהג בעדינות גם עם הדומם, הצומח והחי, עם כל מה ומי שנמצא בעולם; היא מלמדת אותנו להתנהג לכולם בדיוק כמו שהטבע, הכוח העליון, מתנהג איתם.

כשלומדים את חכמת הקבלה מתחילים להרגיש שנמצאים בעולמו של הטבע, של הכוח העליון, ושכל מה שמקבלים מהעולם הזה, אפילו כוס מים או אוויר, מקבלים ממנו, ועל כל אלו אנחנו צריכים להחזיר, וההחזר מתבטא ביחס, בהודיה. לא תודה מהפה לחוץ, אלא מעומק הלב. אדם אומר תודה רבה על כך שהוא חי, על כך שיש לו אוויר לנשום, אוכל לאכול, על כל פרט ופרט.

ואז הוא גם שואף להרגיש בושה בכל נימי גופו ורצונו, להרגיש חייב כמה שיותר, כי זה דוחף אותו לעשות חשבון עם הבורא: "מה הוא רחום, אף אני רחום", הוא נותן, גם אני נותן. כך אדם לומד מהטבע איך לתת, ולכן הוא שמח בבושה כמו באוצר.

Kabbalah Media

Kabbalah Media

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Article

19 mar 2023

LoadingHold on tight

Kabbalah MediaCopyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tutti i diritti riservati

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Loading
Hold on tight

Kabbalah Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tutti i diritti riservati