מה עלינו להקריב ביום שכזה?

זה היה בשנת 1982, זמן מבצע "שלום הגליל". הצטופפנו לצידו של מורנו, הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), בבית כנסת ישן ברחוב חזון איש בבני ברק. הרב"ש העביר את שיעור הקבלה הלילי, כמנהג המקובלים, ואחת לשעה היה עוזב הכול באמצע הלימוד ויוצא במרוצה לחדר הסמוך להקשיב לחדשות. כשהתלמידים שאלו אותו איך ייתכן שהאזנה למהדורת חדשות חשובה לו יותר מקריאה בספר הזוהר, השיב, "הילדים שלי נמצאים שם".

לרב"ש באותה עת לא היו בנים בחזית, אך מכיוון שחש את העם כולו כגוף אחד, הרגיש אחריות כלפי כולם, כאילו כל החיילים היו בניו. כשעבדתי בחיל האוויר, אני זוכר שליבי היה יוצא אל חבריי עם כל מטוס קרב שיצא לגיחה, ואף על פי כן, הדאגה לחיילי צה"ל שראיתי אצל מורי הייתה בהחלט יוצאת דופן.

יום הזיכרון ויום העצמאות סמוכים זה לזה, ומחובתנו לזכור בימים אלה את המחיר הכבד שאנו משלמים עבור עצמאותנו. אך האם זו העצמאות שייחלנו לה ושלמענה אנחנו מוכנים לשלם בחיי היקרים לנו?

עושה רושם שלא ימי הזיכרון ולא הקורבנות הרבים מקרבים אותנו אל הפסקת הלוחמה ואל העצמאות הנכספת. להיפך, הרגשת היציבות והביטחון שלנו בחיים בישראל הולכת ומתערערת. על כן, לצד הכאב הבלתי נתפס, עלינו לנצל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה לצורך בירור משותף ומציאת פתרון, כדי שלא נגבה עוד קורבנות בנפש.

מה עלינו להקריב? לפי חכמת הקבלה, "קורבן" מתאר מצב שבו כל אחד מקריב את האגו שלו. מוותר על הגאווה, על השנאה ועל האדישות כלפי הזולת, ומתקרב אליו. חיזוק קשרי החברות בינינו יוצר שדה של ביטחון שיש בו כדי להרחיק כל איום מעלינו. "כאשר יש בישראל אהבה, אחדות ורעות, אין מקום לשום פורענות לחול עליהם" (ספר "מאור ושמש").

ביום הזיכרון מאחד אותנו הכאב המשותף. מעבר לזה, הגורם היחיד שמצליח לחבר את עם ישראל השסוע הוא האיום מבחוץ. התופעה מוכרת: עם הישמע האזעקה הראשונה הישראליות מרימה ראש, כולנו נכונים לעזור והמשותף גובר על המפריד. ברגע שהאיום שוכך, אנחנו שוכחים. האחדות הזמנית מפנה שוב את מקומה לזלזול, ליהירות ולפילוג. הקרע בעם הוא נקודת התורפה שלנו, יעד להתקפות החוזרות ונשנות מצד אומות העולם. ואכן יש להן סיבה טובה לכך.

על פי חכמת הקבלה, הטבע פועל כמנגנון מחושב, ושואף תמיד להרמוניה ולאיזון. ישראל ואומות העולם הן שני חלקים מנוגדים במערכת, ומתנועעים בה כמו על כפות מאזניים. מאז ומתמיד החלק הקרוי "אומות העולם" דורש ללא הפסק מהחלק הקרוי "ישראל" למלא את מבוקשו. מה הוא מבקש? שישראל תהיה "אור לגויים", שתספק לו דוגמה טובה לחיבור מעל כל ההבדלים, כאם הדואגת לילדיה.

התוצאות – מלחמה או שלום – תלויות במאמצים של עם ישראל לאיחוד. כאשר הפירוד בישראל חוגג, אומות העולם לוחצות עליה ודורשות ממנה לשוב למצבה האידיאלי. הן מבקשות בדרכן את המפתח ליצירת יחסים טובים. לצערנו, ישראל מתעוררת לתפקידה רק כאשר היא זוכה לסטירה מצלצלת בדמותם של מבצעים, מלחמות, פיגועים וחללים.

הכול תלוי בנו. למה? כי בידינו נמצאת שיטת החיבור. בהיותנו בבבל, אברהם, אבי האומה, אסף את השבטים המפוזרים ולימד אותם את חכמת הקבלה, ועל בסיס החיבור נעשינו לעם. דווקא עכשיו, כשהעולם כולו נמצא בשפל המדרגה, אותה חכמה מתגלה שוב בעם ישראל כתרופה שתביא מזור לאנושות.

אחרי שבעים ואחת שנים של מאבקים,23,741 חללים שנפלו במלחמות ובפעולות איבה, הגיע הזמן לשנות את השיטה. בואו נגן על עצמנו ולא רק בחרב, אלא נפעל למען קירוב הלבבות, כי רק כך נשיג שלום וביטחון. זו לא אוטופיה, זה מנגנון מעשי ופשוט להפליא. כוח החיבור עוצמתי לאין שיעור, נולדנו לתוכו ומחובתנו לגלות אותו בינינו, למען ילדינו ולמען העולם כולו.

Kabbalah Media

Kabbalah Media

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Publication

7 мая 2019 г.

LoadingHold on tight

Kabbalah MediaCopyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tutti i diritti riservati

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Loading
Hold on tight

Kabbalah Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tutti i diritti riservati