כמעט זהב: על בעיית הבדידות בגיל השלישי

הם תרמו את כל חייהם לגדל דור שהוא האבא והאימא שלנו. הם תרמו מכישרונם הייחודי לחברה והיו עסוקים מבוקר עד לילה לאורך עשרות שנים. וכעת בני הגיל השלישי מוצאים עצמם לפתע לבד, בחוסר מעש ובתחושה מכווצת לב שאינם נחוצים יותר לחברה.

תקופת הקורונה הציפה אל מול עינינו עד כמה בעיית הקשישים הגלמודים חריפה, מהווה הפסד חברתי קשה ומצריכה פתרון חברתי עמוק ומיידי. מחקרים מראים שישראל היא המדינה המובילה במדינות אירופה בדיווח על קשישים הסובלים מדיכאון, ולמעלה מ-300 אלף קשישים בישראל חשים בדידות. מי אמר גיל הזהב?

לכל אחד מאיתנו יש בשבט קשיש או קשישה, ובכל זאת אנחנו מזניחים אותם, מתקשים לטפל במצבם, מעבירים את האחריות עליהם מיד ליד בטענה ש"זאת אחריות הממשלה!", "לא, זאת אחריות המשפחה!". אבל לא, זו לא אחריות המשפחות ולא הממשלות, אלא אחריות של החברה כולה. חוסר ההרגשה שכולנו שייכים לחברה אחת גדולה היא שמשילה מעלינו כל נטל וחובה בטיפול בקשישים.

בני הגיל השלישי יכולים להפוך למאגר כוח חיובי עבור החברה כולה. הם יכולים להועיל מאוד לקהילה ואף ללמד מניסיון חייהם העשיר. הם יכולים להשתתף באופן פעיל בחיי הקהילה, לתת ולקבל, לבטא את כישוריהם הייחודיים ולהעניק לדור הצעיר עניין וסקרנות, ואף לזכות בעצמם במנה של התחדשות. לגיל השלישי תפקיד חשוב בחברה: להרגיע את הרוחות, להשמיע עצות שקולות, להוות מערכת בלמים רכה.

התמזגות כזאת דורשת שנלמד להרגיש את החברה כמשפחה אחת. הרגשה כזאת לא נמצאת בנו באופן טבעי, אלא היא דורשת טיפוח והתמדה, תהליך חינוכי לפיתוח מודעות גבוהה. אם אין תהליך כזה לפיתוח התחשבות בזולת, אין על מה ועל מי להתלונן. הממשלה יכולה להציג רשימה ארוכה של פעולות שהיא עושה, אבל כל עוד בלב החברה לא קיימת גישה טובה וחמה איש לרעהו, אז שום טיפול לא יכול להצליח.

בני הגיל השלישי לא צריכים רק צלחת מרק חם, אלא בעיקר יחס טוב. להרגיש סביבם יחס אנושי, שדואגים להם, שמתנדבים מתוך אהבה ולא פעילים מתוקף משרה.

בעבר בני הגיל השלישי היו חיים כך, בבית, יחד עם הנכדים ואפילו הנינים, חלק חיוני בחברה. ואילו היום אנחנו עסוקים בעולם שהמצאנו, ולעת זקנה משליכים את ההורים לבתי אבות. מוכנים לשלם הון, רק שלא ישבו לנו על הראש. אלה פני הדור, לעבוד ולהרוויח, כדי שיהיה על מה לבזבז עוד.

במשהו הקורונה סייעה, היא החזירה את המיקוד לגיל הזהב, החדירה דאגה לאוכלוסייה שנזנחה. אולי מחר, כשנעבוד בקושי רבע יום, נקדיש את הזמן הפנוי לבלות בבית בחיק המשפחה, להצטופף עם סבא וסבתא באותה ספה. בינתיים, כדי להתחיל לפחות בצעד קטן, צאו לבקר אותם, לבלות איתם יחד, לפחות יום אחד בשבוע. כולם ירוויחו.

Kabbalah Media

Kabbalah Media

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Publication

Aug 11, 2020

LoadingHold on tight

Kabbalah MediaCopyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tutti i diritti riservati

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Loading
Hold on tight

Kabbalah Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tutti i diritti riservati