נעשֶׂה אדם

658. ויאמר אלקים, נעשֶׂה אדם בצלמנו. כתוב, מה אנוֹש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותְחַסְרהו מעט מאלקים. בשעה שרצה הקב"ה לברוא את האדם, התייעץ עם המלאכים הסובבים את כיסאו, ואמר להם, נעשה אדם. אמרו לו, ריבונו של עולם, מה טיבו של אדם זה, מה אנוש כי תזכרנו.

659. אלא שבכל התורה כולה לא נמצא שיתייעץ הקב"ה עם המלאכים לעולם, על שום דבר מכל מה שהוא צריך לעשות.

660. ואין למעלה ולמטה מי שמשיג דעתו של הקב"ה. וכשהם רצים להשיג, מיד חוזרים לאחור מהשגתם. כמו עוף, שפורח וחוזר למקום שהוא שורה. כך המלאכים, עד שחוזרים ואומרים, ברוך כבוד ה' ממקומו. וא"כ, איך ייתכן שהקב"ה יתייעץ עם המלאכים?

661. ונמצא, שהקב"ה ברא את האור הראשון, ומהאור הזה ברא שאר המשמשים שלו. ואם לא התייעץ עם האור הראשון שנברא בתחילה, כשרצה להוציא ממנו שאר צבאותיו, כש"כ שלא היה צריך להתייעץ, כשבא לברוא את האדם, אשר אדם להבל דָמה.

663. כמו שהמלך, שהיה שליט על הכול, ורצה להראות עצמו, שכולם כלולים בו, והוא הכול, דיבר על עצמו בלשון רבים. כך הקב"ה, כיוון שרצה להראות, שכל העולם שלו, והכול כלול בידו, אמר לשון רבים, להראות שהוא הכול.

664. רבי שמעון בא לטבריה, לטהר כל שווקי טבריה. ראו אותו רבי פינחס ורבי יצחק, אמרו, עד מתי נשב בקיום אחד, ולא נוכל ללכת.

665. בא רבי אבהו, אמר לרבי שמעון, אם לא נשמע תירוץ על דבר זה, הנה יש פתחון פה אל המינים בפסוק הזה, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. שכתוב, נעשה, בלשון רבים.

666. כתוב, החירשים שְׁמָעוּ והעיוורים הַביטו לראות. האם לעיוורים ולחירשים אמרה תורה את זה? אלא עיוורים פירושו עיוורים בתורה, שיש לפניהם דרך הישר, והם הולכים אורחות עקלקלות כעיוורים, ואינם יודעים עיקר הדבר.

667. כשברא הקב"ה את העולם, היה עיקר הכול מים. וממים שתל כל העולם. ועשה הקב"ה שלושה אומנים, שיעשו אומנותו בעוה"ז: שמיים ארץ מים. וע"י אלו נברא כל מה שיש בעוה"ז.

668. והזמין אלו השלושה, שכל אחד מהם יוציא בריות הצריכות אל העולם. הזמין המים. אמר להם, אתם הוציאו את הארץ שמתחתיכם, ואתם תלכו ותיקוו למקום אחד. והמים עשו כך. כמ"ש, ייקוו המים.

669. קרא לארץ, אמר לה, את תוציאי ממך בריות, בהמות וחיות. מיד עשתה כך. כמ"ש, ויאמר אלקים, תוצֵא הארץ נפש חיה למינה.

670. קרא לשמיים, אמר להם, אתם תבדילו בין מים למים. עשו כך. כמ"ש, ויעש אלקים את הרקיע.

קרא לארץ, אמר לה, הוציאי דשאים ועשבים ויבולים ועץ השדה. מיד, ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע.

671. קרא לשמיים, אמר להם, יהיו בכם אורות ונרות להאיר על הארץ. כמ"ש, יהי מאורות ברקיע השמיים.

קרא למים, אמר להם, אתם הוציאו רמשׂ דגים ועופות וכדומה להם. כמ"ש, ישרצו המים שרץ נפש חיה. ועל ידיהם של אלו השלושה נעשו כל מעשי בראשית, כל אחד למינו.

672. כשבא היום השישי, שבו נברא האדם, היו כולם מוכנים לברוא כבשאר הימים. אמר להם הקב"ה, אף לא אחד מכם יכול לברוא ברייה זו לבדו, כשאר כל הבריות שהיו עד כאן. אלא כולכם תתחברו יחד, ואני עימכם, ונעשה את האדם. כי אתם לא תוכלו לעשות אותו לבדכם. אבל הגוף יהיה שלכם שלושתכם, והנשמה שלי.

673. ולפיכך קרא להם הקב"ה, ואמר להם, נעשה אדם אני ואתם, אני הנשמה, ואתם הגוף. וכך הוא, שהגוף הוא משלושתם, שהיו אומנים בשאר מעשה בראשית, והנשמה נתן אותה הקב"ה, שהשתתף עימהם בה.

674. בצלמנו כדמותנו. כמו שראוי לנו, אשר הגוף שנלקח מכם יידע ויידמה לכם, כאותה שנלקחה ממני, שהיא הנשמה. יידמה לי, שייפרד מדברי העולם, וחשקו ורצונו יהיו לעליונים הקדושים.

675. בצלמנו כדמותנו. שהגוף שנלקח מכם לא יהיה בקיום לנצח, בסיבתכם, שהוא כמו אלו הבריות שהוצאתם, משום שהוא עפר כשאר כל הבריות. והנשמה הקדושה, שאני נתתי בו, יהיה לה קיום לעולם, שאינה גוף, ותידמה אליי בקיום תמידי.

676. התירוץ הזה הוא בירורו של הדבר, משום שנמצא במעשה בראשית, שהיו אלו השלושה, שמיים וארץ ומים. ע"כ ייתכן שאמר להם הקב"ה, נעשה אדם, שהשתתף עימהם.

677. אבל הארץ לבדה לקחה כוח שלושתם, עד שהיו נמצאים בה ארבעה יסודות, אש רוח מים עפר. מהשמיים לקחה שניים, אש רוח. ומהמים אחד, מים.

ואחד שבה, עפר, הארץ, הוציאה הגולם של האדם, והקב"ה נתן בו הנשמה. כמ"ש, ויִיצֶר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים. הרי ששניהם, הארץ והקב"ה, השתתפו יחד לעשות אותו. ובגלל זה אמר, נעשה אדם. שהקב"ה אמר לה, עשי אֶת הגוף, ואני הנשמה.

678. כעין זה שיתף הקב"ה את בני העולם בבריאת האנשים. כי שלושה שותפים באדם, האיש ואשתו והקב"ה. כעין זה, היו בבריאת אדה"ר, שמיים וארץ והקב"ה. שמיים כנגד איש, ארץ כנגד אשתו. ולעולם הקב"ה שותף עימהם. וע"כ כתוב, נעשה אדם, בלשון שותפות. ואין הקב"ה שותף עם שום ברייה שבעולם, זולת עם האדם. שנתן בו הנשמה.

679. ובשאר הבריות מי שותף עימהם, שהרי יש להם נפש חיה? כוח האדמה, שהיא נפש חיה. אבל הקב"ה שותף עם האדם בלבד.

680. אוי להם לרשעים, שאינם רוצים להידבק בשותפותו של הקב"ה, שאינם רוצים להידבק באותה הנשמה שנתן, אלא הולך ודבק בכוח הבהמות. כמ"ש, ואדם בִּיקָר בל ילין, נמשל כבהמות נִדְמו. בל ילין, כלומר שלא רצה לעמוד באותו יְקָר ותפארת של הנשמה. אבל חטאתו שעשה, הוא שנמשל כבהמות, באותו הכוח שלהם. נדמו, כלומר הנִכְרת והנדמֶה מְהֵרה, ולא מתעלה למעלה.

681. כתוב, וכל יְקָר ראתה עינו. אלו נשמותיהם של צדיקים, שהם יקר ותפארת לעולם ולעולמי עולמים.

682. מעלתו של אדם, שהבדיל אותו הקב"ה מכל שאר הנבראים. איך הבדיל אותו? כל מה שברא הקב"ה, אמר לפועלים האלה, השמיים הארץ והמים, שהם יעשו לבדם, והוא לא התייחד עימהם. אמר על בריות הארץ, תוצא הארץ נפש חיה. אמר למים, ישרצו המים. והוא לא התייחד עימהם.

683. כשברא האדם, התייחד הקב"ה עימהם בעשייתו, ואמר, נעשה אדם. ונתן בו הדרת פנים ראייה ריח קומה הליכה מישוש דיבור עשיה. המשיל אותו במעשה ידיו. כמ"ש, תמשילהו במעשי ידיך, כל שַׁתה תחת רגליו.

684. וכשזרק בו נשמה, קם על רגליו. ונדמה לתחתונים ולעליונים. נדמה גופו לארץ, ונשמתו לעליונים בתואר בהדר בכבוד באימה ביראה. כמ"ש, וכבוד והדר תעטרהו.

685. כתוב, ותְחַסרהו מעט מאלקים. איזו השוואה היא זו? בנשמתו, שהיא קדושה ודומה לו. אבל הגירעון שבו, על הגוף הנלקח מהארץ.

686. ואי אפשר שההשוואה לאלקים היא בדעת ובחכמה, שהרי האדם רחוק מעליונים. שהמלאכים הקרובים מקבלים כוח שפע מראָה של מעלה תחילה, ומהם יורד לאותם המלאכים שאינם קרובים, ומהם יורד לשמיים וכל צבאם, ומהם אל האדם.

687. כיסא הכבוד מקבל תחילה, וממנו למלאכים העליונים, ומהם לאותם, שאינם כל כך עליונים וגבוהים כמוהם, ומהם לשמיים, ומהם אל האדם.

688. אבל דומה האדם אל הקב"ה בנשמה, שהיא קדושה ולא תכלה לעולם, משום שנלקחה ממנו, מכוחו ומגבורתו. ולא כמו הגוף, שנלקח מהאדמה, ויִכלה וישוב עפר כשהיה.

689. אדם וזיווגו עימו נבראו ביחד. כמ"ש, זכר ונקבה בְּרָאָם. ולקח אותה מצלעותיו והכין אותה. והביא אותה אל האדם. כמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו.

690. הצלע שלקח מצלעותיו הייתה חוה הראשונה, ולקח אותה ממנו, והיא מזיקה הבריות. כמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו, זוהי הראשונה שנלקחה ממנו, משום שהיא רוח מזיקה. ויסגור בשר תַחְתֶנה, שהקים אחרת במקומה, בשר ולא רוח.

691. ויסגור בשר תחתנה, שזו הייתה בשר, אבל הראשונה לא הייתה בשר, אלא הייתה זוהמת הארץ ושְׁמריהָ.

692. כשברא הקב"ה את האדם, נתן לו זוהר פניו, שמאיר בכל העולם. כיוון שחטא, כתוב, ועוז פניו ישונה.

693. ויאמר אלקים, נעשה אדם. למה לא כתוב מיד, ויהי כן, כשאר כל הימים, כשהיה אומר הקב"ה דבר, ומיד כתוב, ויהי כן. וכאן לא כתוב, אלא לאחר שאמר, נעשה אדם, כתוב, ויברא אלקים את האדם. היה לו לכתוב, ויהי כן.

694. אלא לא רק זה היה במעשה בראשית, שלא כתוב בו, ויהי כן. הרי כתוב, ויאמר אלקים, יהי רקיע בתוך המים, ולא כתוב, ויהי כן, אלא, ויעש אלקים את הרקיע. וכן, יהי מאורות ברקיע השמיים, היה לו לכתוב מיד, ויהי כן, וכתוב, ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים.

695. אלא כל דבר שלא היה בו כוח הנאצל מלמעלה, שיבוא וישלים אותו, כתוב מיד, ויהי כן. שהארץ הוציאה אותם בשלמות כל פעולתם ולא הוצרכו להמתין לכוח העליון, שיבוא להשלים שלמות אותה הפעולה.

696. אבל בכל דבר שהוציאה הארץ, וקיום שלמות הפעולה לא היה בה, הוצרכה להמתין עד שיבוא הכוח מלמעלה, ויעשה הקיום ושלמות הפעולה. ואז לא כתוב מיד, ויהי כן.

697. וכן באדם, הארץ הוציאה אותו דבר שהייתה יכולה לעשות, ועמדה עד שייתן הכוח, שיש בידו לתת. ולפיכך לא כתוב מיד, ויהי כן, עד שבא הקב"ה, ונתן בו הכוח מלמעלה, ועשה הקיום. ואז כתוב, ויברא אלקים.

698. מה ראה הקב"ה, שלא עשה את האדם אלא בשישי? שלא יהיה פתחון פה לאדם לומר, שהוא עזר באיזה דבר בכל מה שנברא.

699. קם רבי אליעזר, השפיל ראשו, נתן ידיו על פיו, ובכה. אמר לו רבי עקיבא: רבי, למה אתה בוכה? אמר לו, על זה ששאלת, למה נברא אדם בשישי, ראיתי חיזיון והדבר מעיק לי.

700. עקיבא, מי יזכה לאריכות הגלות הזו, שנמשכת? הרי לא יקום אדם, המשיח, שעתיד להגיע לענני השמיים, לפני היום השישי. שאדם נברא ביום השישי, שזה ב-6000 שנה, באלף השישי. ולא במילואו, אלא בהמשכו של האלף השישי. חוץ מאשר אם יתחזקו בתשובה.

כי ממשלת האדם אינה אלא בשישי, שזה יסוד. כי ששת הימים הם חג"ת נה"י, והיום השישי הוא יסוד. וכן 6000 שנה הם חג"ת נה"י, והאלף השישי הוא יסוד.

701. ובאלף השביעי יישאר העולם שמיטה וחרוב. ובאלף השמיני יתחדש העולם כמקודם, ויהיה מה שיהיה, על דרך הכתוב, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים, קָדוש ייאמר לו. ועליהם כתוב, יהי כבוד ה' לעולם, יִשמח ה' במעשיו.

702. אלה תולדות השמיים והארץ בְּהִבָּרְאם, ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמיים. אחר שסיפר כל התולדות שהוציאו שמיים וארץ, שלא תאמר, בשישה ימים נבראו כולם, ברייה זו ביום פלוני, וברייה זו ביום פלוני, אלא כל התולדות, שהתהוו מהשמיים ומהארץ, היו, ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמיים. כלומר, באותו היום ממש שנעשו שמיים וארץ, מיד היו בהם כל התולדות שהתהוו מהשמיים ומהארץ, כמ"ש, ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמיים. שהשמיים והארץ וכל תולדותיהם כולם יצאו והתהוו ברגע אחד, עם מחשבתו שחשב שיתהוו, אלא שיצאו ונגלו כל אחד ביומו.

703. כתוב, זה ספר תולדות אדם, ביום ברוֹא אלקים אדם. א"כ, באותו יום ממש שנברא האדם, התהוו כל התולדות שלו, כמו אצל השמיים והארץ.

704. כך, באותו היום שנברא האדם, התהוו כל תולדותיו עימו. שהראה לו הקב"ה באותו היום כל תולדותיו, והעביר הנשמות לפניו בצורתן, והיה אומר, זה פלוני וזה פלוני, זה חכם הדור, וזה דיין הדור, וכן כל הדורות ומנהיגיהם.

705. כתוב, ויכוּלוּ השמיים והארץ וכל צבאם, לאחר שכתוב, ויַרְא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. מהו, את כל אשר עשה? את כל, בא לרבות עניין המלאכים, שהם טוב מאוד. בכל הנבראים כתוב, כי טוב, בלבד. וכאן, והנה טוב מאוד. מלמד, שנבראו המלאכים, ועליהם כתוב, והנה טוב מאוד.

706. למה עוד הוסיף הכתוב, ויכולו, אחר שכבר כתוב, את כל אשר עשה? לשון חמדה הוא, מלשון, כָּלְתה אליך נפשי. וכל צבאם, בכלל, הם המלאכים, הנקראים צבא השמיים. כמ"ש, וכל צבא השמיים עומד עליו. וכשגמר המלאכה, נכספה וכלתה לכל רואיה.

707. ויכולו, פירושו, כלו ממעשה כלו ממחשבה. ועשה הקב"ה את יום השבת דמיון לעוה"ב, שעתיד הקב"ה לשבות בשביעי, באלף השביעי, שאז העולם חרב.

708. נפש יתרה מתווספת באדם ביום השבת. היא רוח הקודש ששורה עליו, ומכתיר את האדם בכתר קדוש, בכתרי המלאכים. והוא מאותו הרוח, שעתיד לשרות על הצדיקים לעת"ל. וע"כ חייב אדם לכבד את יום השבת, בשביל האורח הקדוש הזה ששורה עימו.

709. תוספת הרוח הזה של שבת נקרא מכובד ונקרא קדוש. כמ"ש, וקראתָ לשבת עונג. כפשוטו. לקדוש ה' מכובד. היא תוספת הרוח, הנקרא קדוש ה', הנקרא מכובד.

710. כשגמרו המלאכות כולם, בירך אותם הקב"ה, והכין אותם בעולם, וציווה כל אחד, שלא ישנה הכנתו מאותו העניין שעשה אותו, ושכל אחד יוציא תולדתו הראויה לו מכאן ולעולם. כמ"ש, אשר ברא אלקים לעשות. לעשות, כלומר שכל דבר יוליד ויוציא כמוהו. ועוד, לעשות, סובב על גוף השדים, שלא נגמרה מלאכתם עד שקידש השבת.

711. כיוון שנכנס השבת, כל הדברים שנבראו במעשה בראשית, שבתו ושקטו, כל אחד לפי בריאתו. אותם האומנים שהיו מוציאים התולדות שלהם בכל יום מששת ימי בראשית, שקטו ונחו ביום השבת, וראו, כי כולם שלמים וכל תולדותם עימהם בקיום ובמעשה.

712. אלה תולדות השמיים והארץ בְּהִבָּראם. כאדם המשבח ואומר, אלו הם הדברים שאין כמוהם. בהבראם, פירושו, בה' בְּרָאם. בהבראם, פירושו, בדמותם ובשלמותם ממש.

713. ורב נחמן אמר, אל תקרא בְּהִבָּראם, אלא באברהם, שקיבל תורתו ובריתו אשר שׂם בו. ואלמלא אברהם שקיבל תורתו ובריתו של הקב"ה, לא התקיימו שמיים וארץ, כמ"ש, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי.

714. כתוב, הרים הגבוהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים. אם ההרים הגבוהים נבראו בעולם ליעלים, והסלעים נבראו לשפנים, אין לתמוה, שייברא העולם בשביל אברהם, שקיים כל התורה וכל מה שהצטווה מהקב"ה. ועוד, בהבראם, בה"ת של השם הוי"ה בראם. כמ"ש, כי שמי בקִרבו.

715. לא התייחד שמו של הקב"ה בכל הנבראים זולת באלה שכתוב, ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמיים. שלא נזכרו חיות ובהמות, ולא שום נברא, מאותם שהם נפסדים וכָלים, אלא על אותם שהם קיימים לעולם הזכיר שמותיו, שהם שמיים וארץ.

716. ביום עשות ה' אלקים שמיים וארץ. יום שנחמדו לפני הקב"ה בריאת שמיים וארץ, יום השבת, שכתוב בו, ויכוּלוּ, שהוא לשון חמדה. וראה השבת, שהיא מנוחה וקדושה, הכין אותו לדורות.

717. אין בכל שבת ושבת, שאין הקב"ה הולך לעשות מחול עם הצדיקים בגן עדן, וניזונים מזיו המראה המאירה. כמ"ש, עד שיפוח היום, זהו יום השבת. אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלְבוֹנה, זהו עוה"ב.

718. אין לתמוה על זה, וכמו שבעוה"ז נותן הקב"ה רוח קדוש לכל אחד ביום השבת, ומכתיר אותם בו, הרי הצדיקים, שישנם בעוה"ב, מכ"ש שיכתיר אותם בכתר ביום השבת.

719. אפילו הרשעים שבגיהינום מוכתרים ביום השבת, ושוקטים ונחים. אין רשע מישראל, שאין לו מע"ט, העוזרים לו לעוה"ב. ומתי הם עוזרים לו? ביום השבת, שיהיו כולם מוכתרים בכתר שבת.

720. הרשעים שחיללו שבת בפני כל, יש להם מעלה בכתר שבת, כי כתוב, ויהי ביום השישי לָקטו לחם מִשנֶה. ולכך, נידונים הרשעים ביום השישי מִשנֶה, כדי שירווח להם ביום השבת.

721. כי יום השבת נקרא שלם ואינו חסר. לפיכך אינו חסר מהטוב ומההנאה שבו, בין לצדיקים ובין לרשעים, ולהורות שלא לחינם אמרה תורה, ושמרתם את השבת, והזהירה על יום השבת, יותר מעל כל התורה כולה. וכל המקיים את השבת, כאילו מקיים את כל התורה.

722. לא ישב הקב"ה על כיסא כבודו, עד שבאה השבת, והתעלה וישב על כיסאו. והלוא קודם שנברא העולם ישב היה הווה ויהיה? אם משמע לנו שעל כיסא כבודו ממש ישב, אינו כן.

723. אלא מטרם שנברא העולם, לא היה מי שיהלל להקב"ה ויכיר אותו. כיוון שברא עולמו, ברא המלאכים וחיות הקודש, השמיים וכל צבאם, וברא את האדם, וכולם מוכנים לשבח ליוצרם ולפאר אותו. ועדיין לא היו פאר ושבח לפניו, עד שנכנסה השבת, ושקטו כולם, ופצחו ברינה ובשבח, העליונים והתחתונים. ואז ישב על כיסא כבודו. כלומר, אז היה מי שיכיר את כבודו וישבח את כבודו.

724. אין לך שבח והלל לפני הקב"ה, כמו שבחה של שבת, שהעליונים והתחתונים כולם משבחים לו כאחד, ואפילו יום השבת ממש משבח לו. כמ"ש, מזמור שיר ליום השבת.