ויִיצֶר ה' אלקים

725. כה אמר האל ה' בורא השמיים ונוטֵיהם. כשברא הקב"ה את עולמו, ברא אותם מאין, והוציא אותם אל הפועל, ועשה מהם ממשות. ובכל מקום נמצאת המילה, בורא, על דבר שברא אותו יש מאין, והוציא אותו לפועל.

726. השמיים מאין נבראו? והלוא מאותו האור של מעלה נבראו? גוף השמיים היה מאין, והצורה שלהם הייתה מִדבר ממשות, מהאור של מעלה. וכן האדם.

727. ונמצא בשמיים בריאה. בריאה ואח"כ עשיה. בריאה, שכתוב, בורא השמיים, כלומר יש מאין, גוף השמיים. עשיה, שכתוב, לעושה השמיים, מִדבר ממשות, מהאור של מעלה, שהוא צורת השמיים. עשיה, פירושו תיקון הדבר, בגודל ובמעלה יותר משהיה. כמ"ש, ויעש דוד שֵׁם. לפיכך, בורא השמיים, כתוב על הגוף. לעושה השמיים, כתוב על הצורה, שהיא השלמות והמעלה.

728. ויִיצֶר ה' אלקים. וייצר, כתוב עם שתי אותיות י'. וכל שאר, ויצר, כתוב בי' אחת. אלא כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא במעלה בבינה, אלא האדם לבדו, שנתן בו כוח מהעליונים, לדעת ולהכיר ולהבדיל בין הטוב ובין הרע. והוא מעוטר בכבוד ובהדר, כמ"ש, וכבוד והדר תעטרהו. והוא מושל על כל מעשה ידיו, כמ"ש, תמשילהו במעשי ידיך. ואחר כל השבח, כשהוא זוכר, שהוא עפר וישוב אל העפר, נעשה הכול הבל לפניו, ואומר, וַוי. וייצר, אותיות ווי שיָצר, את האדם. וַי יִצֶר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה. וישוב אל העפר כמו שהיה.

729. וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה. יצר אותו בשני יצרים, ביצה"ט וביצה"ר. משא"כ בשאר הבריות, כדי לנסות בו את האדם, ויהיה פתחון פה לצדיקים, שמשליטים יצה"ט על יצה"ר. ולא יהיה פתחון פה לרשעים, שנמשכים אחר יצה"ר.

730. כתוב הוי"ה, ואח"כ אלקים. וייצר הוי"ה אלקים. השם הוי"ה שמו ממש, שם הקיום, נאמר על הנשמה של האדם, שקיימת באדם. אלקים, שם משותף להקב"ה וגם לנבראים. כמ"ש, אלקים לא תקלל, שכתוב על הגוף של האדם, שיש בו שותפות לנבראים, כי שלושה שותפים באדם.

731. שֵׁם הקיום, השם הוי"ה, גוזר ושולט על בריותיו, והם לנגדו, כאותו המוץ הנידף לרגליים. ושם זה אינו מושאל לאחר, כמו השם אלקים. ומשום זה לא נזכר שם הוי"ה במעשה בראשית, אלא אות אחת משמו, ה"ת. והוא כמי שאומר, בה' בְּרָאם.

732. ה' של בְּהִבָּראם היא שמה של השמיטה: משא, שזופת שמש, קרעיו של המלך, ממשלה שהניח בה חותם קטן לשלוט תחתיו. כמ"ש, מי כמוכָה באלים ה'.

בה' קטנה של בהבראם נברא העולם. הדינים שבה שבמצב הא', שהייתה חכמה בלי חסדים. ועיקר המלכות במצב הא' שבה, אע"פ שכולה דינים. כי במצב הב' אין לה מעצמה כלום, ואין לה אלא מה שז"א נותן לה. ולפיכך מבאר ה' של בהבראם בצורת הדינים שבמלכות בעת מצבה הא'.

ה' של בהבראם היא המלכות בבחינת שמיטה, שאין בה זריעה וקצירה, ואינה נותנת פירות, שזה מצב א'. ואז נקראת משא, שהדינים שבה קשה לסבול אותם כמשא כבד. ושזופת שמש, שעל מצב זה כתוב, אל תִראוני שאני שחרחורת ששְׁזָפַתְני השמש. והיא קרעיו של המלך, שאז היא נקרעת מז"א, ודבקה בקו שמאל דבינה. והיא ממשלה שבה חותם קטן, ממשלה קטנה, ממשלת הלילה. לשלוט תחתיו. כי בלילה שולטת המלכות במקום ז"א, כי ז"א אינו שולט אלא ביום.

ומביא ראיה, שבלי ה' של בהבראם לא הייתה אפשרות לברוא את העולם, מהכתוב, מי כמוכה באלים ה'. שאלים אינו יכול לברוא העולם, עד שלקח אות ה' משמו, ובה נברא העולם, ונעשה מן אלים אלקים.

733. וייצר ה' אלקים את האדם. אֶת, באה לרבות כל הכוחות שבאדם. עפר מן האדמה. איך יכול אדם להתקיים בעוה"ז, שהרי התורה מעידה עליו, שהוא עפר?

734. מעפר נברא, ולא מחומר, טיט. שאילו היה מחומר, היה בקיום יותר. כי בניין שנבנה מחומר, יש לו קיום. אבל מעפר ממש אינו יכול להתקיים. כמ"ש, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. שלא כתוב, כי חומר אתה. הרי כתוב, אף שוכנֵי בתי חומר אשר בעפר יסודם.

735. אלא פסוק זה נאמר על העוה"ז, שאינו כן בקיום. שזה כתוב בבני אדם, שמִשכנם בעוה"ז, שבנייניו מחומר, שע"כ מכנה אותם, שוכני בתי חומר. וכיוון שהבניין ההוא מחומר, וראוי להתקיים, היסוד הראוי לו הוא, כמ"ש, אבנים גדולות אבנים יקרות לייסד הבית. אבל אינו בניין חזק, אם הבניין הוא חומר והיסוד הוא עפר. ומשום זה אינו מתקיים. כמ"ש, אף שוכני בתי חומר, אשר בעפר יסודם, שאינו של קיום.

736. וייפח באפיו נשמת חיים. התורה צועקת על אדה"ר, רְאו, מה שעשה אדם זה, כי הקב"ה נתן בו נשמה קדושה, לתת לו חיים לעוה"ב, והוא בעוונותיו, הוחזר לאותה נפש חיה, שהיא הנפש הבהמית, שהוציאה הארץ בשביל בהמות וחיות. כמ"ש, תוצא הארץ נפש חיה למינה.

737. לא כתוב, ויעש האדם לנפש חיה, אלא, ויהי האדם לנפש חיה, ללמד, שהוא מעצמו בחטא שחטא חזר לאותו כוח הבהמות הנגזר מהאדמה. ועזב את כוח הנשמה, הגזורה מלמעלה ונותנת חיים לבעליה.

738. כתוב, כה אמר האל ה' בורא השמיים ונוטֵיהם. שברא הגוף של השמיים יש מאין, ואח"כ נטה אותם כאוהל, שנתן להם צורה. כמ"ש, וימתחם כאוהל לשבֶת. מכאן, נשמע שנטה אותם כאוהל, שכתוב, הנוטה כַּדוֹק שמיים.

739. רוקַע הארץ וצאצאיה. שהתפשטו בארץ כל הצורות והכוחות שבה. נותן נשמה לָעם עליה. לאחר שהארץ עשתה הגוף של האדם, אני נותן בו את הנשמה. עליה, על אותו מעשה הגוף של אדם שעשתה. עליה, לאותם השולטים על הכוחות של הארץ, שמכניעים הארציות שבהם, להם נתתי הנשמה.

740. ורוח להולכים בה. לאותם המשתתפים בה בכוחותיה, שנמשכים אחר הארציות, אין להם אלא נפש חיה, הנקראת רוח הבהמה היורדת למטה בארץ. וע"כ כתוב, נותן נשמה לעם עליה. לשולטים עליה על כוחותיה, להם נשמה קדושה הגזורה מלמעלה. אבל להולכים בה, למשתתפים עימה בכוחותיה, אין להם אלא רוח הבהמה היורדת. כמ"ש, ורוח להולכים בה.