הצלם

196. מה בין ישראל לעכו"ם? ישראל, כשנמצא אדם מת, הוא מטמא לכל גוף והבית נטמא. וגוף של עכו"ם אינו מטמא לאחר, וגופו אינו טמא כשהוא מת.

197. ישראל שמת, כל הקדושות של אדונו יוצאות ממנו, יוצא ממנו צלם הקדוש, ויוצא ממנו רוח הקדוש. ונשאר גופו טמא.

198. אבל עכו"ם, נוכרי, עובד עבודה זרה, שבחייו טמא מכל הצדדים, הצלם שלו טמא, והרוח שלו טמא. משום שטומאות אלו שורות בתוכו, אסור להתקרב אצלו. כיוון שמת, יוצאות כל אלו הטומאות ממנו, ונשאר הגוף בלי טומאה לטמא.

199. ואע"פ שהגוף שלהם טמא בין בחייהם ובין במיתתם, אבל בחייהם, שכל הטומאות נמצאות בהם, יש להם כוח לטמא אחרים. במיתתם, שיצאו כל הטומאות מהם, אינם יכולים לטמא. וגוף של ישראל לאחר מותו יכול לטמא אחרים, משום שכל הקדושות יצאו ממנו, ושורה עליו צד האחר.

200. צלם קדוש זה, כשאדם הולך וגדל, ונעשית ונגמרת צורתו בפרצוף הזה, נעשה צלם אחר ומתחבר ביחד עם הראשון, וזה מקבל את זה. בשעה שנמצאים לאדם שני צלמים, נשמר האדם, והגוף, והרוח שורה בתוכו.

201. בשעה שקרבו ימיו למות, יוצאים ממנו הצלמים. ואחד מוציא את השני, כי מחוברים יחדיו, ונשאר האדם בלי שמירה. וזהו כמ"ש, עד שיפוּחַ היום ונסו הצללים. ואינו אומר, ונס הצלם. אלא, ונסו הצללים, כלומר שניים.

הצלמים הם לבושי המוחין, שהתחתון מקבל מהעליון. כי זו"ן מצד עצמם אינם ראויים לקבל מוחין, מפני שהכלים שלהם הם ממלכות, שעליה היה צ"א, שלא לקבל את אור העליון. אלא משום שבינה ותו"מ דאו"א ירדו לתוך הכלים דזו"ן, בעת הקטנות דאו"א, עולים זו"ן לאו"א עם אותם הכלים בעת גדולתם, בעת שמחזירים הבינה ותו"מ שלהם למדרגתם, ומקבלים אז זו"ן את המוחין דאו"א.

וכמו שמקבלים מוחין מאו"א, מוכרחים לקבל ג"כ כלים שלהם להלביש המוחין, כי כלים שלהם עצמם אינם ראויים לקבל אור. לפיכך מאותם בינה ותו"מ דאו"א שירדו בהם, הם מקבלים כלים, הנקראים צלמים, המלבישים את המוחין. והם שניים: מבינה ותו"מ דאבא, ומבינה ותו"מ דאמא.

וכמו שבב' צלמים דזו"ן שמקבלים מאו"א, עד"ז נוהג בנשמות בני אדם, הנולדות מזו"ן להתלבש בבני אדם. כי אין זו"ן מולידים נשמות, מטרם שעולים ומלבישים את או"א עילאין, והתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ואז נחשבים לגמרי כמו או"א עצמם, והנשמות זכרים ונקבות הנולדות מזו"ן, יש להן אותו היחס כמו זו"ן לאו"א. וגם הנשמות מקבלות לבושי מוחין מזו"ן, מבינה ותו"מ שלהם, הנקראים צלמים, אחד מנוקבא ואחד מז"א. בתחילה מקבל את הצלם מנוקבא, ואח"כ מז"א.

ונאמר, צלם קדוש זה, כשאדם הולך וגדל, ונעשית ונגמרת צורתו בפרצוף הזה, נעשה צלם אחר. כי תחילה מקבל צלם מנוקבא, ואחר שגדל הצלם הזה ונגמרת צורתו, אז מקבל את הצלם האחר מז"א.

ונעשה צלם אחר מז"א, ומתחבר ביחד עם הראשון, וזה מקבל את זה. כי הם צריכים זה לזה, מתוך שצלם דנוקבא ממשיך חכמה, שאינו יכול להאיר בלי חסדים, וצלם דז"א ממשיך החסדים להלבשת החכמה. ואז מתחברים כאחד ומאירים יחד. וזה מקבל את זה, כי זה בלי זה אינו יכול להאיר.

ונאמר, בשעה שקרבו ימיו למות, יוצאים ממנו הצלמים. כי הסתלקות הצלמים היא סיבת מיתתו, כי הם הכלים והלבושים של המוחין, אור החיים. וכיוון שמסתלקים הכלים, מסתלק אור החיים, כי אין אור בלי כלי. וע"כ הוא מת.

ואחד מוציא את השני, כי הם צריכים זה לזה, שאין חכמה, אור החיים, יכול להאיר בלי חסדים. ונשאר האדם בלי שמירה, בלא כלים לשמירת המוחין, וע"כ מסתלקים המוחין, אור החיים.

202. כשמתעורר הדין בעולם, והקב"ה יושב על כיסא הדין לדון העולם, ברה"ש, צריך האדם להתעורר בתשובה, לשוב על עוונותיו. כי ביום ההוא כותבים איגרות, ונמצאות כולן בתיק. ואם זכה האדם לשוב בתשובה לפני אדונו, קורעים את האיגרות אשר עליו.

203. אח"כ הכין הקב"ה לפני האדם את יוה"כ, יום התשובה. אם שב מחטאיו טוב, ואם לא, מְצַווה המלך לחתום האיגרות. אוי לו, כי התשובה רוצה להסתלק ממנו.

204. אם זכה לעשות תשובה, אבל עוד אינה בשלמות, תולים לו עד היום האחרון, עצרת, יום השמיני לחג הסוכות. ואם עשה תשובה שלמה לפני אדונו, נקרעות האיגרות. ואם לא זכה, האיגרות יוצאות מבית המלך, ונמסרות בידיו של מלאך המעניש, והדין נעשה. האיגרות אחר שהוצאו, אינן חוזרות עוד לבית המלך, אלא הדין הכתוב בהן מוכרח להיעשות.

205. אז מסתלקים ממנו הצלמים ואינם נמצאים עימו. וכיוון שהסתלקו ממנו, ודאי שעונש המלך יעבור עליו, ויטעם כוס המוות. ובלילה האחרון של חג, ליל שמיני עצרת, המענישים מוכנים, מקבלים האיגרות, ומסתלקים הצלמים מהם. ואם נמצאים בהם הצלמים, לא נמצא עליו דין או מחלות רעות, הבאות בפגם של הצלמים.

206. כשנחסר הראש מן הצל ונשאר הגוף, מורה שבנו או אשתו יישארו בחיים והוא יסתלק. והדברים אמורים, אם בכל הזמן ההוא אינו חוזר בתשובה. אבל אם חזר בתשובה, רק טעם המוות יטעם ויתרפא מחוליו.

207. ואם הגוף מהצל שלו לא ייראה ויימצא בו רק הראש, בני ביתו יסתלקו והוא יישאר בחיים. והדברים אמורים רק אם בנו הקטן עוד ברשותו.

208. ואם ידיו מהצל פגומות, מורה, שמעשי ידיו יתקלקלו. ואם רגליו פגומות, מורה, שמחלות רודפות אחריו. ואם הצל בורח ממנו וחוזר, בורח וחוזר, עליו כתוב, בבוקר תאמר מי ייתן ערב. וזה כך, רק כשהלבנה מאירה, והלילה מתוקן באורה, בעת שהוא בודק את הצל שלו.

209. אבל צדיקים וחסידים, בכל יום ויום רואים בליבם, כאילו באותו יום נפטרים מן העולם, ועושים תשובה שלמה לפני אדונם. ואינם צריכים לבדוק בצל. אשרי חלקם בעוה"ז ובעוה"ב.