קול דברים
18. וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתִי קול. קול דברים, קול הנקרא דיבור, שכל הדיבור תלוי בו. קול ז"א, דיבור המלכות. אלא כיוון שהדיבור תלוי בקול, ע"כ נקראת המלכות קול דברים. וע"כ כתוב, וידבר ה' אליכם מתוך האש, כי דיבור תלוי במלכות, הנקראת אש, והמלכות נקראת קול דברים.
19. קול דברים אתם שומעים. כי שמיעה אינה תלויה אלא במלכות, משום ששמיעה תלויה בדיבור. משום זה כתוב, אתם שומעים. וכתוב, ורצע אדוניו את אוזנו במרצע, משום שפגם המקום שנקרא שמיעה. והוא דיבור והוא שמיעה.
20. קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים. תמונה, היא כמ"ש, ותמונת ה' יביט, שהיא המלכות, שזה כתוב רק בשבחו של משה, שהיה מסתכל במראה המאירה, ז"א. וע"כ, ותמונת ה' יביט, המלכות, המגלה את הוי"ה.
ותמונה, קול פנימי, בינה, שלא הייתה נראית כלל אפילו למשה. זולתי קול. זה קול אחר, חיצון, המלכות, הנקראת קול דברים. ולמה נקראת הבינה תמונה? משום שכל תיקון הגוף, ז"א, שהוא ציור ו"ק וי"ב גבולים וע' ענפים, יוצא מהבינה.
21. ולמה המלכות נקראת תמונה? משום שהתיקונים שלמטה, תיקוני בי"ע, יוצאים ממנה. ומשום זה נקראות הבינה והמלכות ה"ר וה"ת, משום ששוות זו לזו.
ה"ר, כמ"ש, קול גדול ולא יָסָף, כי המעיינות שלה אינם פוסקים לעולם. כי היא עם אבא, חכמה, בזיווג שלא נפסק לעולם. וכל אלו הקולות נמצאו שם, בעת שניתנה התורה לישראל, שהם שבעה קולות דז"א, כולם יצאו מהקול הפנימי של הכול, בינה, משום שבו תלוי הדבר, כי הם נאצלו מהבינה.
22. מִשנֵה תורה, משה מפי עצמו אמר אותם. חכמה עילאה נקראת כלל התורה, וממנה יוצא הכול אל הקול הפנימי, בינה. אח"כ מתיישב הכול ונאחז במקום עה"ח, ז"א, משה. ובו תלוי כלל ופרט.
תושב"כ, ז"א, נקראת כלל, ותשבע"פ, מלכות, נקראת פרט. והם נקראים תורה ומשנה תורה. ז"א נקרא תורה, ומלכות נקראת משנה תורה. ומשנה תורה, שהיא מלכות, משה, שהוא ז"א, מפי עצמו אמר אותם, שנאצלה ע"י משה, ז"א.
בתחילה, עשרת הדיברות הראשונות, יצאו מגבורה שלא נפסקת, מבינה, שעליה כתוב, קול גדול ולא יסף. ועתה, עשרת הדיברות שבמשנה תורה, יצאו הכול ביחד, מז"א וממלכות, שמשה, ז"א, מפי עצמו אמר אותם. משום זה כאן בעשרת הדיברות האלו, רשומים כולם באות ו', כמ"ש, ולא תנאף, ולא תגנוב, ולא תענה, ולא תחמוד, ולא תתאווה. שהו' רומזת על ז"א.
23. למה כתוב, ולא תתאווה? האם לא די בכתוב, ולא תחמוד? אשריהם צדיקי אמת, החמדה היא מדרגה אחת, התאווה היא מדרגה אחרת. חמדה פירושה, שאם יוכל, ילך לקחת אותה, כי משום אותה החמדה שאחזה אותו, ילך לעשות מעשה. תאווה אינה כך, אלא אפילו שלא ייקח דרך ללכת אחריה, נחשבת ג"כ לתאווה.
24. למה לא כתוב, ולא תרצח, עם ו' תחילה? משום שהמדרגה של רציחה היא דין, ותלויה בגבורה, בקו שמאל, ולא במקום הרחמים, ז"א, שנקרא ו'. וע"כ כתוב, לא תרצח, ולא כתובה ו'. ומשום שצריכים חמש אותיות ו', כנגד חג"ת נ"ה, התווספה ו' במילה, ולא תתאווה. כי בכתוב, לא תרצח, לא צריכה ו' לשרות בו, משום שהוא בגבורה. ע"כ התווספה ו' כאן.
26. בשעה שניתנה התורה לישראל, כל הקולות נמצאו, מבינה ומז"א וממלכות, שבינה נקראת קול פנימי, וז"א קול חיצוני, והמלכות קול דברים. והקב"ה ישב על הכיסא, מלכות. וז"א נראה מתוך המלכות.
והדיבור של המלכות יצא מתוך העליון שעליו, ז"א, כמ"ש, פנים בפנים דיבר ה' עימכם בהר מתוך האש. שז"א ומלכות היו פב"פ, והדיבור יוצא, ודיבר מתוך האש והשלהבת, קו שמאל, שדחה הדיבור מחוץ לז"א, ע"י הדפיקה של רוח ומים, קו אמצעי וקו ימין, הנותנים כוח אל השמאל.
ונמצא הדיבור, המלכות, יוצא מכל ג' הקווים דז"א. כי אש רוח ומים, ג' קווים דז"א, יצאו מהשופר, בינה, הכוללת את כולם. וישראל התרחקו מתוך היראה הזו.
27. ומשום היראה, אמרו ישראל למשה, ואַת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה'. שאמרו, אין אנו רוצים בכוח העליון שלמעלה, כלומר מז"א, אלא ממקום הנוקבא, המלכות, ולא יותר. כמ"ש, ואת תדבר אלינו. אשר את רומז על הנוקבא.
אמר להם משה, ודאי החלשתם הכוח שלי, והחלשתם כוח של המלכות. כי לולא התרחקו ישראל, והיו שומעים כל אלו הדברים מז"א, כבתחילה, לא היה העולם יכול אח"כ להיחרב, וישראל היו חיים לדורי דורות.
28. כי בשעה הראשונה, אחר ששמעו הדיבור הראשון, מתו, כי אילן המוות, המלכות, גרם להם. ואח"כ חזרו לתחייה, וקמו וגדלו, שהשיגו המוחין דגדלות. ורצה הקב"ה להכניס אותם לעה"ח, ז"א, העומד למעלה מאילן המוות, כדי שיהיו חיים לעולם. התרחקו ולא רצו, אז נחלש כוחו של משה שעליהם, ונחלש כוח המלכות.
אמר הקב"ה, אני רוצה לקיים אתכם במקום עליון, שתתדבקו בחיים, ואתם רוצים את המקום שהנוקבא שורה בו. ומשום זה כתוב, לך אמור להם, שובו לכם לאוהליכם. כל אחד ילך לנוקבא שלו, ויתייחד בה, כיוון שירדו לעולם דנוקבא.
29. ועכ"ז, כיוון שישראל לא עשו זה, אלא מחמת יראה עליונה שהייתה עליהם, כתוב עליהם, מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי. מכאן, שכל מי שעושה דבר ואינו שם ליבו ורצונו לצד הרע, אע"פ שהדבר הוא רע, כיוון שלא עשה ברצון, אין עונש שורה עליו, ואינו כאדם אחר העושה ברצון. והקב"ה אינו דן אותו לרע.