המצווה השביעית

[פקודא שביעאה]

223. המצווה השביעית, למול לשמונה ימים, ולהעביר זוהמת העורלה. משום שאותה החיה, מלכות, היא המדרגה השמינית לכל המדרגות, כשמתחילים מבינה. ואותה הנפש, העפה ממנה, צריכה להיראות לפניה לשמונה ימים, כמו שהיא המדרגה השמינית.

אין הנוקבא דז"א, נקראת חיה, זולת ע"י עלייתה והלבשתה את הבינה, שהיא מדרגה שמינית של ע"ס מלמטה למעלה. ונקראת גם המלכות, נוקבא דז"א, בשם שמיני, כי עלתה שמונה מדרגות, שממנה עד הבינה, ורק אז נקראת גם היא חיה, כמו הבינה.

והנה, נפש האדם, שנולדה מהנוקבא דז"א, שנקראת חיה ונקראת שמינית, צריכה להיראות לפני הנוקבא עם התיקונים של מילה ופריעה, ביום השמיני ללידה שלה. ואז נראה וניכר, שהיא נפש מאותה חיה קדושה, ולא מצד אחר.

כי אז, בכוח המילה והפריעה, נדחה ס"א לגמרי מנפש אדם, ויכולה לקבל שלמות אורותיה של החיה ההיא. וזהו, ישרצו המים. ובזה מקבלת מ"ד עילאין מזו"ן, ונשלמת במים האלו.

224. ואז נראה ודאי שהיא נפש חיה. כלומר, נפש של אותה החיה הקדושה, מלכות, ולא מצד האחר. כמ"ש, ישרצו המים, יתרשמו מי זרע הקדוש ברושם של נפש חיה. וזהו הרושם של אות י', הנרשם בבשר קודש, יותר מכל שאר רשימות העולם.

פירוש. כי מבאר הכתוב, ישרצו המים שרץ נפש חיה, מלשון, התרשמות והצטיירות, שע"י המילה והפריעה מצטיירים ומתרשמים מ"ד עילאין, המושפעים לנפש אדם, ברשימה ובציור של הנוקבא, הנקראת נפש חיה.

והנה עולם עליון, בינה, נרשם ונחתם עם אות י'. ועולם תחתון, מלכות, נרשם ונחתם עם אות ה'. ובעת שהמלכות, הנוקבא, עולה ומלבישה על עולם עליון, בינה, אז יוצאת ה' ממנה, מן מ"ה, ובמקומה נכנסת י', כמו הבינה, מ"י. וזהו הרושם של אות י', הנרשם בבשר קודש, יותר מכל שאר רשימות העולם.

כי ע"י המילה והפריעה, יוצאים גם מהאדם כל הרשימות של העוה"ז, שהם מבחינת אות ה'. והרושם של אות י' באה במקומה, כמו שנעשה בנוקבא, שעלתה לבינה. וכיוון שבשר הקודש של היסוד נחתם באות י', יכול גם האדם לקבל נפש חיה שלמה מהנוקבא הקדושה.

225. ועוף יעופף על הארץ. זהו אליהו, העף כל העולם בארבע עפיפות, כדי להיות שם באותה ברית מילה הקדושה. וצריך לתקן לו כיסא, ולהזכיר בפיו, זה כיסא של אליהו. ואם לא, אינו שורה שם.

כאן מבאר הפסוק, ועוף יעופף, על אליהו, העף כל העולם בארבע עפיפות. ולהלן מבאר הפסוק, ואת כל עוף כנף למינהו, על מלאכים שעפים ושטים בעולם בשש עפיפות. כי כאן מבאר בסוף הפסוק, שכתוב, על הארץ, שאין לפרשו אל מלאכים עליונים, כי הם אינם בארץ. וע"כ הכרח הוא, שהוא אליהו.

יעופף על הארץ, זה אליהו, הנמצא תמיד בארץ. שאליהו נמשך מנוקבא דז"א, ונמצא עימה תמיד. ואליהו אינו נמצא מצד או"א, שהרי הוא עף בארבע עפיפות, שמורה שהוא מנוקבא, שמחזה ולמטה, ששם רק ד"ס.

כי המלאכים מצד או"א. ע"כ הם נמצאים רק בשמיים, ויש להם ו"ק חג"ת נה"י. וע"כ כשבאים לארץ, לעשות שליחותם, עפים בשש עפיפות. כי הם מתלבשים בו"ס. אבל אליהו אינו נמצא מצד או"א, אלא מצד המלכות. ונמצא תמיד בארץ. ולפי שלמלכות ד"ס מז"א, תנה"י, שמחזה ולמטה שלו, ע"כ הוא עף כל הארץ רק בארבע עפיפות, בהתלבשות ד"ס תנה"י.

וכיוון שהכתוב אומר, ועוף יעופף על הארץ, הרי שאינו חל על מלאכים, אלא על אליהו, שהוא בארץ. משא"כ הפסוק, ואת כל עוף כנף למינהו, שלא נזכר שם על הארץ, חל על המלאכים, שהם מצד או"א, שעפים כל העולם בשש עפיפות.

ואליהו עף כל העולם בארבע עפיפות, כדי להיות שם באותה ברית מילה הקדושה. כי משום שאמר אליהו, קנוא קינאתי לה', כי עזבו בריתך בני ישראל, אמר הקב"ה לאליהו, בכל מקום שירשמו בניי רשימה קדושה הזו בבשרם, אתה תזדמן שם. והפה שהעיד שישראל עזבו ברית, הוא יעיד שישראל מקיימים הברית. ואליהו נענש לפני הקב"ה, משום שאמר דברי האשמה על בניו. כמ"ש, כי עזבו בריתך בני ישראל.

ודאי שאין להבין הדברים לפי פשוטם, שאליהו התחייב להיות על כל ברית מילה בבני ישראל, מטעם עונש, על שאמר דברי האשמה על ישראל. ועוד, איך נאמר כאן, שצריכים להזמין אותו ולהזכיר בפיו, זה כיסא של אליהו. ואם לא, אינו שורה שם. ואם הוא מוכרח להיות על ברית המילה מטעם עונש, הלוא הוא מוכרח להיות שם. ולמה צריך לעדות של אליהו, שיעיד לפניו, שבני ישראל מקיימים ברית מילה? והאם אין הכול גלוי לפני ה'? אלא סוד גדול ונורא הסתירו כאן תחת מֶתֶק לשונם, כדרכם תמיד.

והעניין תבין עם המובא בזוהר. פתח רבי אילעי ואמר, תמים תהיה עם ה' אלקיך. מה ההבדל בין תם לתמים? באברהם כתוב, התהלך לפניי והיֵה תמים. יעקב, שנשלם יותר, כתוב בו, ויעקב איש תם. משום שלא נשאר בו פסולת כלל, כי היה בו פריעה.

במה עשה פריעה ונטהר מאותו פסולת? כי אותו מקום המתקיף את הפסולת שבפנים, הנמצאת במקום שהפריעה שורה, הוא שור, שהוא צורת השמאל של הכיסא שלו.

כי יש במרכבה של הכיסא, פני אריה מהימין ופני השור מהשמאל. והשור נקרא שור תם. כי במרכבה של הכיסא יש רושם הברית. ומשום זה נקרא השור הזה, שור תם. ויעקב אחוז בתוכו.

ובשור הזה עשה פריעה, והעביר הזוהמה של הפסולת לגמרי. משום שיש שור מוּעד מצד העורלה והפריעה, וכמה בעלי דין יוצאים ממנו, עד המדרגה התחתונה, הנקראת שאי"ה. וכולם יוצאים מאותו שור מועד, בחיבור חמור הרע, דין הקשה דמנעולא. ויעקב איש תם, פירושו, בעלה של התם ההוא.

ביאור הדברים. ד' קליפות: רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת, ונוגה לו סביב. ג' הראשונות הן קליפות טמאות כולן, אבל קליפת הנוגה חציה טוב וחציה רע. ובעת ששלושת הקליפות דבוקות בה, נעשית כולה רע. ובעת שנפרדת מהן ומתדבקת בקדושה, היא נעשית כולה טוב.

ומקומן של ד' קליפות אלו הן בסיום הפרצוף, שהוא בסיום היסוד, שיש שם ב' עורות זה על זה, העור הראשון נקרא עורלה, ובו כלולות ג' הקליפות הטמאות: רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת. והעור השני נקרא עור הפריעה, קליפת נוגה, שחציה טוב וחציה רע.

והנה אדה"ר נולד מהול, כי לשלושת הקליפות הטמאות לא הייתה שום אחיזה בו, והיה בו קליפת הנוגה לבד, עור הפריעה, והייתה גם היא כולה טוב, להיותה נבדלת משלושת הקליפות הטמאות, והתדבקה בקדושה. אלא בחטא דעצה"ד בפיתוי הנחש, הכלול משלושת הקליפות הטמאות, משך עליו את העור השני, שהוא העורלה. כמו שלומדים, אדה"ר מושך בעורלתו היה.

וכמ"ש, והוּעַד בבעליו ולא ישמרנו, השור ייסקל וגם בעליו יומת. כי בעת שהעורלה קפצה עליו והתחברה ביסוד שלו, תכף פרחה ממנו הנשמה דאצילות, ונפל לעשיה, ונגזרה עליו מיתה.

ונאמר, שיש שור מועד מצד העורלה והפריעה. כי מחמת שהועד, שלא לאכול מעצה"ד, ולא נשמר, ואכל, ע"כ קפצה עליו העורלה. ונטמאו ב' העורות יחד. כי גם עור הפריעה, שהוא נוגה, נטמא מכוח חיבורו ודבקותו בעורלה, שהן ג' קליפות הטמאות.

אמנם יש הפרש ביניהם, כי עור הפריעה נקרא שור תם, ולא מועד, מטעם היותה בקדושה גמורה, מטרם חטא דעצה"ד, ונטמא רק ע"י העורלה, שהתדבקה בו. ולפיכך יש ב' תיקונים מיוחדים מילה ופריעה.

כי בשור המועד כתוב, השור ייסקל. וכן העורלה צריכים להעביר ולחתוך מהקדושה, ולזרוק אותה לעפר. אבל בשור תם כתוב, וחצו את כספו. וכן עור הפריעה, יש להניחו בקדושה מחובר ליסוד, אלא שצריכים לחצות ולקרוע אותה לכאן ולכאן, שבזה מתגלים המוחין בחזרה אל הפרצוף, ונגלה בשר קודש.

ובשור הזה עשה פריעה, והעביר הזוהמה של הפסולת לגמרי. כי ע"י שחוצים העור לכאן ולכאן מסביב היסוד, מתבטלת והולכת כל הזוהמה, שקיבל עור הפריעה מכוח חיבורו הקודם בעורלה, והמוחין שהסתלקו מחמת העורלה יכולים לחזור ולהתגלות.

אמנם אין זה מספיק עוד להחזיר כל המוחין, שהסתלקו מאדה"ר מחמת החטא דעצה"ד. שהרי כתוב, וגם בעליו יומת, אע"פ שייסקל השור. והוא מטעם כוחו הגדול של שור המועד, שהוא הס"מ המקטרג, מכוח הכתוב, והועד בבעליו ולא ישמרנו.

וכדי לתקן זה, נטל אליהו על עצמו אותו דבר האשמה של הס"מ, וקטרג על בני ישראל, במקום הס"מ, כמ"ש, כי עזבו בריתך בני ישראל. ונמצא בזה, שסתם פיו של הס"מ, והתבטלה שליחותו של הס"מ, משום שאליהו קיבל על עצמו את שליחותו. ואז יש לו כוח גם להיעשות סנגור אח"כ, בעת שרואה שבני ישראל מקיימים ברית.

וזה הטעם, שאליהו צריך להיות בכל ברית מילה, משום שהפה שהעיד שישראל עזבו ברית, הוא יעיד שישראל מקיימים הברית. כיוון שהוא נטל על עצמו כוח הקטרוג של הס"מ על בני ישראל, לאמור שישראל עזבו ברית, כמ"ש, והועד בבעליו ולא ישמרנו, משום זה יש לו כוח להעיד, שמקיימים הברית. ואז יוצא לגמרי כוחו של השור המועד. וכל המוחין, שהסתלקו בסיבת שור המועד, יכולים לחזור ולהתגלות.

ולכן מלבד כיסא הסנדק, שעליו נעשים המילה והפריעה, יש לתקן עוד כיסא שני, לצורך אליהו. ולמה אינו מספיק כיסא אחד לשניהם? כי הכיסא בכל מקום הוא תחילת התיקון, להשראת עליון בתחתון.

והמוחין, המתגלים ע"י המילה והפריעה, והעדות של אליהו על קיום הברית, הם ב' דברים מיוחדים. כי שיעור המוחין, המתגלים ע"י הפריעה, הם מבחינת שור תם, שלא נודע כי שור נַגָח הוא. שזו החזרת הנוגה לקדושה, ע"י וחָצו את כספו.

ועדותו של אליהו, הוא להעביר את רעתו של שור מועד, שהוא כוחם של שלושת הקליפות הטמאות עצמן, ולסתום פיהם, שלא יוכלו לקטרג. ולפיכך צריכים לשני כיסאות:

א. כיסא ה', הכיסא של הסנדק, להשראת עצם המוחין ע"י המילה והפריעה,

ב. להשראת הארת אליהו, הסותם פיהן של הקליפות, שלא יוכלו לקטרג, והוא כיסא אליהו.

ויש להבין מהו החוב הגדול להזכיר בפה, זה כיסא של אליהו. ואם לא, אע"פ שהכינו לו כיסא, לא יבוא שם. כי כמ"ש, מה לך פׂה אליהו, שזהו פיו של אליהו. וברית קודש הוא פֶה ה'. הרי שיש הפרש בין ברית קודש, המוחין המתגלים ע"י המילה והפריעה, שזה פה ה', ובין הפה של אליהו עצמו.

וכדי להבין זה, יש להעמיק יותר בעניין סתימת פה של השור המועד, שלא יקטרג על ישראל, אחר החזרת המוחין, ע"י המילה והפריעה. כי מלבד העדות של אליהו, צריכים עוד לתיקון מיוחד, הנעשה ע"י זריקת העורלה אל העפר.

ונאמר בזוהר, בעת שהאדם נימול לשמונה ימים, שכבר עבר עליו יום השבת, מלכות במוחין דאו"א, הנקראת קודש, הנה עורלה שחותכים ומשליכים לחוץ, רואה אותה הס"א, שנותנים לה חלק מאותו הקורבן של ברית המילה. וע"י מתנה זו היא מתהפכת מקטגור להיות סנגור על ישראל לפני הקב"ה.

ביאור הדברים. כי מטבע הרוחניים, שנכללים זה בזה, וכיוון שהעורלה הייתה פעם דבוקה ביסוד, נמצא שבעת שחותכים אותה מהיסוד, נוטלת עימה חלק מהקדושה. וכיוון שאנו משליכים את העורלה אל החיצוניים, הרי הם יונקים ע"י זה איזו הארה מהמוחין, המתגלים ע"י המילה והפריעה. וע"כ אינם רוצים עוד לקטרג על ישראל, ולהשבית את המוחין האלו, כי גם הם יפסידו את חלקם, שלוקחים מאלו המוחין. וע"כ נעשים סנגור על ישראל, לקיים בהם המוחין.

ולפיכך, אין אליהו סובל תיקון זה. כי אע"פ שהם מפסיקים מלקטרג על ישראל, אמנם הם לוקחים בעד זה חלק מהקדושה. וכדי לתקן זה, נטל אליהו כל הקטרוג על עצמו, ואינו רוצה כלל לפייס אותם, ע"י נתינת חלק מקורבן של קדושה.

לפיכך, אע"פ שהס"א כבר פסקה מלקטרג, ונעשית סנגור, הרי אליהו עצמו מקטרג עוד, כדי לעקור כוחו של הס"א לגמרי, ולהפרידו מהקדושה. ולפיכך צריכים פה של אליהו, נוסף על פה ה', שמתגלה ע"י המילה והפריעה, המשאיר חלק מהקורבן לס"א. כי פי אליהו עוקר את הס"א לגמרי, ע"כ נאמר, והפה שהעיד שישראל עזבו ברית, הוא יעיד שישראל מקיימים הברית.

וזה שצריכים להזכיר בפיו, זה כיסא של אליהו. שצריכים להזכיר ולהמשיך הפה של אליהו על הכיסא שלו, ולא יסתפק בפה ה', המסלק ג"כ את הקטגור והופכו לסנגור, שהרי נשאר מחויב לתת חלק לס"א. אבל ע"י הפה של אליהו, הוא מסלק את הקטגור, ואינו צריך לתת לו שום פיוס על זה.

ואם האדם אינו מתאמץ, להמשיך בפיו את הפה של אליהו, על הכיסא שלו, אינו שורה שם. כי צריכים להמשיך אותו. ואין שאלה, איך אפשר שהפה של אליהו יתקן יותר מפה ה', כי זה, אשר ברא אלקים לעשות. כי ה' התחיל הבריאה, באופן שיכול האדם במע"ט שלו לגמור אותה.

226. ויברא אלקים את התנינים הגדולים. תנינים הם שניים. ואלו הם עורלה ופריעה. כריתת העורלה, ואח"כ פריעה. והם זכר ונקבה. ואת כל נפש חיה הרומשת. זהו הרושם של אות ברית קודש, נפש חיה קדושה. אשר שרצו המים, מים העליונים, שנמשכו אליו, לאות הרשום הזה.

התנינים הם לווייתן ובת זוגו. וכנגדם הם עורלה ופריעה, שהם נחש בריח ונחש עקלתון, זכר ונקבה. כי עורלה היא נחש בריח, זכר, שצריכים להעבירו ולהשליכו לעפר. ופריעה היא תיקון, להעביר את רעת נחש העקלתון, הנקבה.

כתוב, ואת כל החיה הרומשת. רמז על הרושם של אות ברית קודש. כי ע"י הפריעה, שחוצים את עור הפריעה לכאן ולכאן על היסוד, מתגלה הרושם של י', סיום העולם העליון, הנקרא חיה. וע"כ נקרא רושם של נפש חיה קדושה, שעליו כתוב, ואת כל נפש החיה הרומשת.

אשר שרצו המים, מים העליונים, שנמשכו אליו, לאות הרשום הזה. כלומר, המ"ד של העולם העליון, או"א עילאין, הנקראים חיה, שנמשכים רק על הרושם של י'. ויוצאת אות ה' מן מ"ה, ובמקומה נכנסת י', ונקרא מ"י, כמו הבינה.

227. ומשום זה נרשמו ישראל ברושם קדוש וטהור למטה, כמו שהרשימות הקדושות שלמעלה, כדי להכיר בין צד קדוש לצד האחר. כך ישראל רשומים, כדי להכיר, בין קדושת ישראל לעמים עכו"ם, הבאים מצד האחר. וכמו שרשם את ישראל, כך רשם את הבהמות והעופות שלהם, להבדיל ביניהם לבין הבהמות והעופות של העמים עכו"ם. אשרי חלקם של ישראל.

כן נרשמו בהמות ועופות שלהם. כי יחס האדם אל שאר הבריות שבעולם, הוא כיחס הכלל אל הפרטים שלו. כי האדם כולל בגופו כל בריות העולם בכלל אחד. וכל ברייה פרט אחד, העומד בפני עצמו, שנפרט מצורת האדם.

ולפיכך, כמו שנבדלו ישראל מאוה"ע מבחינת האדם שבהם, הנה אותו החילוק נוהג ג"כ בפרטים שלהם, שהם בהמות ועופות. והסיבה, שהזכיר דווקא בהמות ועופות, הוא משום שהכתוב מזכיר אותם. אבל הוא הדין בשאר בריות, הנפרטים מישראל ומאוה"ע.