המצווה השמינית

[פקודא תמינאה]

228. המצווה השמינית, לאהוב את הגֵר, הבא להימול ולהיכנס תחת כנפי השכינה. והמלכות מכניסה תחת כנפיה, אותם המפרידים עצמם מצד האחר הטמא, ומתקרבים אליה, כמ"ש, תוצֵא הארץ נפש חיה למינה.

עניין כנפי השכינה הוא עניין ארוך ועמוק מאוד, אבל אבאר אותו לפי הצורך, להבין המאמר שלפנינו. כי המלכות, הנוקבא דז"א, נקראת שכינה, מבחינת הגילוי, שאינה מסתלקת מאיתנו, אפילו בזמן שאנחנו רחוקים ממנה ביותר. כמו שלומדים, בכל מקום שגלו, שכינה עימהם. וכמ"ש, השוכן איתם בתוך טומאותם.

ומבחינה זו נקרא הז"א שוכן, והנוקבא שכינה. ואין גילוי זה, אלא רק כשזו"ן פב"פ בקומה שווה. כי אז הארת הזיווג גדולה מאוד, עד שמתגלה הייחוד גם על המקומות הרחוקים והמצומצמים ביותר.

ונודע, שבניין הגדלות של זו"ן, אינו בא בבת אחת. אלא תחילה נבנה הקטנות דזו"ן במוחין דו"ק, ואח"ז ממשיכים הגדלות. וזה נוהג בכל המדרגות של הזו"ן. ולא עוד, אלא אפילו כשיש לזו"ן מוחין דגדלות, אין המוחין דקטנות בטלים, כי גם הם צריכים לסייע אל הזיווג של מוחין דגדלות. והם נקראים אז בשם כנפי השכינה.

כמ"ש, והיו הכרובים פורשֵׂי כנפיים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכַּפורת. ועיקר תשמישם, הוא לפרוש כנפיהם ולכסות על הארת הזיווג דגדלות. באופן, שגם הרחוקים ביותר, יוכלו לקבל מאור הזיווג, ולא יגיע ע"י זה משהו אל הקליפות.

כי אותם שאינם בטהרה הגמורה, נדחים תמיד מאור הקדושה, מפחד שלא יעבירו השפע אל הקליפות. אמנם עתה, ע"י הכיסוי של הכנפיים, יש שמירה גדולה אל השפע, עד שאפילו הקרובים ביותר לקליפות, לא יוכלו להיכשל ולהוריד השפע לקליפות, כי הכנפיים מגנות עליהם.

ולפיכך, הבא להתגייר ולהימול, מאחר שגופו בא מבחינת עורלה, שאבותיו לא עמדו על הר סיני, ולא פסקה מהם זוהמת הנחש, מ"מ יש לנו כוח להעלותו לקדושה עליונה, ע"י העלאת מ"ן לזיווג הגדול דזו"ן פב"פ, ששם שולטים כנפי השכינה, שפורשים כנפיהם, ומכסים על אור הזיווג. ואז אנו יכולים ג"כ להעלות שם נפש הגֵר. ומתקדש באור הזיווג הזה. ואע"פ שאינו טהור לגמרי, יכול בעת הזו לקבל מהארת הזיווג.

כי הכנפיים מגנות עליו, שלא יעבור השפע אל הקליפות, אע"פ שהוא קרוב אליהן. ונאמר, תחת כנפי השכינה, משום שאינם יכולים לקבל אלא רק מאור המלכות בלבד, ורק מהכנפיים שלה, חיצוניות המלכות. אבל לא מגוף השכינה, ומכ"ש מז"א עצמו.

ומלכות מכניסה אותם תחת כנפיה. ואין לשאול, שקודם אמר, להיכנס תחת כנפי השכינה. משמע שאנו צריכים להעלות הגר תחת כנפי השכינה. וכאן אומר, שהיא מכניסה תחת כנפיה. משמע שהשכינה עצמה מעלה אותם אליה. והעניין, שאפשר לקרב את נפש הגר רק בזיווג דגדלות, כי רק אז כנפי השכינה סוככים על הארת הזיווג.

וע"כ אנו צריכים מקודם להעלות מ"ן, לעורר הזיווג דגדלות הזה, ולהמשיך הארת הזיווג לנשמתנו, אשר אז השכינה פורשת כנפיה וסוככת על אור הזיווג, ומכניסה אליה תחת כנפיה את נפש הגר. ונמצא, שמתחילה אנו מעלים את נפש הגר ע"י המ"ן שלנו. ואחר שעלה, השכינה מקבלת אותו תחת כנפיה.

229. ואין לומר שנפש חיה זו, הכלולה בישראל, נועדה לכל. אלא כמ"ש, נפש חיה למינה. לישראל ולא לגֵרים. כמה מסדרונות וחדרים זה לִפְנים מזה, יש לה לארץ הזו, שנקראת חיה, תחת כנפיה.

פירוש. אי אפשר להעלות את נפש הגר, אלא בעת שאנו מעלים מ"ן לזיווג דגדלות, ואנו ממשיכים לעצמנו הארת נשמה מהזיווג הזה. אשר אז נוהגת פרישׂת כנפי השכינה, ששם מתעלה נפש הגר, ומקבל גם הוא מאור הזיווג.

ולכן, אין לומר, שנפש חיה זו הכלולה בישראל, נועדה לכל. שמא תאמר, שגם הגר מקבל מאותו אור הזיווג דנפש חיה, שישראל המשיכו להארת נשמתם. אלא כמ"ש, נפש חיה למינה. שהגרים מקבלים מהארת הזיווג, השייך למין שלהם. רק מבחינת החיצוניות של הזיווג, ולא מפנימיות, השייך רק לישראל.

הכנפיים הם ו"ק מעת קטנות, המשמשים גם בעת הזיווג דגדלות, לכסות על אור הזיווג. ובו"ק יש חג"ת נה"י. חג"ת נקראים חדרים, לשבת בהם. נה"י נקראים מסדרונות, שער וכניסה אל החדרים, ובהם עצמם אין לשבת, כי אינם משמשים אלא כניסה ויציאה בלבד.

כי עיקר חג"ת הוא ת"ת, קו אמצעי שלהם, שהוא כלי גמור ובית קיבול לאור חסדים. ועיקר נה"י הוא יסוד, קו אמצעי, שאין בו בית קיבול לעצמו, ומשמש דרך לעבור בו ולהעלות או"ח. וע"כ נקראים הנה"י בשם מסדרונות.

וכמה מסדרונות וחדרים זה לפנים מזה, יש לארץ, שנקראת חיה, תחת כנפיה. כיוון שצריכה להכניס תחת הכנפיים שלה גרים משבעים אומות, ע"כ מוכנים להם כמה חדרים בחג"ת דכנפיים, וכמה מסדרונות בנה"י דכנפיים. שבחינת נפש מקבלים ממסדרונות, ובחינת רוח מחדרים.

230. לכנף הימנית של המלכות שני מסדרונות, שמתחלקים מכנף זו לשתי אומות אחרות, הקרובות לישראל בייחוד, להכניסם לתוך אלו המסדרונות. ותחת הכנף השמאלית יש שני מסדרונות אחרים, שמתחלקים לשתי אומות אחרות, שהן עמון ומואב. וכולם נקראים נפש חיה.

מקודם נאמר, שיש כמה מסדרונות. וכאן נאמר, רק ב' בימין וב' בשמאל. העניין הוא, כי כאן מדובר רק על הכוללים לבד, שיש שני מסדרונות בימין כוללים, לבחינת האומות השייכות לימין. וכן יש ב' מסדרונות כוללים בשמאל, לאומות השייכות לשמאל.

שתי אומות מצד ימין, כוללות לכל האומות שמצד ימין, שמתייחסות לשני מסדרונות הכוללים שבכנף ימין. ולא פירש הזוהר מי הם. ושתי אומות מצד שמאל, כוללות לכל האומות שמצד שמאל, שהן עמון ומואב. והן מתייחסות לשני מסדרונות הכוללים שבכנף שמאל.

וכולם נקראים נפש חיה. כל נפשות הגרים, הבאות מכל האומות, נקראות בשם נפש חיה. וזה משום שאינם יכולים לקבל, אלא רק מזיווג דגדלות דזו"ן, שאז הזו"ן במקום או"א עילאין. ואז נקראת המלכות נפש חיה, מטעם היות בה מאור או"א, שהוא אור חיה. וכיוון שנפשות הגרים מקבלות מהכנפיים דנפש חיה, נקראות גם הן נפש חיה.

231. וכמה חדרים סתומים אחרים, והיכלות אחרים, בכל כנף. ומהם יוצאים רוחות, להתחלק לכל אלו הגרים המתגיירים. ונקראים נפש חיה. אבל למינה. וכולם נכנסים תחת כנפי השכינה, ולא יותר.

כי כל כנף כלול מו"ק, חג"ת נה"י, הנקראים חדרים ומסדרונות. אשר לכל אומה חדר מיוחד בחג"ת, ומסדרון מיוחד בנה"י. שממסדרונות מקבלת כל אחת נפש, ומחדרים מקבלת כל אחת רוח. וחדרים סתומים, משום שחג"ת דו"ק הם חסדים מכוסים, סתומים מהארת חכמה.

232. אבל הנשמה של ישראל, יוצאת מתוך גופו של האילן, ז"א, ומשם נשמות עפות לתוך ארץ, המלכות, לתוך מעֵיה לִפְנַי ולִפְנים. כמ"ש, כי תהיו אתם ארץ חֵפץ. וע"כ ישראל בן יקיר שמעֵיה המו עליו, ונקראים העמוּסים מִנִי בטן ולא מהכנפיים, שמחוץ לגוף. ולגרים אין חלק באילן העליון, ז"א, וכש"כ בגוף שלו. אבל חלקם בכנפיים של המלכות, ולא יותר.

והגר הוא תחת כנפי השכינה, ולא יותר. גֵרי הצדק הם אותם השורים ונאחזים שם, ולא בפנים. ומשום זה כתוב, תוצא הארץ נפש חיה למינה. ולמי? בהמה ורמש וחַיְתוֹ ארץ למינה. הכול שואבים נפש מאותה החיה, אבל כל אחד למינו, כראוי לו.

ז"א נקרא אילן, עה"ח, והנוקבא נקראת ארץ החיים, בעת הגדלות, שהם מלבישים לאו"א עילאין, מוחין דחיה. הנשמה של ישראל יוצאת מגופו של האילן, מפנימיות ז"א. ומשם נשמות עפות לתוך ארץ, המלכות, לתוך מעיה לפְנַי ולִפְנים. שע"י זיווג של אילן, ז"א, בארץ החיים, הנוקבא, ז"א משפיע נשמות ישראל לנוקבא, אל פנימיות פנימיותה. וממנה מקבלים ישראל הנשמה שלהם.

ולא כגרים, שמקבלים רק מהנוקבא לבדה, ורק מהחיצוניות של הנוקבא, מהכנפיים שלה, ולא מלפני ולפנים, שפירושו, פנימֵי פנימיות. כי לנוקבא ג' פרצופים, מלובשים זה בתוך זה, עיבור יניקה מוחין. פרצוף המוחין מלובש בתוך פרצוף היניקה, ופרצוף היניקה מלובש בתוך פרצוף העיבור. ודייק, שישראל מקבלים מפנימי דפנימי של הנוקבא, מפרצוף המוחין.

וע"כ נקראים ישראל בן יקיר, שהָמו מעֵיה לו. ונקראים העמוסים מני בטן, ולא מהכנפיים, שהן חיצוניות שלה. פירוש, נה"י דנוקבא מכונים בטן, מפאת ששם מקום העיבור והגידול של נשמות ישראל. אמנם אין המדובר בנה"י של ב' הפרצופים החיצוניים, עיבור ויניקה, הכנפיים, אלא בנה"י של פרצוף המוחין, בני מעיים. כמ"ש, הבן יקיר לי אפריים, אם ילד שעשועים, כי מדֵי דַבְּרי בו, זָכור אזכרנו עוד, על כן המו מֵעיי לו.

שמתוך שנשמות ישראל מפנימיות המלכות, הנקראת בני מעיים, ע"כ כתוב, המו מעיי לו. וע"כ קורא להן, העמוסים מני בטן, שהן נה"י דפרצוף המוחין. ולא מכנפיים, שחוץ מגוף, ולא מנה"י של ב' פרצופים החיצוניים, שהן כנפיים.

ונאמר, שלגרים אין חלק באילן העליון, ז"א, ומכ"ש בגוף שלו. אלא חלקם רק בכנפיים ולא יותר, מתחת כנפי השכינה ולא יותר. ולכן נקראים גרי צדק, כי השכינה נקראת צדק, ותחת כנפיה הם שוכנים, ובה הם מתייחדים, ואין להם חלק מלמעלה, מהשכינה.

ומשום זה כתוב, תוצא הארץ נפש חיה למינה. למי? בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה. כל מי שיש לו נפש מבהמה ורמש וחיתו ארץ, מקבל אותה רק מנפש דחיה, המלכות בזיווג דגדלות פב"פ עם הז"א. ועכ"ז, כל אחד למינו כראוי לו, רק מהכנפיים, ולא מהפנימיות של הארת הזיווג הגדול הזה.