מי זאת

169. פתח רבי אלעזר ואמר, מי זאת עולה מן המדבר. מי זאת, הוא כלל של שתי קדוּשות, של שני עולמות, בינה ומלכות, בחיבור אחד וקשר אחד. עולה, שעולה ממש להיות קודש קודשים. כי מ"י, בינה, קודש קודשים, והתחברה בזא"ת, מלכות, בשביל שהמלכות תהיה עולה, שהוא קודש קודשים. מן המדבר, כי מהמדבר ירשה זא"ת להיות כלה ולהיכנס לחופה.

כתוב, מי זאת עולה מן המדבר, מתרפקת על דודה. מדובר בגמה"ת, בשעה שכלה עולה לחופה. והזוהר מפרש, מי זאת, על הבינה, שנקראת מ"י, ועל המלכות, שנקראת זא"ת. ואומר, שאז יהיה, מי זאת, בכלל אחד, כלל של שתי קדושות. כי מטרם גמה"ת, רק הבינה נקראת קודש. והמלכות, העולה אל הבינה, מקודשת רק בקדושת הבינה. אבל בגמה"ת תהיה גם המלכות עצמה קדושה, כמו הבינה. ותהיה, מי זאת עולה, כלל של שתי קדושות, של שני עולמות, בינה ומלכות, בחיבור אחד ובקשר אחד.

קשר הוא צרור החיים, הסיום של המלכות והמסך, המעלה או"ח, ומקשר כל הספירות כאחת. שהיא תסתיים אז בי', בשווה עם הבינה לנצחיות. שזה נקרא, קשר אחד וחיבור אחד. כי קומת האור של המלכות, תהיה מחוברת בקומת הבינה, כאחת ממש. כי אז עולה המלכות עצמה, להיות קודש קודשים ממש, כמו הבינה.

עולה ממש, כמו קורבן עולָה, שהוא קודשי קודשים. כי מ"י, או"א, הוא קודשי קודשים. והוא התחבר בזא"ת, המלכות, כדי שתהיה המלכות בבחינת עולה, שהיא קודשי קודשים. כי אז נעשה חיבור מ"י בזא"ת, כדי לעשות הזא"ת עצמה לקודש קודשים. וכיוון שכך, הרי אי אפשר עוד שיהיה איזה מיעוט במלכות, אחר שקדושתה עצמה היא קודש קודשים, כמו הבינה. וע"כ כתוב, בילע המוות לנצח.

ומה שנאמר, כי מהמדבר ירשה זא"ת להיות כלה ולהיכנס לחופה. מדבר, מקום נחש, שרף ועקרב, והמחזיקים את התורה הם הנבחנים לעושי התורה. ונמצא, שהזיווג הגדול הזה של גמה"ת, נעשה מהמדבר דווקא.

170. מן המדבר היא עולה, כמ"ש, ומִדבָּרֵךְ נאוֶוה. במדבר ההוא של לחש השפתיים, היא עולה. כי מדבר, דיבור. כמ"ש, האלקים האדירים האלה, אלה הם האלקים, המכים את מצרים, בכל מכה במדבר. והאם כל מה שעשה להם הקב"ה, היה במדבר, ולא ביישוב?

אלא במדבר, בדיבור. כמ"ש, ומדברך נאווה. וכתוב, ממִדבר הָרים. אף עולה מן המדבר כך, מן המדבר ודאי. כלומר, באותו הדיבור של הפה, המלכות עולה ונכנסת בין הכנפיים של האם, בינה. ואח"כ, ע"י דיבור, המלכות יורדת, ושורה על ראשי העם הקדוש.

ביאור הדברים. כי מטרם גמה"ת, בעוד שהמלכות נקראת אילן של טו"ר, כל תיקונה נעשה ע"י המ"ן, שהצדיקים מעלים על ידי זה את המלכות לבינה. וע"י עלייה זו, נעשית המלכות לשעתה קדושה כבינה. ומ"ן אלו הם תפילה בלחש.

כי המלכות, דיבור, אי אפשר שתהיה בבחינת דיבור טוב בלי רע כלל. אלא רק בעת, שהקול שבדיבור הוא מבינה, שזה ייחוד קול ודיבור, זיווג זו"ן בגדלות. כי ז"א מקבל קול דאמא, ומשפיע בדיבור של המלכות. ואז הדיבור כולו טוב בלי רע כלל, ומקבלת המוחין דקודש.

אכן בלי המיתוק הזה מהקול דבינה, הקול דמלכות טו"ר, ויש במלכות אחיזה לקליפות, ואינה יכולה לקבל מהקודש. ולפיכך נבחנת עליית המ"ן, שהצדיקים מעלים בתפילה, שהם בלחש השפתיים, דיבור בלי קול. כמ"ש, רק שפתיה נעות וקולה לא יישָמֵעַ. כי אז אין שום אחיזה במ"ן שמעלים.

ויכולים להעלות גם את המלכות עד הבינה, כדי שתקבל הקול מהבינה. ואז נעשית בניין קדוש, ומקבלת מוחין בזיווג קול ודיבור. וקדושת הדיבור שלה שורה על ראשיהם של הצדיקים, שתיקנו אותם.

ולכן נאמר, מן המדבר היא עולה. כמ"ש, ומדברך נאווה. כי הכלה נועדה עתה לזיווג הגדול, להיכנס לחופה, ע"י עליית מ"ן של הצדיקים, כמ"ש, ומדברך נאווה, שהמשיכו בדיבור, במלכות, את הקול מאמא. וע"י זה נעשית המדבר של המלכות נאווה ויפה כבינה.

כי כל אלו הזיווגים, שנעשו מקודם בזה אחר זה, התקבצו עתה לזיווג הגדול, להכניס אותה לחופה. ובמדבר ההוא של לחש השפתיים, היא עולה ע"י המ"ן, שהעלו מקודם לכן בלחש השפתיים, בדיבור בלי קול. כי הקול שלה היה עדיין בטו"ר. והמשיכו בה הקול דאמא. הנה מכל אלו המע"ט, נעשה עתה הזיווג הגדול, להיכנס לחופה. כי עתה נעשה גם קולה עצמה טוב בלי רע כלל. ונעשית קודש קודשים, כמו אמא.

הדיבור בלחש נבחן לדיבור של הפה. כלומר, בלי הצירוף של חך, גרון, לשון ושיניים, אלא רק ע"י מוצא השפתיים והפה. שיהיה כמ"ש, קולה לא יישמע. ובאותו הדיבור של הפה, המלכות עולה. שכך דרך העלאת מ"ן. ואז נכנסת בין כנפיים של האם. ועולה בין כנפי הבינה. כלומר, שמקבלת קול כנפיים דאמא לתוך הדיבורים שלה.

ואח"כ, בדיבור שמקבלת, היא יורדת, ושורה על ראשי העם הקדוש. כי אחר שקיבלה הקול דמדה"ר דאמא, נעשה קודש כמוה. וקדושתה חוזרת לאלו, שתיקנו אותה. ונקראים גם הם, עם קדוש, כמוה. כי הדיבור שלה, הוא עתה קדוש, כמו אמא.

171. איך עולה המלכות בדיבור? כי בתחילה, כשאדם קם בבוקר, יש לו לברך לאדונו, בשעה שהוא פוקח את עיניו. איך הוא מברך? כך היו עושים החסידים הראשונים. כלי עם מים היו נותנים לפניהם, ובשעה שהיו מתעוררים בלילה, היו רוחצים את ידיהם, ועומדים ועוסקים בתורה, ומברכים על קריאתה. בשעה שתרנגול קורא, ואז הוא חצות לילה ממש, נמצא אז הקב"ה עם הצדיקים בגן עדן. ואסור לברך בבוקר עם ידיים טמאות ומזוהמות. וכן בכל שעה.

ביאור הדברים. כיוון שתחילת תיקונה של המלכות, צריך להיות בלחש השפתיים, א"כ, איך תכף בשעת היקיצה מהשינה, אנו מברכים בקול, והיה צריך לברך בלחש, כדי להמשיך תחילה הקול מאמא, שהוא להעלות המלכות בדיבור, בקול של אמא?

החסידים הראשונים תיקנו את התיקון הזה בדרך מעשה. כי עניין עליית המ"ן הוא, או במעשה, או בדיבור. וע"כ, כיוון שבעת שנתו של אדם, מסתלק רוח הקודש, ורוח הטומאה של הנחש הקדמוני שורה עליו, כי השינה היא אחד משישים למיתה. והמיתה היא מטומאת הנחש הקדמוני.

לכן בעת הקיצוֹ משנתו, עוד לא פרשׁ רוח רעה זו ממנו לגמרי. והוא נמצא עוד שורה על ראשי אצבעות הידיים שלו. כי כל הקדוש ביותר, נדבק בו הס"א ביותר. ואצבעות הידיים הן קדושות ביותר משאר הגוף. כי שם מקום השראת החכמה, כמ"ש, וכל אישה חַכְמַת לב בידיה טָווּ.

וע"כ אין הס"א של בחינת המיתה, פורשת משם גם לאחר הקיצה. והוא צריך למעשה, לנטילת ידיים. ויש להכין שני כלים:

א. כלי עליון, הנקרא נטלה,

ב. כלי תחתון, לקבל הזוהמה.

הכלי העליון, הנקרא נטלה, רומז על כלי הבינה, שהס"א בורח מפני אור הבינה. ונמצא, שרחיצת האצבעות ממימי הבינה מבריחים הס"א משם, ומיטהרת המלכות מבחינת הרע שבה, ונשארת טוב. ואז אפשר לעסוק בתורה, ולברך על התורה. באופן, שהמעשה של רחיצת הידיים, דומה להעלאת מ"ן בלחש השפתיים, לכנפיים של האם.

ובעת שהתרנגול קורא, אז הוא חצות לילה ממש. כמ"ש, את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטן לממשלת הלילה. כי השכינה הקדושה בכלי דמלכות, התמעטה למאור הקטן והתלבשה בקליפות. כמ"ש, ורגליה יורדות מוות. כלומר, אילן של טו"ר. זכה אדם, הרי טוב. ואם לא זכה, הרי רע.

הרי שיש במלכות ב' חצאים, טו"ר. מחצית שזכה בה, ומחצית שלא זכה בה. ולפיכך גם ממשלתה, שהיא הלילה, נחלקה אחריה ג"כ לב' חצאים:

א. המחצית הראשונה של הלילה, מבחינת לא זכה ורע, כמ"ש, תָשֶׁת חושך ויהי לילה, בו תרמושׂ כל חַיְתוֹ יער.

ב. המחצית השנייה של הלילה, מבחינת זכה וטוב.

והנה התיקון הראשון למחצית הטוב, נעשה בנקודת חצות לילה ממש, כי אז מקבלת המלכות את הקול דבינה, כשהמלכות עולה ונמתקת בתוך המלכות דאמא, והדין שבתוך המלכות, נעשה דין קדוש מצד הטוב בלי רע כלל. והפירוש הוא, שהדין הזה נופל ושורה על הס"א, והוא נעשה רחמים על ישראל.

ואחר חצות לילה, יוצאת שלהבת מן העמוד של יצחק, ומכה בתרנגול, שנקרא גבר, כעין גבר אחַר עליון שעליו. יצחק, בינה. שלהבת העמוד של יצחק, הדין של הבינה. המלאך גבריאל, תרנגול, גבר, מידת גבורה, שמשמש לגבר עליון ממנו, המלכות דאצילות, המאור הקטן. והדין דבינה מכה תחת הכנפיים של גבריאל, ונמצאת המלכות מקבלת אז על ידו את הקול דבינה.

ובשעה שגבריאל קורא, קוראים כל התרנגולים של העוה"ז. ויוצאת ממנו שלהבת אחרת, ומגיעה אליהם תחת כנפיהם, והם קוראים. כי בשעה שגבריאל משמיע קול הבינה לגבר עליון, למלכות, הנה אז יוצאת השלהבת מגבריאל ומגיעה לכל התרנגולים של העוה"ז, שהם הדינים שבחלל העוה"ז. וכולם קוראים רק בקול הנמתק במדה"ר מבינה. באופן, שבחינת הקול, שהיא הדין של המלכות, כבר אינה שולטת במחצית הלילה השנייה. ואת מקומה לקח הקול דבינה, שעל זה מורה קריאת התרנגולים דעוה"ז.

ע"כ נאמר כאן, בשעה שתרנגול קורא, אז הוא חצות לילה ממש. כי קול התרנגול רומז, שכבר התקבל קול הבינה אל המלכות. שאז היא ממש נקודת החצות, שממנה מתחיל מחצית הלילה, טוב בלי רע כלל.

ואחר שהמלכות מקבלת קול הבינה, הצדיקים מעלים מ"ן ע"י התורה, שעוסקים אחר חצות לילה. והם מעלים אותה עד הגבורות המשמחות של אמא עילאה. כמ"ש, וַתָקָם בעוד לילה. כי היא מתגלה אז בכל הדרה ותפארתה. כי כך דרך המלכות הקדושה, להתגלות רק בלילה. היא הולכת ביום ומתגלה בלילה, ומחלקת מזון בבוקר.

והתגלותה רק בגן עדן, לאלו הצדיקים המתקנים אותה כך, עם עסק תורתם, שלומדים אחר חצות לילה. ונמצא אז הקב"ה עם צדיקים בגן עדן. כי השכינה הקדושה נתקנת אז בגן עדן, בהיותה מושקית מנחל עדנים, חכמה, ומשתעשעת עם הצדיקים, שנכללו בה במ"ן.

ואסור לברך בבוקר עם ידיים טמאות ומזוהמות. וכן בכל שעה. כי אותו רוח הטומאה של הנחש הקדמוני נשאר שורה על אצבעותיו של האדם, גם אחר שנֵעור משנתו. ואין זוהמה זו עוברת, אלא רק ע"י רחיצה מכלי. וכן בכל שעה. ולאו דווקא אחר השינה. אלא כל זוהמה ולכלוך הוא מקום אחיזה לס"א, ואסור לברך, אלא רק אחר רחיצה במים.

172. משום שבשעה שהאדם ישן, רוחו פורח ממנו. ובשעה שהרוח פורח ממנו, רוח הטומאה מוכן לו, ושורה על ידיו, ומטמא אותן. ואסור לברך בהן, בלא נטילת ידיים. והנה ביום שאינו ישן, ואין הרוח פורח ממנו, ורוח הטומאה אינו שורה עליו, ובכל זאת, כשנכנס לבית הכיסא, לא יברך ולא יקרא בתורה אפילו מילה אחת, עד שרוחץ ידיו. ולא משום שהן מלוכלכות, כי במה התלכלכו?

173. אלא אוי להם לבני העולם, שאינם משגיחים ואינם יודעים את כבוד ריבונם, ואינם יודעים על מה העולם עומד. הנה רוח אחד יש בכל בית כיסא שבעולם, השורה שם ונהנה, מאותו הגועל והצואה, ומיד הוא שורה על אותן אצבעות ידיו של האדם.