שמח במועדים ואינו נותן לעניים

[חדי במועדיא ולא יהיב למסכני]

174. פתח רבי שמעון ואמר, מי ששמח במועדים, ואינו נותן חלקו להקב"ה, אותו רע עין, השטן, שונא אותו ומשׂטין עליו, ומעבירו מהעולם. וכמה צרות על צרות מסבב לו.

ביאור הדברים. יש בקליפות זכר ונוקבא, והזכר אינו כל כך רע, כמו הנוקבא. והוא אינו מכשיל בני אדם לשקר בשמו של הקב"ה. אלא אדרבה, מעוררו לעשות מצוות. אלא, שלא בטהרה ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, אלא רק בעירוב להנאת עצמו. כמ"ש, אל תִלְחַם את לחם רע עין, אכול ושתה, יאמר לָך, וליבו בל עימך. כי ע"י כך שאין כוונתו להשפיע, נמצאת המצווה בלי טעם, ובלי אהבה ויראה, בלא לב.

אמנם כיוון שכבר משך את האדם לרשתו, יש לו כוח אח"ז להזדווג עם הנוקבא שלו, התהום הגדול, קליפה רעה ומרה, המזייפת בשמו של הקב"ה. ואז נוטלת נשמתו ממנו. ואותו רע עין, השטן, שונא אותו ומשׂטין עליו, ומעבירו מהעולם. כי אחר שהכשיל את האדם במצוות שמחת יו"ט, שלא יהיה להשפיע נחת רוח ליוצרו, כי זה נראה מתוך שאוכל לבדו ואינו מהנה לעניים, הנה אח"כ מזדווג עם הנוקבא שלו ונוטל נשמתו.

175. חלקו של הקב"ה לשמח את העניים, כפי מה שיכול לעשות. כי במועדים הקב"ה בא לראות את הכלים השבורים שלו. נכנס אליהם ורואה, שאין להם במה לשמוח. ובוכה עליהם, ועולה למעלה להחריב העולם.

בעת בריאת העולם, כשאמר למלאכים, נעשה אדם בצלמנו, חסד אמר, ייבּרא, מפני שהוא גומל חסדים. אמת אמר, אל ייברא, מפני שכולו שקרים. צדק אמר, ייברא, מפני שעושה צדקות. ושלום אמר, אל ייברא, מפני שכולו קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל האמת והשליך אותו לארץ, כמ"ש, ותַשְׁלֵך אמת ארצה.

נודע, שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. כי האדם מתוך שפלותו, אי אפשר לו לעסוק תכף בהתחלה במצוות, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואי אפשר לו מטבעו לעשות איזו תנועה, אם לא לטובת עצמו. לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצוות שלא לשמה, מתוך תועלת עצמו. אבל עכ"ז ממשיך שפע קדושה בתוך מעשי המצוות. אשר ע"י השפע שממשיך, סופו לבוא לעסוק במצוות לשמה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו.

וזה שקטרג האמת על בריאת האדם, שאמר, שכולו שקרים. כי התרעם, איך אפשר לברוא אדם כזה מלכתחילה, שיעסוק בתורה ומצוות בשקר גמור, שלא לשמה.

אבל חסד אמר, ייברא, מפני שגומל חסד. כי מצוות גמילות חסדים שעושה, שהוא בהכרח מעשה מבורר להשפיע, הנה על ידי זה מיתקן לאט לאט, עד שיוכל לעסוק בכל המצוות ע"מ להשפיע. וא"כ הוא בטוח בסופו להגיע למטרתו, לעסוק לשמה. וע"כ טען החסד, שיש לבוראו.

וכן השלום קטרג, שכולו קטטה. כיוון שאי אפשר לו לעסוק במצוות ע"מ להשפיע, אלא עם עירוב של הנאת עצמו, ע"י זה נמצא תמיד בקטטה עם הקב"ה. כי נדמה לו, שהוא צדיק גמור. ואינו מרגיש כלל בחסרונותיו. שאינו מרגיש, שכל עסקו בתורה ומצוות שלא לשמה, ומתרעם על ה', שאין מטיבים עימו, כמו שצריכים להטיב עם צדיק גמור. ונמצא פוסח על ב' הסעיפים: פעם בשלום עם ה' ופעם במחלוקת. ולכן טען השלום, שאינו כדאי להיברא.

אבל צדק אמר, ייברא, שהוא עושה צדקות. כי מחמת מצוות צדקה לעניים, שעושה, מתקרב לאט לאט אל מידת השפעה, עד שבא לעסוק לשמה, ויזכה לשלום תמידי עם ה'. וע"כ, ייברא.

ואחר שנשמעו טענותיהם, הסכים הקב"ה עם מלאכי חסד וצדק, והשליך אמת ארצה. כלומר, שהתיר לעסוק במצוות מלכתחילה שלא לשמה, אע"פ שהוא שקר. ונמצא, שהשליך אמת לארץ, מטעם שקיבל טענת חסד וצדק, שע"י מצוות גמילות חסדים ומצוות צדקה לעניים סופו לבוא לאמת, לעבוד את ה' רק כדי לעשות נחת רוח אליו. כי סופו לבוא לשמה, ואז תעלה האמת מן הארץ.

וזה גם שבירת הכלים, שהייתה קודם בריאת העולם. כי ע"י שבירת הכלים דקדושה, ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עימהם ניצוצין דקדושה לקליפות. שמהם באו ענייני תענוגות ואהבות מכל המינים, לרשות הקליפות, שהניצוצין מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו. והם גורמים בזה לכל מיני עבירות, כמו גנבה גזלה ורציחה.

אמנם יחד עם זה, נתן לנו תורה ומצוות. אשר, אפילו אם מתחיל לעסוק בהם עוד מתוך שלא לשמה, להנאתו עצמו, למלא תאוותיו השפלות, כפי כוחות שבירת הכלים, הנה סופו שיבוא על ידם לשמה. ויזכה למטרת הבריאה, לקבל כל הנועם והטוב שבמחשבת הבריאה, כדי להשפיע לו נחת רוח.

ובמועדים הקב"ה בא לראות את הכלים השבורים שלו. כי בימים טובים, שהאדם מקיים מצוות שמחת יו"ט, מרוב השפע שנתן לו ה', אז הולך הקב"ה לראות את הכלים הנשברים שלו, שעל ידיהם ניתנת לאדם הזדמנות לעסוק במצוות שלא לשמה. והולך לראות, כמה גמרו את תפקידם להביא את האדם לידי לשמה. ורואה, שאין להם, לכלים השבורים, במה לשמוח. והקב"ה בוכה עליהם. כי רואה, שלא נִברר עוד מהם כלום, שלא הביאו את האדם כלל לידי לשמה, אלא שעוסק בשמחת יו"ט רק להנאת עצמו לבדו.

הנה אז בוכה עליהם. כלומר, שכביכול, מתחרט עליהם על מה ששבר אותם. כי לא שבר אותם, וכן לא השליך האמת ארצה, אלא לטובת האדם, שיוכל להתחיל לעבוד שלא לשמה, ואח"כ יבוא לשמה. וכשהוא רואה, שהאדם עוד לא זז משהו מתאוותו עצמו, א"כ שבר אותם בחינם, ובוכה עליהם.

עולה למעלה להחריב העולם. כביכול, עולה אז לסלק השפע מהעולם ולהחריב העולם. כי בעת שאין הלא לשמה ראוי להביא האדם ללשמה, נמצא שהשפע עצמו הוא לרע לו. כי הוא טובע על ידו יותר בתוך קליפת הקבלה. וא"כ מוטב בשביל האדם, להפסיק לו השפע, ולהחריבו לגמרי.

176. באים לפניו בני הישיבה, ואומרים, ריבון העולם, אתה נקרא, רחום וחנון, יתגלגלו רחמיך על בניך. אמר להם, האם לא עשיתי את העולם אלא על חסד, שאמרתי, עולם חסד ייבּנה? והעולם עומד על חסד. ואם אינם עושים חסד עם העניים, אחריב את העולם.

אומרים המלאכים העליונים לפניו, ריבון העולם, הנה פלוני, שאכל ושתה לרוויה, ויכול לעשות חסד עם העניים, ולא נתן להם כלום. בא המשׂטין, ולוקח רשות, ורודף אחרי האדם ההוא.

פירוש. הנשמות העליונות, הנקראות בני הישיבה, מתחילות אז להתפלל על התחתונים, שלא יפסיק השפע מהם. ויש לו לרחם על בניו. כי מלמדים זכות לפניו, ואומרים, כיוון שעושים מצוותיו באמונה, הם נקראים בנים למקום. וע"כ ראויים לרחמים, כרחם אב על בנים.

והשיב להם הקב"ה, האם לא בניתי העולם אלא על החסד? והעולם רק על חסד עומד. כלומר, כי לא יגיע להם שום תיקון ע"י השפע, בעת שאין מהנים לעניים. כי בריאת העולם הייתה על מה שהסכמתי למלאכי חסד, שע"י עשיית חסד איש לרעהו יתקיים העולם, ויבואו לידי לשמה. ועתה, שאינם עושים חסד, לא יצמח מזה שום תיקון.

ואז אמרו לפניו מלאכי עליון, ריבונו של עולם, הרי פלוני שאכל ושבע, ויכול לעשות חסד עם עניים, ואינו נותן להם כלום. כלומר, גם המלאכים העליונים, מלאכי חסד וצדקה, וכל אלו שהסכימו לבריאה, התחילו לקטרג עליה. כי לא הסכימו לבריאה בדרך זו של שלא לשמה, אלא כדי שייעשה חסד וצדקה, ויבואו על ידם לשמה.

ועתה, שאינם עושים זאת, ואינם ראויים לבוא לשמה, הם מתחרטים על הסכמתם ומקטרגים על האדם. ואז בא המשׂטין, ולוקח רשות, ורודף אחרי האדם ההוא. כי אחר שהתברר, שאין האדם ראוי לבוא עוד לשמה עם המצוות שלו, אז ניתנת רשות למקטרג לעשות את שלו.

177. מי לנו בעולם גדול מאברהם, שעשה חסד לכל הבריות. ביום שעשה משתה, כתוב, ויגדל הילד וייגָמַל, ויעש אברהם משתה גדול, ביום היגמל את יצחק. עשה אברהם משתה, וקרא לכל גדולי הדור לאותה הסעודה. ובכל סעודה של שמחה, הולך ורואה אותו המשׂטין, אם האדם ההוא הקדים לעשות חסד עם העניים. ואם יש עניים בבית, המשׂטין נפרד מאותו הבית, ואינו נכנס שם. ואם לא, המשׂטין נכנס שם, ורואה העירוב של השמחה בלא עניים, ובלי שהקדים חסד לעניים, עולה למעלה ומשׂטין עליו.

178. אברהם, כיוון שהזמין את גדולי הדור, ירד המשׂטין ועמד על הפתח, כעין עני. ולא היה מי שיביט עליו. אברהם היה משמש את המלכים והשרים. שרה הניקה הבנים מכולם, משום שלא היו מאמינים כאשר ילדה, אלא אמרו, שיצחק הוא אסופי, שמהשוק הביאו אותו. משום זה הביאו את בניהם עימהם, ושרה לקחה אותם והניקה אותם לפניהם. כמ"ש, מי מילֵל לאברהם, הניקה בנים שרה.

והיה צריך לומר, הניקה בן, שרה. אלא בנים ודאי, בניהם של כל האורחים. ואותו המשׂטין עמד בפתח. אמרה שרה, צחוק עשה לי אלקים. מיד עלה המשׂטין לפני הקב"ה, ואמר לו, ריבון העולם, אתה אמרת, אברהם אוהבי. הנה, עשה סעודה ולא נתן לך מאומה, ולא לעניים. ולא הקריב לפניך אפילו יונה אחת. ועוד, הנה שרה אומרת, שצחקת בה.

יש להבין זה. הרי אברהם, שהצטיין בעיקר בהכנסת אורחים ובחסד, וכל ימיו היה עומד בפרשת דרכים, להזמין אורחים. ואיך אפשר, שיהיה נכשל בדבר זה, שלא לתת צדקה לעניים? ועוד, למה הטריח עצמו המקטרג, להתחפש כמו עני, שאין דרכו בזה לגבי אחרים? אמנם כאן אינו כפשוטו. ויש בזה סוד גדול, שאינו נוהג, אלא בקדושים עליונים.

כי מטרם גמה"ת, אי אפשר להעביר הס"א לגמרי. ואפילו הצדיקים והקדושים העליונים. וכמה שהצדיק נזהר לעשות המצווה בטהרה, נשאר עוד כוח לס"א לקטרג עליו, ולהראות מקום חיסרון במצווה. ולפיכך הכין ה' בשביל הצדיקים אופן אחר, להכניע ולסתום פה המקטרג. והוא, לתת חלק מועט מהקדושה אל המקטרג הזה שנשאר. שבגלל זה נסתם פיו של המקטרג, ואינו רוצה לקטרג עליו, כדי שלא יאבד חלקו מהקדושה, שיש לו מאותה מצווה. שזה עניין השׂערה, שאנו נותנים בתפילין, ושָׂעיר המשתלח, ופרה אדומה.

ונאמר, ירד המשׂטין ועמד על הפתח, כעין עני. ולא היה מי שיביט עליו. כי את כל העניים ודאי שהאכיל אותם אברהם מסעודתו, כדרכו בהכנסת אורחים תמיד. רק אותו המשׂטין, שאינו מועיל שום טהרה להעבירו, זולת ליהנות אותו מעט מהקדושה. כי הוא היה כאן בבחינת העני, כי רצה לקבל חלקו מהקדושה. אבל אברהם לא רצה ליהנות לס"א אף משהו מהקדושה. אלא שרצה להכניעו בכוחו ולדחותו לגמרי. ולפיכך עלה המשׂטין וקטרג. ולכן ירד המשׂטין, ועמד על הפתח כעין עני, שלא היה עני ממש, אלא מדובר במקטרג, שהתחפש כמו עני, ותבע ליהנות אותו מסעודתו של אברהם.

אבל אברהם הרגיש בו, שהוא מס"א, וע"כ לא רצה לתת לו כלום. אפילו יונה אחת. ויש בזה רמז נכבד. כי בסדר הקורבנות באים רק שני בני יונה, כנגד שתי נקודות הכלולות יחד במלכות הממותקת במדה"ר. שיש בה דין ורחמים יחד, והדין שבה גנוז ונסתר, והרחמים שבה נמצאים בגלוי. כי לולא המיתוק הזה, לא היה העולם יכול להתקיים.

ע"כ אין להקריב, אלא רק שני בני יונה. שיונה אחת זה רמז ליונה, ששלח נוח מהתיבה, ולא יָסְפָה שוב אליו עוד. כי יונה אחת רומזת למדה"ד שבמלכות, בלי מיתוק במדה"ר. וכיוון שנוח לא יכול לתקן בה שום תיקון, ע"כ כתוב, לא יספה לשוב אליו עוד.

וכבר התבאר עניין המקטרג, שתבע חלקו מסעודתו של אברהם ביום היגמל את בנו. שזה תיקון חיסרון, אשר אי אפשר לתקנו מטרם גמה"ת בדרך אחרת. והוא מדה"ד שבמלכות, שאין העולם יכול להתקיים בה. והיא צריכה להיות נסתרת, שהיא כמו היונה, שלא יספה לשוב אל נוח. אמנם אברהם היה יכול לתקנה, והיה מוטל עליו לתקנה, בדרך שייתן משהו למקטרג, לסתום את פיו. וכיוון שלא נתן למקטרג כלום, לכן עלה וקטרג.

ולכן אמר המקטרג, שלא נותן לך מאומה, ולא לעניים. כי קטרג, שבכל סעודתו זו, לא תיקן כלום למדה"ד שבמלכות, הנקראת עני, שאין לה מעצמה מאומה, והיא אמנם חלק של הקב"ה. כי היא עצם המלכות, נוקבא דז"א, שהוא הקב"ה. שהרי לא המתיק אותה במדה"ר, אלא לצורך קיום העולם. וע"כ המוחין, הנמשכים ע"י מדה"ר, נבחנים כמו חלק של בני העולם, שע"י זה יתקנו גם עצם המלכות, שהיא חלק של הקב"ה לבדו.

וכיוון שע"י הנס הגדול, שהניקה בנים שרה, המשיך אברהם כל המוחין שבמדה"ר, כבר הייתה אפשרות בידו לתקן גם בחינת העני שבמלכות, שהיא חלק של הקב"ה. לכן קטרג, שלא נתן לך מאומה, חלקו של הקב"ה. ולא לעני, חלקה של עצם המלכות, שהיא בעניות, שאין בני העולם יכולים לתקן בה. ולא הקריב לפניך אפילו יונה אחת. היונה, שנוח לא היה יכול לתקן אותה.

ועוד, הנה שרה אומרת, שצחקת בה. כי שרה היא בינה ומדה"ר, המאירה במלכות. ובאמירתה, צחוק עשה לי אלקים, כל השומע, יצחק לי, המשיכה בזה אור שלם ומיתוק גדול מאוד, עד שלא נראה עוד כל חיסרון בעצם מידת המלכות. ונעשה חשש גדול, שמא לא תישאר מחמת זה שום תשומת לב, לתקן את עצם המלכות. והוא דומה לכתוב, פן ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים, ואכל, וחי לעולם. כלומר, שלא ירגיש עוד בעצמו שום חיסרון, ולא יהיה מוכרח לתקן את הפגם שבעצה"ד.

179. אמר לו הקב"ה, מי בעולם כאברהם. והמשׂטין לא מש משם, עד שבלל כל אותה השמחה. והקב"ה ציווה להקריב את יצחק לקורבן. ונגזר על שרה, שתמות על צער בנה. כל הצער ההוא, גרם, מה שלא נתן משהו לעניים.

פירוש. כי עקידת יצחק הייתה, לתקן עצם המלכות. מה שלא תיקן עם המשתה הגדול, ביום היגמל את יצחק. ומיתת שרה, הייתה מסיבת האורות הגדולים, שהמשיכה בכתוב, צחוק עשה לי אלקים. שהם הפריעו לתיקון המלכות.