עמון ומואב

329. ויעל לוט מצוער. מתוך רצון המלך, נפרד מצד ימין פסולת אחת של צורת חקיקה, ומתדבקת בתוך פסולת הזהב שמצד שמאל, ובתוך הטומאה הייתה דירתו, ונעשה לצורה אחת של האילן.

קו ימין, חסדים מכוסים, שאין בו הארת חכמה, ובמקומו בבינה הוא בחינת ג"ר, משום שאינה מקבלת חכמה, להיותה כמ"ש, כי חפץ חסד הוא. אמנם כשהחסדים מתפשטים למטה לתחתונים הצריכים להארת חכמה, מתגלה בהם פסולת.

הצורך להארת חכמה עושה בהם חיסרון, ובכל מקום שיש חיסרון מתדבקות הקליפות, וע"כ נבחן החיסרון לפסולת, וזהו פסולת ימין. ומבחינת הקדושה אין זה חיסרון, אלא צורת חקיקה לבית קיבול, שאם לא היה החיסרון והחלל, לא היה שם לעולם בית קיבול לאורות. אבל הקליפות מחשיבים זה לפסולת.

וכדי להשתלם, הלכה הפסולת והתדבקה בתוך פסולת הזהב שמצד שמאל, כי שם מאירה החכמה בלי חסדים, והחיסרון של החסדים נחשב פסולת דקו שמאל. אמנם הפסולת דימין קיבלה שם השתלמות, כי אינה חסרה יותר מחכמה. ונעשה לצורה שלמה של אילן המדרגות, הנוקבא, אמנם שדירתו הייתה בטומאה. כי הארת השמאל בלי ימין מאיר למקום הטומאה, וכן פסולת הזהב הוא טומאה.

330. כשרצה יצחק, קו שמאל דקדושה, להתעורר בעולם בכוחו של דין הקשה, התגבר והפריד מדרגות השמאל מקיומן, שהפך שורשים של חמש ערי סדום למעלה. ג"ר דמדרגות דשמאל הפיל למטה, ואת גזר הדין העלה למעלה.

ואז נחרבו מדרגות השמאל של הקליפות, והשמאל דקדושה התחבר ונכלל עם הימין. וע"כ התחזק קו הימין, אברהם, כי נכלל משמאל וקיבל ממנו ג"ר, אשר עם זה נתקנה ג"כ הפסולת שלו, שאינו צריך יותר להתדבק בפסולת הזהב. ונמצא שהפריד אותה הצורה מתוך הטומאה.

331. נחש הקדמוני נכנס בפירותיו של אילן, והוא יין ששתה, והוליד שתי מדרגות קשורות זו בזו. ואלו המדרגות סובבות בצד הטומאה. אחת נקראת מִלכּוֹם ואחת נקראת פְּעוֹר.

אותה פסולת הימין, שע"י התדבקותה בפסולת הזהב, קיבלה צורה אחת של האילן, הנוקבא דז"א, ואחר מהפכת סדום חזרה לקדושה הנחשבת עתה לפירות של האילן. והיא שתתה יין המשכר, שהוא נחש הקדמוני שנכנס בה, המסית להמשיך הג"ר דחכמה כמו במעשה דעצה"ד. ואז הפרי הוליד ע"י מעשה ב' קליפות, מלכום ופעור, ב' עבודות זרות.

332. זו עצה נסתרת, וזו עצה נגלית. פעור מן הנגלה כל מעשיו, כלומר עבודתו בנגלה. מלכום בנסתר ומכוסה, כל מעשיו, כלומר, עבודתו, בסתר. מאלו השניים נפרדו מיני טומאות הרבה למינן, וסובבים את הים הגדול, הנוקבא, ואת כל בחינות הטומאה.

כי נמשכו בהסתת הנחש ב' קליפות, ג"ר וו"ק דהארת השמאל. שבטומאה, פעור הוא ג"ר ומלכום הוא ו"ק. והיו מסודרות בהיפוך מהנוקבא דקדושה, כדרך הטומאה שהיא הפוכה לקדושה.

כי בנוקבא דקדושה ג"ר מחזה ולמעלה מכוסה מהארת חכמה. ומחזה ולמטה במגולה, שהארת חכמה מתגלה שם. ויש בה ב' נקודות, מפתחא ומנעולא. מנעולא גנוז בג"ר שבה, והמפתחא שולט בה בגילוי בו"ק שמחזה ולמטה.

ואלו ב' הקליפות הם בהיפך. כי הקליפה דפעור בחינת ג"ר שמחזה ולמעלה, המגולה. והקליפה דמלכום בחינת ו"ק שמחזה ולמטה, המכוסה. וכן בקליפת פעור שמחזה ולמעלה מושל המפתחא, ובקליפת מלכום שמחזה ולמטה מושלת המלכות דמדה"ד הבלתי ממותקת.

333. ומה שנעשה בעולמות, נעשה ג"כ בנשמות למטה. לוט, פסולת הימין, נפרד מאברהם ושם משכנו באנשי סדום, שהם פסולת הזהב מצד השמאל, וקיבל מהם שלמותו בעולמות. כאשר התעורר הדין עליהם ונהפכו, זכר הקב"ה את אברהם ושלח משם את לוט, ואז נפרד מהטומאה של סדום ושב לקדושה.

334. השקוהו בנותיו יין, שהוא נחש הקדמוני שנכנס בו, והולידו שתי אומות, עמון במכוסה ומואב בנגלה. עמון, המדרגה שלו עבודה זרה. מלכום, עצה של העלם. מואב, מדרגתו פעור, כולו בנגלה.

335. כעין זה היו בנותיו. זו אמרה, בן עמי, בן יש לי מעמי. לא אמרה ממי הוא, משום שהיה בבחינת העלם. וזו אמרה, מואב, מאב הוא זה, מאבי הולדתיו. כי המדרגה שלו הוא פעור, התגלות.

336. ובשניים אלו, עמון ומואב, נאחז דוד המלך. כי אח"כ באה רות ממואב ויצא ממנה דוד המלך. ומעמון התעטר דוד המלך באותה העטרה, שהיא עדות לזרעו של דוד, כמ"ש, וייתן עליו את הנזר ואת העדות. ונזר ממלכום, מדרגת בני עמון, כמ"ש, וייקח את עטרת מַלכם.

337. מלכום הוא מדרגת בני עמון. וכתוב, וייקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה כיכר זהב ואבן יקרה, ותהי על ראש דוד. ומשם היה עדות לבניו לעולם, ובה ניכר מי שהוא מבניו של דוד הראוי למלוכה.

אם היה יכול לשאת הכתר על ראשו, ודאי אמרו שהוא מזרע דוד, שאפילו באותו יום שנולד היה יכול לסבול את הכתר על ראשו, אע"פ שמשקל כיכר זהב ואבן יקרה הייתה. ואדם אחר חוץ מזרעו לא היה יכול לסבול אותו. וזהו שכתוב ביואש, וייתן עליו את הנזר ואת העדות.

338. ובשתי מדרגות הללו נאחז דוד המלך, והם כוחה של מלכותו להתגבר על כל שאר האומות, שאם לא היה נכלל בצד שלהם לא היה יכול להתגבר עליהם. וכל המדרגות של שאר אוה"ע היו כלולות בדוד, כדי להתגבר ולהתחזק עליהן.

339. ויעל לוט מצוער ויישב בהר, ושתי בנותיו עימו. כתוב, לעלוקה שתי בנות הב הב. אלו הן שתי בנות של יצה"ר, שהן מעוררות את היצה"ר לשלוט בגוף. אחת היא נפש שמגודלת תמיד בגוף, ואחת היא נפש המתאווה לכל התאוות הרעות שבעוה"ז. זוהי בכירה. והראשונה היא צעירה.

340. ויצה"ר תמיד מתחבר בשתי נפשות הללו, כדי לפתות לבני אדם, וכדי שיאמינו בו, ויוכל להוביל אותם למקום שזורקים בהם חיצֵי מוות ויבקיעו אותם, כמ"ש, עד יְפַלח חץ כְּבֵדוֹ.

341. וזה דומה לשודדים החומסים בהרים, ומסתירים עצמם במקום איום שבהרים. ויודעים שבני אדם מונעים את עצמם ללכת במקומות אלו. מה עשו? בחרו מהם אותו אשר יש לו לשון חדה יותר מכולם, אותו היודע לפתות אנשים, שייצא מהם ויישב בדרך הישר במקום שכל בני העולם עוברים שם.

כיוון שהגיע לבני העולם, מתחיל להתחבר שם עימהם, עד שמושך אותם לרשתו ומביא אותם למקום האיום, שהשודדים שם והורגים אותם. כך דרך היצה"ר, שמפתה את בני העולם עד שמאמינים בו, ואז מביא אותם למקום חיצי מוות.