מאֹרֹת חסר

161. הכתוב, יהי מאֹרֹת, בא לכלול את הנחש הרע, שהטיל זוהמה ועשה פירוד, שלא יזדווג השמש עם הלבנה. כי בכל המדרגות, הקודמות לנוקבא, המילה יהי מורה על מיעוט ונפילת ג' הכלים בינה ותו"מ למדרגה שלמטה. אמנם לא נפלו הכלים מחוץ לאצילות.

משא"כ בנוקבא, שהיא מדרגה תחתונה מכל המדרגות דאצילות, א"כ כשנאמר, יהי, ונפלו הכלים שלה, הרי נפלו למטה מפרסא דאצילות, לבי"ע דפרודא, וע"כ נבראו מכוח הנפילה הזו הקליפות ונחש הרע.

וע"כ כתוב, מארת, חסר ו', שפירושו קללות. כי הנחש גרם שתקולל הארץ, כמ"ש, ארורה האדמה. שהנחש הסית לחטא דעצה"ד, שמחמתו קוללה הארץ. וע"כ כתוב, מארת, חסר ו', שמוֹרה על קללה זו, שקוללה הארץ בסיבת הנחש, שנברא ע"י המיעוט דנה"י. ומשום זה כתוב בתורה, מארת, חסר ו', שהוא לשון קללה.

162. והיו לִמְאוֹרֹת ברקיע השמיים, להאיר על הארץ. והיו למְאורֹת, חסר ו', משמעותו, מָאור אחד, מאור הלבנה. והכתוב, רקיע השמיים, מאור השמש. ושניהם בכלל אחד, כי כתוב, והיו למאורֹת ברקיע השמיים להאיר על הארץ, להורות, שמזדווגים השמש והלבנה, להאיר העולמות, למעלה מחזה דז"א ולמטה מחזה דז"א.

ומה שכתוב, להאיר על הארץ, ואינו כתוב, להאיר בארץ, משמע שיהיה נשמע, שמאיר למעלה ולמטה, להורות, שהחשבון של כולם הוא בלבנה. כי לפי מה שהתבאר, הכתוב, והיו למאורת ברקיע השמיים, מורה על זיווג השמש והלבנה, זו"ן למעלה מחזה ולמטה מחזה דז"א.

א"כ היה צריך לכתוב, להאיר בארץ, כמ"ש, ברקיע השמיים, שמשמעותו, שמזדווג גם למטה מחזה דז"א, ששם הנוקבא התחתונה, הנקראת ארץ. ולמה כתוב, על הארץ? שמשמעותו, שהזיווג רק למעלה ברקיע השמיים, במקום הפרסא שמחזה ולמעלה דז"א, הנקרא רקיע, ומשם נמשכת ההארה אל הארץ, למטה מחזה, אבל בארץ עצמה אין זיווג.

והוא להורות, כי החשבון של כולם הוא בלבנה. כי המוחין דחשבון ומספר של כל המדרגות, יוצאים ע"י זיווג שמש ולבנה. כי יש מוחין שהם אור חסדים, והם מכונים, בלי מספר. ויש מוחין דהארת חכמה, שהם מכונים, מספר וחשבון. וכן יש לז"א ב' נוקבאות: למעלה מחזה, לבנה, מלכות של דוד, ולמטה מחזה, ארץ, רחל.

והזיווג הזה, המאיר את המוחין דחשבון, אינו אלא בלבנה, בזיווג זו"ן שמחזה ולמעלה, שהנוקבא נקראת לבנה. ולא בנוקבא שמחזה ולמטה, הנקראת ארץ.

ושנאמר, שמזדווגים השמש והלבנה להאיר העולמות, למעלה מחזה דז"א ולמטה מחזה דז"א, הפירוש הוא, שב' הנוקבאות, של מעלה, הלבנה, ושל מטה, הארץ, נכללות זו בזו. ואז מגיע ההארה למעלה ולמטה. אבל עיקר הזיווג הוא רק בלבנה, בנוקבא שלמעלה מחזה.

163. גי' וחשבון של תקופות ועיבורי השנה. המוחין דחשבון ומספר כולם הם בלבנה, שלמעלה ממנה אין הזיווג להארת המוחין דחשבון ומספר.

ואיך החשבון של כולם הוא בלבנה? והאם אין מוחין דחשבון ומספר במדרגות שלמעלה מהלבנה? אלא הכוונה היא, שזיווג של המוחין דחשבון נמצא בלבנה ולא במדרגה אחרת, אמנם משם נכנס האדם להשיג מוחין דחשבון גם במדרגות שלמעלה מהלבנה.

אע"פ שהמוחין דהארת חכמה, המכונים מוחין דחשבון, יוצאים בבינה אחר שחזרה לראש א"א ונעשית בו לחכמה, מ"מ אין המוחין מתגלים בבינה, להיותה תמיד באור חסדים. ואפילו ז"ת דבינה הם רק אור חסדים, ואין שם המקום לגילוי המוחין דהארת חכמה, אלא הבינה משפיעה המוחין הללו אל הז"א.

אמנם גם הז"א מתוקן כולו במוחין דאו"א עילאין, שהם חסדים מכוסים, ואין בו מקום לגילוי המוחין הללו. אלא שהז"א משפיע אותם אל הנוקבא שלו, ובה הם מתגלים.

וע"כ נקראת הנוקבא בשם חכמה תתאה, להורות שאין המוחין דהארת חכמה מתגלים בשום מדרגה אלא בה. באופן, שהמוחין הללו יוצאים בז"ת דבינה, אשר הז"א מקבל אותם ממנה, ומשפיע אותם לנוקבא. כלומר לנוקבא שלמטה מחזה, בעת שהיא כלולה לגמרי בנוקבא שלמעלה מחזה, הנקראת לבנה. ואז נבחנות שתיהן בשם לבנה.

ומקום הגילוי של המוחין דחשבון הוא בלבנה בלבד, ולא במדרגות הקודמות אליה. אמנם אחר שיצאו והתגלו המוחין הללו בלבנה, מאירים המוחין הללו בהכרח גם בכל המדרגות הקודמות אליה, שהרי מהם קיבלה הלבנה את המוחין האלו.

אלא מקודם שנגלו בלבנה, אינם מושגים כלל, אע"פ שכבר יצאו במדרגות הקודמות. כי בהן אין מקום לגילוי המוחין הללו. אבל לאחר שנגלו למטה בלבנה, נשלמים כולם מכוח הגילוי הזה שבה. כי אחר שנגלו בלבנה, אפשר להשיג אותם גם במדרגות הקודמות.

והרי כתוב, והיו לאותות ולמועדים, בלשון רבים. הלוא משמע, שבשניהם מתגלים המוחין דחשבון, ואפילו בז"א, בשמש? אלא, לאֹתֹת, כתוב חסר ו', להורות לשון יחיד, שחל על הלבנה בלבד ולא על השמש. כי בו אין המוחין מתגלים. והכתוב, והיו, בלשון רבים, אינו חל על שמש וירח, אלא על הוויות המוחין, שכל ההוויות כולן הן בלבנה, שהיא כמו ספינה המלאה מכל טוב.

164. יש נקודה אחת, ומשם ההתחלה למוחין דמניין וחשבון, והיא א"א, הנקרא משום זה ראשית. ומה שמלפנים של אותה הנקודה, מה שלמעלה מא"א, לא נודע כלל.

ויש נקודה למעלה, שהיא סתומה, שאינה נגלית כלל, בינה דא"א, מבחינת עצמותה המלובשת באו"א עילאין, שהי' לא יוצאת מאויר שלהם. אבל משם ההתחלה למנות ולגלות כל הסתום והעמוק, ז"ת דבינה דא"א, המלובשים בישסו"ת, שעולים לראש א"א, ומשפיעים הארת החכמה, הנקראת מוחין דמניין וחשבון.

אמנם עדיין אינם מתגלים בישסו"ת, להיותם בחינת בינה, שכל עיקרה החסדים. ובנקודה למטה, בנוקבא דז"א המתגלה, משם התחלת הגילוי לכל המוחין דחשבון ולכל המניין, שלמעלה מהלבנה אין שום גילוי למוחין דחשבון.

וע"כ כאן הוא מקום הארת המוחין לכל התקופות, והגי', והעיבורים, והזמנים, והחגים, והשבתות. וישראל, הדבקים בהקב"ה, עושים חשבון, שממשיכים מוחין דחשבון ללבנה, כמו שלומדים, ישראל מונים ללבנה ואומות העולם לחמה. והם מעלים אותה למעלה, להלביש את בינה עילאה, כמ"ש, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום.