יהי מאורות

569. כשברא הקב"ה את עולמו, עשה אותו מאותו אור הנאצל מלמעלה, וברא השמיים מאותו הרקיע הראשון, שהכין אותו הקב"ה וברא אותו בתחילה. ואותו הרקיע הוליד כל שאר הרקיעים שהתהוו ממנו.

570. אותו הרקיע, יסוד דז"א, הוליד כל המאורות מאותו האור שמקבל מלמעלה, מז"א. וכשברא הקב"ה אותו הרקיע, לקח את המאורות והניח אותם באותו הרקיע הנקרא רקיע השמיים, יסוד דז"א, כי אותו הרקיע, יסוד, התהווה מהשמיים, שהוא ז"א.

571. הרקיע העליון, שהוא בחזה דישסו"ת, הוליד השמיים אשר תחתיו, ז"א. והשמיים, ז"א, הולידו את הרקיע הזה, כי ז"א האציל את היסוד שלו. ונקרא, רקיע השמיים. ולקח הקב"ה המאורות האלו ונתן אותם ביסוד דז"א, המשפיע אותם למלכות, הנקראת ארץ. כמ"ש, וייתן אותם אלקים ברקיע השמיים.

572. עשה הקב"ה, בינה, את המאורות האלו, והניח אותם ברקיע הזה, יסוד דז"א, להיות ממשלה על הארץ, המלכות, ולהשתמש בהם הבריות, שהתחתונים יאותו לאורם. וכשברא אותם, נתנו שניהם את אורם בשווה.

השמש והלבנה, ז"א ומלכות, הייתה מדרגתם שווה, שז"א הלביש את קו הימין דבינה, והמלכות הלבישה את קו השמאל דבינה.

אמרה הלבנה, ריבונו של עולם, אין לך להתנהג בשני כתרים בשווה. מה עשה הקב"ה, בינה? המעיט אותה. וזוהי הכפרה של שעיר ר"ח, שכתוב בו, חטאת לה'.

575. כתוב, אשריך ישראל מי כמוך, עם נוֹשַׁע בה', מָגן עֶזרך ואשר חֶרב גאוותך. האם גאוותם של ישראל היא החרב? לא. כי החרב ניתנה לעשיו, כמ"ש, ועל חרבך תחיה.

576. אלא הכתוב סובב על תלמידי חכמים, כאשר שומעים דבר ואינו מתיישב בליבם, הם נלחמים זה עם זה, כמו אלו לוחמי מלחמה בחרב, ורוצים להרוג זה את זה. ועליהם כתוב, ואשר חרב גאוותך. וזה רמז על קושי ההבנה שבאגדה של קטרוג הירח, שצריכים לבאר אותם ולא לבטל אותם.

577. כשברא הקב"ה את השמש והלבנה, גזר על השמש, שתחזור להיות שליטתו של עשיו. וגזר על הלבנה, שתהיה בעוה"ז שליטתו של יעקב. ומינה עליהם שרים חזקים, עד שיבואו שתי האומות האלו.

578. והשר ההוא, שהתמנה על הלבנה בשביל האומה של יעקב, ביקש מהקב"ה שתינתן השליטה ללבנה בעוה"ז. שתינתן השליטה לאומה של יעקב. אמר הקב"ה, וכי מה צריכה האומה של יעקב לשליטה בעוה"ז, אלא לעוה"ב יהיו שולטים על כל אוה"ע. אבל בעוה"ז, לכי ומעטי את עצמך, ושעבדי עצמך בגלות לִזכוֹת לעוה"ב.

579. כשבאה האומה של יעקב, התרעמו לפני הקב"ה, על שנלקחה מהם הממשלה וניתנה לעשיו. אמר להם הקב"ה, האם עוד אתם צריכים ממשלה בעוה"ז, שהרי אני ערב להשליט אתכם לעוה"ב על כל האומות. ומשום זה הקריבו עליי כפרה, על אותה הבטחה לעוה"ב שאני ערב בו. הקריבו כפרה ועסקו בתורה, ועליי לתת לכם שכר טוב, ועליי להשליט אתכם על כל האומות, שמשום זה מיעטתי את הירח בעוה"ז.

581. זכו ישראל, מאיר להם הקב"ה, ואינם צריכים לנר אחר. כמ"ש, והיה לָך ה' לאור עולם.

582. ישראל, כיוון שהתחלף להם השלטון, שלא לשלוט בעוה"ז אלא בעוה"ב, מונים חשבונם לפי מהלך הלבנה. שבה מנהיגים ישראל חשבונם. כמ"ש, הינך יפה רעייתי. רעייתי, פירושה מנהיגתי. ומום אין בך. שלא נמצא בך חיסרון במועדים ובזמנים.

583. בארבעה פרקים בשנה העולם נידון. והרי אין כל רגע ורגע, שאין הקב"ה משגיח באדם בכל מה שהוא עושה. וכאן למדנו שרק בארבעה פרקים בשנה הוא נידון.

584. הקב"ה משגיח בכל יום ויום בעולם, אבל רק בארבעה פרקים נידון בהם כל העולם.

585. כל הדינים האלו שבארבעת הפרקים, הם, כי בגלל בני אדם עושה הקב"ה דין בעולם. בפסח נידונים על התבואה. בשנה שעברה נתן להם הקב"ה תבואה די סיפוקם. ואם בני אדם לא הפרישו מעשרות, ולא נתנו ממנו לאכול לעניים ליתומים ולאלמנות, כשבאה שנה זו, הוא דן כל העולם על התבואה ההיא, שהייתה בשנה שעברה.

586. בעצרת דן את העולם על עוון פירות האילן, שלא המתינו שנת עורלתם, ושלא עזבו אותם בשביעית, לעני ולגר.

587. ברה"ש דן את כל העולם כולו, הגופות של בני אדם והנשמות. ופוקד אותם, ודן אותם על כל מה שעשו כל השנה כולה. אפילו צעדיו של אדם נמנים ובאים בדין באותו היום. כמ"ש, וכל צעדיי יספור.

588. שלוש כיתות נכנסות ליום הדין: כיתת צדיקים גמורים, כיתת רשעים גמורים, כיתת בינוניים. וכנגדן שלושה כוחות באדם: כוח הנשמה הקדושה, הכוח המתאווה, והכוח המניע. הכוח המניע זה הכוח המגדל והמניע את הגוף בכל צרכיו.

589. רְאה רחמיו של הקב"ה, אע"פ שבתי דין של מעלה באים לעמוד בדין, ולדון את הבריות, ולהורות לפני הקב"ה זכות וחובה של בני אדם.

ג' כיתות של מלאכי השרת עומדות על הדין ביום רה"ש, יש מהם שמוֹרים זכות לטובה, ויש מהם שמורים חובה לרעה. ורְאה רחמיו של הקב"ה, שנתן עצה להינצל מהדין.

590. כתוב, זיכרון תרועה. וזכר לתרועה זו, אמר הקב"ה, הריעו לפניי בתרועה זו, שהיא זיכרון אותה התרועה, מיד, כמ"ש, ונושעתם מאויביכם.

591. אויביכם, אלו המלאכים, המורים חובתם של בני אדם. יש מורים חובתם של בני אדם, ויש מורים זכותם. ואפילו אחד מני אלף מורה זכויותיו, עוזבים אותו. כמ"ש, אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף. וכתוב אחריו, ויחוננו ויאמר פְדָעֵהו מרדת שחת.

592. האם יש מלאך משׂטין זכותו של אדם? אין מלאך משׂטין זכות. אלא יש מלאכים ממונים לעיין ולהורות בחובתו של אדם, בכל שעה שיחטא, והם מורים אותו דבר שהצטוו, שמורים העוונות של בני אדם.

593. בדומה לזה כתוב, וכל צבא השמיים עומד עליו מימינו ומשמאלו. עליו, על אחאב, שהיו מעיינים בדינו של אחאב, מימינו ומשמאלו. האם יש ימין ושמאל למעלה? אלא אלו מֵימינים לזכות, ואלו מַשׂמאילים לכף חובה.

594. מפני מה יש ברה"ש דין הגוף והנשמה? מפני שנולד בו אדה"ר, ובו ביום נעשה גוף, ונזרקה בו נשמה, ובו ביום נידון ונקבע הדין לדורות.

595. בחג נידונים על שהם מבזים בנטילת ידיים, ועל שהם מזלזלים במקוואות ובטהרות שהם מים. וע"כ נידונים על המים, על עניין המים.

596. כמו כן, בארבעה פרקים האדם נידון:

א. ביום שמהרהר העבירה,

ב. בזמן שעושה העבירה,

ג. ביום רה"ש,

ד. בעוה"ב.

וגם:

א. בזמן שעושה העבירות,

ב. בזמן שיחלה, כיוון שיחלה האדם מעלים אותו לדין,

ג. בזמן שמת, כשהנשמה יוצאת ממנו,

ד. בעוה"ב.

597. ביטחון הצדיקים ושמחתם כשיוצאים מהעוה"ז בכישרון מעשים. וכשבאים לעיין בנשמה, אין מעכבים אותה מלהיכנס לגן עדן. ואומרים לה, כולך יפה רעייתי. הצדיק אומר זה על הנשמה שבו, כולך יפה רעייתי, מנהיגתי, כי לא הרעתי לך במעשים רעים, כמ"ש, ומום איך בך.

598. ויאמר אלקים יהי מאׂרׂת. למה כתוב מארת חסר ו'? זו תפילת הצדיקים שיצאו מהעוה"ז, כדי שלא יתעכב שׂכרם לעוה"ב. והם מתפללים, יהי מאורות, שהנשמה תהיה ברקיע השמיים, בגן עדן. וכתוב, דמות כמראֵה אדם עליו מלמעלה, זו מעלתם של הצדיקים, שהם למעלה על כל המעלות.

599. מהו עליו, שכתוב, כמראה אדם עליו מלמעלה? הוא יעקב, שמעלתו למעלה.

600. אין בכל לילה ולילה, שאין הכרוז יוצא ואומר, עלו חסידים, בואו וברכו ליוצרכם. כמ"ש, וחסידיך יברכוּכָה, כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו. כדי להודיע לבני האדם גבורותיו.

602. מתי יחזור אל יעקב השמש שהיה לו? אותו השמש והאור הגדול שהיה ליעקב, גנוז לצדיקים לעת"ל, ולא זה הוא השמש, שמשתמשים בו בניו של עשיו, שנגזר, שבניו של יעקב ישתעבדו לו.

603. בה בשעה היה יעקב עצוב, אמר, ריבון העולם, הנה האור שלי נתון לעשיו. יצאה בת קול ואמרה, ואתה אל תירא עבדי יעקב. כי האור שלך נגנז לך ולבניך. אמר, הראי לי אותו.

604. בה בשעה הוציא הקב"ה אותו השמש שראה יעקב, ולא אדם אחר. כמ"ש, ויזרח לו השמש. אותו השמש שהיה גנוז. כאשר עבר את פְּנוּאל, אחר שניצח את שרו של עשיו. כתוב, לו, משמע, ולא לאחר.

605. ואע"פ שיעקב נהנה לראות, שניצח את שרו של עשיו, כתוב, והוא צולע על ירכו. האור האיר, אבל ליבו היה חשוך על יוצאֵי יְרֵכוֹ, שישתעבדו תחת עשיו. וזהו שכתוב, צולע על ירכו.

606. רבי יוסי ורבי אבא היו הולכים. שמעו קול ילד בהר, שהיה הולך ובוכה. אמר רבי יוסי, נלך אליו, כי איני מפחד. לאחד נראה המזיק, ומזיק לו. לשניים נראה המזיק, ואינו מזיק להם. וכיוון שאנו שניים, לא יוכל להזיק לנו. הלכו אליו. והילד היה בוכה.

607. כשהגיעו אצלו, אמר רבי יוסי, בניו של ריבון העולם אנו, של אותו שנקרא שמו אחד על שניים, בשלוש אותיות הרשומות בארבע, חקוקות שתיים על אחת, ונקרא על החיה הקדושה. מה הטעם שאמר רבי יוסי כך? שפחד, אולי שד הוא אותו הילד, והשדים מפחדים הרבה משמו של ריבון העולם.

רבי יוסי היה מפחד מפני אותו הילד, שחשב, אולי שד הוא, כיוון שהיה יחידי במדבר, וכדי לגרש אותו, שלא יוכל להזיק לו, הזכיר הייחוד של ז"א ומלכות. כי הטומאה בורחת מפני הקדושה, שלא תוכל להיות עם הקדושה במקום אחד.

וצריך לזכור ההפרש מספירת הכתר אל שאר הספירות, כי ג' הקווים שבספירת הכתר, הם אחד למעלה ושניים למטה. וג' הקווים שבשאר הספירות, הם שניים למעלה ואחד למטה.

לכן תחילה הזכיר ספירת הכתר, ואמר, של אותו שנקרא שמו אחד על שניים. כלומר ספירת הכתר שבו, שהאותיות שלו, ג' הקווים, קו האמצעי למעלה וב' קווים ימין ושמאל למטה.

ואח"כ הזכיר י"ב (12) צירופים שבז"א, שהם ג' קווים, שבכל אחד מהם יש ארבע, שהם ג' קווים ומלכות המקבלת אותם. וג"פ ארבע הם י"ב, ולכן אמר, בשלוש אותיות הרשומות בארבע. והם י"ב צירופי הוי"ה דז"א.

וסדר ג' הקווים שבהם, הוא שניים למעלה ואחד למטה. שעל אחד מלמטה חקוקים שניים מלמעלה. וכל אלו הבחינות שבז"א, משפיעות אל המלכות, הנקראת החיה הקדושה, שהשם בי"ב צירופיו נקרא על המלכות, שמקבלת מהם.

608. הילד ששמע, שחושבים עליו שהוא שד, השיב ואמר, יהודי אני, ואבי, רבי חייא הגדול, היה מלמדני פסוקי שה"ש, ופרשת בראשית. ואבי מת, וגנבו אותי גנבים. ועתה ניצלתי מהם, וברחתי להר הזה.

609. בכה רבי יוסי ואמר, אוי בן, בנו של רבי חייא הגדול, הולך כך. לקח אותו בידו, והלכו. אמר לו, אמור בני, מה היית עוסק עם אביך? אמר, בפרשת יהי מאורות ברקיע השמיים הייתי עוסק. אמר לו, מה היה אומר אביך בפרשה?

610. פתח הילד את פיו ואמר, באר חפרוהָ שרים, כָּרוהָ נדיבי העם במחוקק במשענותם. שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, ע"י שלושה רועים אחים, משה אהרון מרים. בזכות משה היה המן יורד לישראל. בזכות אהרון היו ענני הכבוד הולכים עם ישראל. בזכות מרים הייתה הבאר הולכת עימהם.

611. מתה מרים, נפסקה הבאר, וכמ"ש, לא היה מים לעדה. מת אהרון, נלקחו ענני הכבוד. ובזכות משה חזרו שלושתם. ואבי היה אומר, ששלושתם, צורותיהם חקוקות ברקיע, שתאיר זכותם על ישראל. כמ"ש, וייתן אותם ברקיע השמיים להאיר על הארץ.

612. ומאין לנו ששלושתם חקוקים ברקיע? בכולם כתוב שמתו, על פי ה'. ובמרים לא כתוב, על פי ה', מפני שאינו דרך העולם. אלא אמר אבי, בכולם כתוב, שָׁם. ותמת שם מרים. וימת אהרון שם. וימת שם משה. וכתוב, ויהי שם עם ה'. משמע, ששלושתם חקוקים ברקיע עם ה'.

613. מת משה בחוץ לארץ, להורות שבזכותו יקומו לתחייה מתי המדבר. אמר משה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, אכנס לארץ לקיים מצוותיך. כי כתוב, כי תבואו אל הארץ. וכן, והיה כי תבואו אל הארץ. ששם הוא קיום המצוות.

614. אמר לו הקב"ה, מה שהוזהרת לעשות המצוות בארץ, משלים אותך, נחשב לך כאילו קיימת אותם בפועל. ומה שיעשו ישראל בארץ ישראל, יהיה חלקך עימהם. כמ"ש, לכן אחלק לו ברבים, שייקח חלקו בין צדיקי ישראל. ואת עצומים יחלק שָׁלל, אלו הם האבות. שייקח חלקו עימהם. ולמה? כמ"ש, תחת אשר הֶעֱרה למוות נפשוֹ.

615. לא מצאנו רועה שימסור נפשו על צאנו, כמו משה. שאמר, ועתה אם תישא חטאתם, ואם אַין מְחֵני נא מסִפְרך אשר כתבת. מהו, מחני נא? מהעוה"ז ומעוה"ב. לקיים, תחת אשר הערה למוות נפשו.

616. ונקבר עם מתי מדבר, שהיו רשעים לפני הקב"ה. וכתוב, והוא חֵטא רבים נשא, שלא זז משם עד שמחל להם הקב"ה. ולפושעים יפגיע, שהִרבה תפילתו עליהם.

617. ומשום זה שלושתם, משה אהרון ומרים, חקוקים למעלה. בא רבי יוסי ונישק אותו. והרכיב אותו על כתפו ג' מילין. וקרא עליו, וכל בנייך לימודי ה'.

618. לא עשה הקב"ה את השמש, אלא בשביל שימוש בני אדם. ב-390 מקומות היישוב של הארץ הולך השמש. עולה ויורד. ומדרגות ומעלות ידועות יש לו. כמ"ש, הנני משיב את צל המעלות, אשר יָרדה במעלות אָחָז.

619. העולם הוא עגול ככדור הזה. וכשהשמש יוצא ממזרח, הולך בעיגול עד שמגיע מתחת לארץ. ואז נעשה ערב. ובאותה שעה הולך ויורד בגלגלים של מדרגות ידועות, ויורד וסובב כל הארץ וכל היישוב.

620. וכשהשמש יורד ומתכסה מאיתנו, נחשך לנו, ומאיר לאותם היושבים מתחתינו, לאותם שהם מהעבר השני של הארץ, מתחת לרגלינו. וכן הולך ונחשך מצד אחד, ומאיר לצד השני שמתחתיו, לפי היישוב והעיגול של הארץ, סביב סביב.

621. וכזה, הולך אורו ויורד ומבדיל בין המים שמתחת למי אוקיינוס, ובין המים ההולכים למעלה, ומבדיל באמצע מימי הים, לעכב צינור של מים היוצא מגיהינום, שלא יעבור להזיק לבני אדם. ולפיכך לא נקרא השמש, אלא לשַׁמש בני אדם, שמשום זה הוא נקרא, שמש. שמש המשמש את הכול. אם אור השמש לא היה רוחץ עצמו בים אוקיינוס, היה שורף ומדליק את כל העולם.

622. השמש עולה מתחת לארץ, ומגיע למדרגה הנקראת קַרְבוּסא, בלשון יוון. ומאותה מדרגה מתחיל לעלות למעלה, וקול גלגליו במסעו נשמע לכל הרקיעים, שילכו עם השירה שאומר. ולא היה אדם ששמע קולו, חוץ ממשה, שהיה נאמן המלך, שכתוב עליו, בכל ביתי נאמן הוא. ויהושוע, שהיה משרת משה.

623. וכשהיה צריך לו יהושוע לעשות מלחמה, ושמע קול נעימות ונהימת השמש, לא היה יכול לסבול. כמ"ש, ויאמר לעיני ישראל, שמש בגבעון דום. דום מלומר שירה. דום מקול הנעימות והנהימות שלך. כי היה שומע קול נסיעותיו במסעיו, ולא היה יכול לסבול.

624. 640 מסעות עושה השמש, כחשבון שמש, בין יום ולילה. ומסובב בסיבובו כל העולם. וצריך את זה, כדי לרכך ולחמם הארץ, ולדשן העשבים והיבולים, ולהצמיח פירות ואילנות.

625. כעין שהוא למעלה, עושה הקב"ה למטה. למעלה שמיים אף למטה שמיים. ונקרא שמיים, אותיות אש ומים.

626. מכאן הכתוב, עושה שלום במרומיו. לא כתוב, במלאכיו, אלא במרומיו, בשמיים, בקו האמצעי. משום שהם אש ומים. ועושה שלום ביניהם. וכעין זה השמיים של מטה, שהם אש ומים.

627. וחוזר הרקיע מתחת לארץ, ומחמם האדמה מחמימות האש שברקיע והשמש. ומוריד הקב"ה את המים על הארץ, ומקרר האדמה. והקרירות מסייעת את החמימות שלמטה. הקרירות והחמימות מולידות ומצמיחות את הארץ. והכול ברא הקב"ה לתועלת בני אדם.

628. השמש נאצל אורו מזיו המראָה שלמעלה, והאור שבו אינו שלו. זה משמע משכתוב, יהי מאורות. היה לו לומר, יהי אורות. מאורות מלשון מן אורות. האות מ' מורה מן, תוספת למילה אורות.

629. אל תתמה על מה שאמרו, שאור השמש אינו מעצמותו, כי התורה נאצלה מחכמה העליונה, והשמיים נאצלו מאותו הרקיע העליון, שעל ראש החיות. וכעין זה כשאתה תסתכל, תמצא, שכל מה שלמעלה ושלמטה, נאצלו זה מזה, והקב"ה על הכול.

ומכיסא הכבוד התחילו להיאצל זה מזה. וכיסא הכבוד מהקב"ה. וכולם כאפס נחשבים כנגדו. כמ"ש בדניאל, וכל דיירי הארץ כלא חשובים. ולפיכך אין לתמוה אם השמש מקבל אורו מעליון ממנו. כי כן נוהג למעלה ולמטה.

630. אור השמש הוא מעליון ממנו. כי כמו שהראש שלנו, להבדיל מהמאורות העליונים, מתחיל בתחילה ללמד תורה אל המתרגם, המפרש דבריו לאחרים, והמתרגם מפרש לסמוכים אליו, והסמוכים אל הסמוכים אליהם. נמצא כשנגמר לימוד ההלכה, כולם תלויים מהראש. וכעין זה נמצא למעלה ובכל העולמות, שנאצלים זה מזה, וכולם תלויים מהקב"ה.

631. משה נאצל מהזיו העליון. יהושוע נאצל ממשה. הזקנים נאצלו מיהושוע. הנביאים נאצלו מהזקנים. הנשיאים וראשי העם נאצלו מהנביאים. וכן כולם זה מזה.

632. בעוד שהיו הולכים, פגשו את רבי אלעזר. אמרו, הנה אחד מאלו הראשים בא. אמרו לו, השמש, אורו נאצל מזיו המראָה של מעלה. אמר, כך הוא.

633. כתוב, מעיין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. הנה קורא לה מעיין, ואח"כ באר, ואח"כ נוזלים. בפסוק הזה יש להסתכל. כי המעיין הזה, המלכות, נמשך מהבאר, היסוד, הנמשכת מהנוזלים, ספירות דז"א, המזילים המים, השפע.

והנוזלים, ז"א, נמשכים מלבנון, חו"ב. כי לבנון הוא אותיות ל"ב נון, הרומז על ל"ב (32) נתיבות החכמה ונו"ן (50) שערי בינה. לדעת, שכולם נאצלו זה מזה. כך השמש, אין אורו שלו, אלא שנמשך אליו חוט אחד של זיו, המאיר אל השמש.

634. אור שברא הקב"ה בתחילה, אדם היה רואה בו וצופה מראש העולם ועד סופו. אור השמש, אחד מ-60,750 חלקים, מאותו אור של המראָה של אותו האור שנגנז. ואפילו באור השמש הזה אין אדם יכול להסתכל בו, מכ"ש באור הזה שנגנז.

635. אי אפשר להסתכל באור הגנוז, והרי אדם היה מסתכל בו מראש העולם ועד סוף העולם, הרי שאפשר להסתכל בו? אלא האדם היה יכול לדעת ולראות בעיני החכמה, כל מה שהיה, וכל מה שיהיה, מראש העולם עד סופו, באופן שאין הפירוש ראייה ממש אלא בעיני השכל. וזהו שנגנז לצדיקים לעת"ל, כשתצא הנשמה הקדושה מהעוה"ז, ותלך לעוה"ב.

636. כתוב, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה. משום שנהנה מהזיו ההוא, מהאור הגנוז. ואע"פ שירד משם, ואותו האור לא ירד עימו, לא היו יכולים להסתכל בפניו של משה, כי ממה שהסתכל מקודם באור הגנוז, כשהיה שם, נשארו פניו מאירים כשמש הזה.

637. נטה רבי אלעזר לדרכו, והם הלכו אחריו, ללוות אותו לדרכו, שלושה מילין. אמרו לרבי אלעזר, אשריכם בעלי הברייתא, שמאחורי כתפיו של משה הייתם, כשניתנה התורה על ידו.

638. פתחו ואמרו, ויאמר אלקים, יהי מאורות. עשה הקב"ה י"ח (18) רקיעים הנוסעים למסעיהם וסובבים כל העולם, וכל אחד מתעכב אותו השיעור שניתן לו מאדונו. וכשהרקיע משלים אותו השיעור, מתחדשים בעולם דברים טובים גדולים ורבים.

639. ואלו טיפשי הלב חושבים בדעתם שבסיבוב של הרקיע נעשה זה. ולא כך הוא, כי בכל יום ויום הקב"ה מחדֵש מבוקר עד הערב דברים עליונים גדולים וחזקים. ולפעמים הרקיע משלים מסעיו, ומכובדת בעולם גזרת המלך העליון באותה העת. וחושבים טיפשי הלב, שבגלל הסיבוב של הרקיע היה זה.

640. ועשה הקב"ה רקיע רביעי, והניח בו השמש המסובב כל העולם בעיתים ובזמנים לתועלת העולם, לבני אדם. 340 חלונות הולך השמש, עולה ויורד בעיתים ובזמנים.

641. והולך ומתחיל מהחלון שבמזרח, הנקרא נוגה. והולך בעיגול עד שמגיע לחלון, הנקרא קרבוסא. אז הולך שישה חודשים לסוף הצפון, עד שמגיע לחלון, הנקרא זוהר. והולך שישה חודשים להשלים השנה לתועלת הבריות, לעשות זרע וקציר.

642. כתוב, כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף. שבהשלימו לצד דרום, לפי יישוב הארץ, הוא זמן קציר וחום וקיץ. ובהשלימו לצד צפון, הוא זמן זרע קור וחורף. והכול הוא לפי יישוב העולם. וכעין זה ממש שבני אדם משתמשים באור של אותו הרקיע, כך כל צבאות השמיים משתמשים באור הרקיע שעל ראשי החיות.

643. מאׂרׂת חסר ו', משום שאין אורו שלם. כי אין אורו אלא רק מה שמקבל כחוט אחד, וכאחר הכותל, מאותו האור שלמעלה.

644. משום זה אין אור השמש נקרא שלם. ואינו ראוי להיקרא שלם, אלא אותו האור שכתוב עליו בדניאל, והאור שורה עימו. כי אותו האור שנגנז לצדיקים, הוא אחד מ-60,750 חלקים, מהאור השורה עם הקב"ה. ואור השמש הוא אחד מ-60,750 חלקים מהאור הגנוז לצדיקים לעוה"ב. וע"כ אינו נקרא אור השמש הזה אור שלם, ואינו ראוי שייקרא אור שלם.

645. ולפיכך אמר הקב"ה, לא יקשה לכם, שכתוב מאׂרׂת בלי ו', שאינו שלם. כי אני לא עשיתיו יותר, אלא למה שכתוב, להאיר על הארץ, לשַׁמש לבני הארץ, ודי לכם בני הארץ, שהאור הזה ישמש לכם.

646. וכמו האור הקטן הזה, השמש, שלא יוכלו בני אדם להסתכל בו, אור הגנוז לצדיקים, על אחת כמה וכמה. כש"כ אור הנר השורה לפני מלך העליון.

647. בא רבי אבָּהו לנשק ידיו של רבי אלעזר. אמר, עתה ידעתי שבאמת מאׂרׂת הזה חסר, וצריך להיות חסר יותר מזה. אוי לעולם כשתצא ממנו, כי עד היום הזה שאלתי את זה, ולא מצאתי עיקר הדבר אלא רק עתה. אותה הדרך שיצאת בה, יהיה לי סימן של ברכה, על שפגשתי אותך.

648. ישב עימו שלושים יום ולמד כל ספק ושאלה שהיה לו. ולימד אותו שישים טעמים בפרשת בראשית. והלך לדרכו.

649. מצא את רבי חייא. אמר לרבי אבהו, בבקשה ממך, שאטעם ממתיקות הדבש הזה, שינקת מגזרת הקדושים העליונים.

אמר לו, לולבים של ראש הדקל, וסובאות הדבש, אינם מתיישבים יחד. ואעפ"כ, לימד אותו.

פירוש. רבי חייא עוד לא היה תלמיד חכם, אלא היה דומה כחֲרָיות של דקל, העתידים להוציא פירות. אמר לו רבי אבהו, שיש עוד מרחק רב, בין חריות הדקל ובין הדבש, היוצא מהתמרים שיצמחו על ידו. ולפיכך, עוד אינו ראוי לשתיית הדבש.

650. בכה רבי חייא ואמר, אני נודר ומקבל על עצמי, שמטרם שאלמד לפני בעלי הברייתא העליונה, לא אשוב מכאן. ישב שם 12 שנים. כשבא, קראו לו רבי חייא הגדול. אור הגנוז לצדיקים לעת"ל. כמ"ש, אור זָרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.

ד' חכמות:

א. חו"ס דא"א, שעליה כתוב, האור שורה עימו, כי נסתמה בא"א ואינה נגלית לתחתונים מעצמותה.

ב. הבינה שחזרה להיות חכמה, נהר היוצא מעדן, ונקראת ל"ב נתיבות החכמה. מקבלת הארת חכמה מחו"ס, בעת שחוזרת לראש א"א.

ג. החכמה שבז"א, הנקרא שמש, שמקבל ו"ק דחכמה מבינה.

ד. המלכות, המקבלת הארת הו"ק דחכמה מהשמש, ז"א. והמלכות נקראת נרתיק של השמש. כי אין מגולה מהארת חכמה שבשמש, אלא רק לפי שיעור הארת הנרתיק, שזה המלכות. שרק בה מתגלה החכמה ולא במקום אחר.

ההפרש בין ד' החכמות. חו"ס דא"א אינה מאירה למטה ממקומה, אלא הארתה מגיעה לבינה בעת שחוזרת לראש א"א, שמקבלת כשהיא במקום החכמה דא"א, ורק הארתה. באופן שחו"ס היא עצם אור החכמה, והבינה היא בעצם חסדים, ורק כשהיא במקום חו"ס מקבלת ממנה חכמה.

אמנם במקום בינה עוד אין גילוי לחכמה, אלא היא משפיעה לז"א, שנקרא שמש. וז"א משפיע אותה למלכות, נרתיקו של השמש. באופן שכל גילויי החכמה, שהיו בג' החכמות הראשונות, לא היו אלא להשפיע אל המלכות, כי למעלה ממנה לא תוכל החכמה להתגלות.

גם נודע שהג"ר של חכמה ב', הוא או"א הפנימיים שנגנזו. וכל מה שמאיר בחכמה זו, הוא רק ו"ק דחכמה. ולפיכך נבחן, שגם מה שחו"ס מאירה מהארתה אל הבינה הזו בעת שהיא במקומה, אינה יותר אלא מו"ק דחכמה. וזה מספר 60,000, כי הו"ק, חג"ת נה"י, כל אחד כלול מעשר, שישים ספירות, וכל ספירה שבחכמה אלף. וגם הארת הפנים דא"א מתחלקת לג"ר ולו"ק, שהם 375 אורות, שהג"ר 300, והו"ק 75.

ואינו ראוי להיקרא שלם, אלא אותו האור שהוא חכמה א', חו"ס דא"א, שהאור שורה עימו במקומו, ואינו מאיר למטה ממנו, והוא חכמה השלמה, חכמה דאו"י. כי אותו האור שנגנז לצדיקים, החכמה ב', בינה שחזרה לראש א"א ונעשתה חכמה, הוא אחד מ-60,750 חלקים, מהאור השורה עם הקב"ה. שאפילו בינה החוזרת לראש א"א, אינה מקבלת מג"ר דחו"ס, אלא מהו"ק דחו"ס, שהם 60,750.

וגם הו"ק דחו"ס שמקבלת הבינה, אינה מקבלת כולם, כי הבינה אינה מקבלת החכמה בשביל עצמה, כי היא ח"ח, ומקבלת חכמה רק בשביל שיגיע לז"א ומז"א למלכות. אשר המלכות לבדה היא בית הקיבול לחכמה. ולפיכך הבינה לוקחת מהארת הו"ק דחו"ס רק חלק אחד, כשיעור הנצרך אל המלכות.

ואותו החלק של החכמה שהבינה מקבלת, מתפשט בכל ע"ס דבינה, והג"ר שבהם נגנזו, שהם או"א הפנימיים שנגנזו. והו"ק שבהם מאירים בה, שהם 60,750. שמהם מקבל ז"א, הנקרא שמש. ואור השמש, ז"א, הוא אחד מ-60,750 חלקים מהאור הגנוז לצדיקים לעוה"ב, שהשמש מקבל רק מהו"ק דבינה, שהוא 60,750 ולא כולם, אלא לפי שיעור המלכות, חלק אחד מהם.

ואותם ו"ק דחכמה שבבינה נבחנים לאור הגנוז, כי אינם מגולים אלא לצדיקים שזכו לעוה"ב, לבינה. אבל לאותם הצדיקים, שעוד לא זכו לבינה, מגולה רק חלק אחד מהם, חלק המלכות, המושפע משם אל השמש, ז"א. לכן השמש אינו מקבל את כולם, אלא רק מה שמגיע אל המלכות, שהוא חלק אחד מהם.

ולפיכך אמר הקב"ה, לא יקשה לכם, שכתוב מארת בלי ו', שאינו שלם, שהשמש אינו מקבל כל ה-60,750 החלקים, אלא רק חלק אחד מהם. כי אני לא עשיתיו יותר, אלא לְמה שכתוב, להאיר על הארץ, כי כל אור החכמה לא נמשך אלא לפי שיעור הקבלה של המלכות, הנקראת ארץ, להאיר על הארץ, וע"כ אין השמש מקבל אלא חלק אחד מהם, לפי שיעור בית הקיבול של המלכות.

האור הגנוז לצדיקים, שגנוז ואינו מתגלה לצדיקים, גם בעוה"ב, אלא לעת"ל, בגמה"ת, הוא הג"ר דחכמה, הגנוז לגמרי באו"א הפנימיים שנגנזו, ואינם מאירים אף לצדיקים. וראיה מהכתוב, אור זרוע לצדיק, שמשמע, שגם בשביל הצדיק הוא אור זרוע, אור גנוז ואינו מגולה, הג"ר ממש, או"א פנימיים, המכונים, לעת"ל.