ויקרא שמה רחובות

106. ונָחֲךָ ה' תמיד, והשׂביע בצחצחות נפשךָ ועצמותיך יַחליץ. והייתָ כגן רווה וכמוצָא מים, אשר לא יכזבו מימיו. בפסוק הזה התחזקו בעלי האמונה, שמבטיח אותם בעוה"ב.

שאמר, ונחך ה', למה לו עוד לומר, תמיד? אלא זהו רומז על תמיד של בין הערביים, שהוא מקבל חיזוקו מתחת זרועו של יצחק, כנגד תפילת המנחה, שתיקן יצחק, הארת השמאל. וזהו חלק לעוה"ב, הנוקבא, שמקבלת חלק חכמה מישסו"ת, הנקראים עוה"ב.

מאין לנו שפירוש, ונחך ה' תמיד, זה בהארת השמאל? מדוד, שכתוב, ינחני במעגלי צדק למען שמו. ינחני, הארת השמאל, שהרי כתוב, במעגלי צדק, שֵם הנוקבא בעת שמאירה משמאל.

107. והשׂביע בצחצחות נפשך. זהו מנורה המאירה, ז"א, הארת הימין, חסדים, שכל הנשמות נהנות להסתכל ולהתענג בתוכה.

אם נשמתו של הצדיק שׂבעה, כמ"ש, והשׂביע בצחצחות נפשך, מהו ועצמותיך יחליץ, שמדבר מעצמות הגוף? אלא שהוא תחיית המתים, שעתיד הקב"ה להחיות המתים ולתקן עצמותיו של האדם, שיהיו כבתחילה ובגוף שלם. ויהיה נוסף אור מתוך המנורה המאירה בשביל הנשמה, שתאיר ביחד עם הגוף, לקיום שלם כראוי. באופן, שגם עתה מדבר מנשמת הצדיק, שהקב"ה ייתן לה גוף שלם, להתלבש בו לנצחיות.

108. גן רווה. שמימיו העליונים, שפע הבינה, אינם נפסקים ממנו לעולם ולעולמי עולמים. והגן הזה, המלכות, שותה מהם ורווה מהם תמיד. וכמוצא מים. זהו אותו הנהר, הנמשך ויוצא מעדן, ומימיו אינם נפסקים לעולם.

כשהנוקבא יונקת מצד שמאל בלבד, מטרם שנמשך לה קו האמצעי, מסך דחיריק, המייחד ימין ושמאל זה בזה, שאז הארת החכמה סותמת אותה, בהיותה מחוסרת חסדים, היא נקראת אז בשם בור, כמ"ש, והבור ריק אין בו מים.

ואחר שנמשך לה קו אמצעי, קומת חסדים היוצאת על מסך דנקודת החיריק, המייחד שני הקווים ימין ושמאל שבה זה בזה, והחכמה שבשמאלה מתלבשת בחסדים שבימינה, ושניהם מאירים בה בכל השלמות, היא נקראת אז בשם באר. כי המסך דחיריק, שעליו יוצאת קומת החסדים, נבחן משום זה למוצא מים. מרומז באות א' שבבאר.

באופן, שהנוקבא עצמה, בהיותה משמאל בלבד, בור ריק. וכשנמשך בה המסך דחיריק, שהוא א', מוצא המים שבה, היא נקראת באר מים חיים. כי מים הם החסדים. חיים הם החכמה, אור החיה, המלובשת בחסדים.

בתחילה נגלה המסך דחיריק מהמלכות הבלתי ממותקת, הנקראת מנעולא. ואח"כ עולה המסך ונמתק בבינה, ונתקן המסך מבחינת הבינה, הנקרא אז מפתחא.

109. באר מים חיים, זהו שהעליון, הבינה, בתוך האמונה, במלכות. ואז היא, בור שיש בו מוצא מים. והיא בור, המתמלא מאותו מוצא מים. והם שתי מדרגות, זכר ונקבה, כאחד.

כשהעליון, בינה, בתוך המלכות, אמונה, המסך דחיריק, מוצא מים, הנמשך אל המלכות, נתקן בה מבחינת בינה כמפתחא. ואז אחר שהמסך נמתק מבינה, הוא נעשה בה מוצא מים, שמוציא בה קומת החסדים, הנקראים מים. ואז מתמלאת הבאר, המלכות, בכל אורותיה, ע"י אותו מוצא מים, הן מאור החכמה הן מאור החסדים.

אבל כל עוד שהמסך אינו נמתק בבינה, אינו ראוי למלא את המלכות בכל האורות. כי המסך של המנעולא, צ"א רוכב עליו, ואינו ראוי לאור החכמה. כי אחר שהמסך דחיריק, מוצא מים שבבור, נתקן מבינה, נבחנים שניהם כאחד, הבור ומוצא מים שבו, ששניהם הם מהמפתחא, והם זכר ונקבה. כי המסך דחיריק הוא זכר המשפיע, והבור הוא נקבה, המקבלת ומתמלאת ממנו.

ובזה מתבאר ההפרש והיחס, בין גן רווה לבין מוצא מים, אשר לא יכזבו מימיו. כי גן רווה הוא עצם המלכות, הבור, המתמלא ממוצא מים. ומוצא מים, הוא נהר היוצא מעדן, המסך דחיריק, שכבר נתקן להיות יסוד דבינה, שנקרא נהר יוצא מעדן, כלומר בבחינת מפתחא. וכמ"ש, אשר לא יכזבו מימיו.

אבל מטרם שנתקן לגמרי במפתחא, אפשר שיכזבו מימיו, שבשעה שנגלה עליו מנעולא, מסתלקים תכף האורות, שאם לא זכה הרי רע.

110. מוצא מים ובור הם אחד. ונקראים ביחד באר. כי מוצא מים מרומז בא', והמלכות בבור, וביחד באר. כי אותו המקור נכנס במלכות, ואינו נפסק ממנה לעולם. וכל המסתכל בבור הזה, במלכות, מסתכל בסוד העליון של האמונה, בבינה. מטעם, שהמלכות נתקנה במפתחא.

וזהו הסימן של עבודת האבות, שהשתדלו לחפור באר המים בתוך העליון, בינה, בסוד המפתחא. ואין להפריש בין המקור, מוצא מים, ובין הבור עצמו, כי הכול אחד.

111. ואז כתוב, ויקרא שמה רחובות. ומשום זה יתפשטו מעייניו לכל הצדדים, לצד ימין ולצד שמאל, שהם החכמה והחסדים. כמ"ש, ויפוצו מעיינותיךָ חוּצה ברחובות פַּלגי מים.

למה קרא יצחק את שם הבאר בשם רחובות, שהוא שם הבינה, בעת שהבאר הוא קו אמצעי, היוצא על המסך דחיריק, שהוא מסך דזו"ן, שכבר נפרד מבינה? ג' הבארות שחפר יצחק, הן המשכת ג' קווים, מג' הנקודות, חולם שורוק חיריק, ליסוד דנוקבא, הנקרא באר, שהן ג' זריעות, המכונות ג' חפירות.

בחולם נעלמות הג"ר ואותיות אל"ה נופלות לזו"ן, ומזו"ן לבי"ע. וזוהי חפירת הבאר הראשונה. וע"כ קרא שמה עֵשֶׂק, מחמת שהתעשׂקו עימו, כי הס"א נאחזת במקום חיסרון.

ומכאן נמשך קו הימין, חסדים, חפירת הבאר השנייה, הזריעה השנייה, נקודת השורוק. שאע"פ שאור החכמה חזר ונשלם, מ"מ אינו מאיר, להיותו מחוסר חסדים. וכמ"ש, ויריבו גם עליה. כי גם בה נאחז הס"א. וע"כ קרא שמה שִׂטנה. ומכאן נמשך קו השמאל, חכמה בלי חסדים.

וחפירת הבאר השלישית, הזריעה השלישית, חיריק, שהיא מהמסך דזו"ן ולא מבינה. אלא כוחו יפה להכריע את ב' הקווים ימין ושמאל דבינה, ומתלבשים החכמה והחסדים זה בזה, והארתם נשלמת מכל הצדדים.

וכתוב, וַיַעְתֵק משם, שנעתק מבינה ובא למדרגת זו"ן, ששם הוא המסך דנקודת החיריק. ואז כתוב, ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה. כי על המסך הזה נמשך קו האמצעי, המייחד ב' הקווים זה בזה, ומשלים את שניהם. וע"כ נפרד הס"א ולא יכלו לקטרג עליו עוד. וע"כ, ויקרא שמה רחובות.

ומאחר, ויעתק משם, שנעתק מב' קווים, מבינה, ובא למדרגת זו"ן, א"כ למה קרא לה בשם הבינה, כלומר רחובות?

כי מוצָא מים, הוא המסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי. וכל עוד שהמסך הזה הוא כמנעולא, אינו נחשב למוצא מים, משום שצ"א רוכב עליו ואינו יכול לקבל חכמה. אלא רק אחר שנתקן מאותיות אל"ה דבינה, הנקראות נהר יוצא מעדן, ונקרא מפתחא, אז הוא מיתקן בקו אמצעי, ונמשך אל הנוקבא, לייחד בה ב' הקווים, ימין ושמאל שבה, ומשלים בה האורות מכל הצדדים.

כי אם המקור, מוצא מים שבה, יהיה ממנעולא, נעשה אז פירוד בינו לבין הבור. כי הנוקבא נקראת בור רק בעת שיונקת חכמה בלי חסדים מקו שמאל. ואז היא מתוקנת בהכרח בכלים דבינה, מפתחא, שזולתם לא יכלה לקבל אור השמאל דבינה. ולפיכך אם מוצא המים שבה יהיה ממנעולא, שאינו ראוי לחכמה, הוא יפגום הבור שבה, ולא יהיה ראוי עוד לקבלת ג"ר. ומוצא המים מוכרח להיתקן מקודם כמפתחא, כמו הבור. ואז הם שתי מדרגות, זכר ונקבה, כאחד, ומוצא המים משלים אותה, שיאירו בה חכמה וחסדים ביחד.

והיות שהבאר השלישית, מסך דחיריק, וקו אמצעי, מוצא מים שבנוקבא, ע"כ קרא שמה רחובות, שהמתיק אותה והמשיך לה המפתחא, הנמשך מיסוד דבינה, הנקרא רחובות. ויקרא שמה רחובות, כדי להמשיך בה מוצא מים הממותק מנהר יוצא מעדן, הנקרא רחובות. כי אז נעשה מוצא המים ראוי לייחד ימין ושמאל זה בזה.

והס"א, לא יקטרג עוד, ולא רבו עוד עליה. אבל אם לא קרא לה רחובות, שלא היה ממשיך לה המפתחא, אלא שהיה עוד המנעולא, אז לא היה ראוי לייחד ב' הקווים שבה. ויותר מכך, שהיה נעשה פירוד בין המקור לבור. ואז היה הס"א מקטרג עליו, עוד יותר מאשר בשתי הבארות הראשונות.

112. חכְמות בחוץ תָרונה, ברחובות תיתן קולה. מהו בלשון רבים חכמות ולא חכמה? הן חכמה העליונה, חכמה דא"א. וחכמה הקטנה, חכמה תחתונה, נוקבא, הנכללת בעליונה ושורה בה. ועל אלו שתי חכמות כתוב, חכמות.

113. חכמה העליונה דא"א, סתומה מכל סתום ולא נודעת, ואינה בנגלה. כשהתפשטה להאיר, האירה בעוה"ב, ישסו"ת, להוציא או"א עילאין, הנקראים לעת"ל, שבהם אין החכמה דא"א מתפשטת להאיר, להיותם אוירא דכיא.

ואיך התפשטה החכמה דא"א להאיר בישסו"ת? עוה"ב נברא מא"א, באות י' והתכסתה שם החכמה הזו. בעת שעתיקא קדישא, א"א, רצה להתגלות לעולמות, העלה המלכות תחת חו"ס דראש א"א, ובינה ותו"מ יצאו מחוץ לראש א"א, ונעשו ו"ק בלי ראש. ועוה"ב, בינה, ישסו"ת, נברא מא"א, ויצאה לחוץ מראש דא"א, ונעשתה ו"ק בלי ראש. לכן נאמר, שעוה"ב נברא מא"א, באות י' של שם הוי"ה, הרומזת על א"א ואו"א. שישסו"ת יצאו לחוץ מא"א ואו"א, שהם ראש ואות י', ונעשו ו"ק בלי ראש. והחכמה, שהיא ראש, התכסתה ונעלמה מישסו"ת.

והם נעשו אחד עם הראש דא"א, בעת שהתעטר הכול בעוה"ב. כלומר, בעת שהחכמה דא"א חזרה ועיטרה את עוה"ב, ישסו"ת, בעטרת ג"ר. אז היא מאירה בחדווה, והכול בלחש, שאינו נשמע לחוץ לעולם.

חכמה עליונה דא"א התפשטה להאיר בישסו"ת, בעוה"ב, ע"י התמעטות והתפשטות. שמחמת עליית המלכות לראש דא"א, יצאה הבינה לחוץ מראש דא"א, והתמעטה מג"ר. כי לא נשארה אז אלא רק בשתי אותיות מ"י דאלקים. ואותיות אל"ה שלה יצאו לחוץ ממנה ונפלו לזו"ן.

ואח"ז חזרה והתפשטה, שהשיגה ג"ר, ע"י אור חדש מזיווג ע"ב ס"ג, החוזר ומוריד את המלכות מראש דא"א, ומעלה אותיות אל"ה בחזרה לבינה. וכן בינה חזרה לראש דא"א, ושוב התפשטה בה החכמה דא"א.

ובזמן שהתעטר הכול בעוה"ב, שהשיגו ג"ר, הנקראות עטרה, חזרה הבינה ונעשתה אחד עם ראש דא"א. שאותיות אל"ה דבינה חזרו אל הבינה, והבינה חזרה לראש דא"א. שאז היא מאירה בשמחה, כלומר דווקא ג"ר שבה ולא ז"ת שבה. כי כשהבינה חוזרת לראש דא"א, מקבלת שם חכמה בלי חסדים, כי הראש דא"א, כולו חכמה. וע"כ רק הג"ר דישסו"ת, שאינם צריכים חסדים, יכולים להאיר.

משא"כ הז"ת, שעיקר בניינם מאור החסדים, אינם יכולים לקבל חכמה בלי חסדים, והם עוד נשארים סתומים. שנאמר, והכול בלחש, שאינו נשמע לחוץ לעולם. דיבור בלי קול. כי קול, אור החסדים, ודיבור, אור החכמה. וכשהחכמה בלי חסדים היא נבחנת כדיבור בלי קול.

114. עוד רצה להתפשט, להאיר גם לז"ת, הצריכים להתלבשות החכמה בחסדים. ויצא מישסו"ת אש מים ורוח. ונעשו קול אחד, שיצא לחוץ, ונשמע. ואז משם ואילך נעשה חוץ מישסו"ת, לגוף, ו"ק. כי בפנימיות הוא בלחש בלי קול, שלא נשמע לעולם. ועתה שנשמע הסוד, נקרא חוץ. מכאן ואילך צריך האדם להיתקן במעשיו, ולשאול, להתפלל ולהעלות מ"ן להמשיך חכמה. והוא מלשון, שואלים על הגשמים.

כי כדי שיאירו גם ז"ת דבינה בהארת החכמה, עולה ז"א למ"ן לבינה, במסך דחיריק הדבוק בו, שהוא מסך דבחינה א', הממעט את קו שמאל מג"ר דג"ר. ואז הוא נכנע לקו ימין ונכללים זה בזה. והחכמה מתלבשת בחסדים. ואז היא מאירה גם בז"ת דבינה, ויוצאים שם ג' קווים חב"ד. ומתוך שז"א גרם יציאת ג' קווים חב"ד בבינה, ע"כ זוכה גם הוא באותם ג' הקווים, המכונים אצלו מים אש רוח.

כשרצה להתפשט ולהאיר חכמה גם בז"ת, ז"א עלה למ"ן במסך דחיריק שבו, וגרם יציאת ג' קווים חב"ד בבינה, והאירה בה החכמה גם בז"ת. ומכוח זה יצאו ג' קווים, מים אש רוח, בז"א. וג' קווים אלו נעשו פרצוף אחד, ז"א, הנקרא קול, שהוא יצא לחוץ ונשמע. שיצא מבחינת ג"ר, פנימיות, אל בחינת ו"ק, חיצוניות. כי המסך דחיריק עושה אותו לו"ק, חיצוניות. ונבחן שיצא לחוץ.

ואז הוא נשמע, שמשפיע הארת חכמה. אבל בהיותו בפנימיות, מטרם שהכריע ז"א במסך דחיריק שבו, שהוא בחינת חוץ, היה אז בלחש, דיבור בלי קול, חכמה בלי חסדים. וע"כ לא היה נשמע, שלא נגלה ממנו שום השפעה.

וחכמות בחוץ תרונה. שתי חכמות, חכמה עליונה וחכמה תחתונה, המאירות ביחד. בחוץ תרונה, ע"י עליית ז"א למ"ן, שהוא חוץ, אז הם מושפעים ונשמעים.

ומה שנאמר, שבעת שהתעטר הכול בעוה"ב, אז היא מאירה בחדווה, והכול בלחש, שאינו נשמע לחוץ לעולם. אע"פ שז"א עלה, ומוציא ג' קווים חב"ד, וז"א נבחן לחיצוניות. כי כל מסך לא יוכל למעט למעלה ממקום מציאותו. וע"כ נבחן שז"א הנעשה לקו האמצעי בבינה, הוא בחינת קול פנימי שלא נשמע, משום שמסך שלו אינו ממעט כלום שם. ולא נשמע, משום שמקום גילוי החכמה, הוא רק בזיווג זו"ן בקול ובדיבור, ולא למעלה מהם.

115. ברחובות תיתן קולה. זהו הרקיע, שבו כל הכוכבים המאירים, יסוד דבינה, שבו תלויים כל המוחין דזו"ן והנשמות, הנקראים כוכבים. והוא מעיין שלא יכזבו מימיו, כמ"ש, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ושם תיתן קולה העליונה, בינה, והתחתונה, מלכות.

ברחובות תיתן קולה. הנוקבא דז"א תיתן קולה, המסך, ברחובות, ביסוד דבינה. וקולה עצמה לא יישמע, שהנוקבא תיתן קולה ביסוד דבינה, שבינה ונוקבא נעשו לאחת. ובזה מיושב למה קרא לבאר השלישית רחובות, אע"פ שנעתק מחוץ לבינה, כי יצחק תיקן את המסך דחיריק, שיהיה נמתק בבחינת רחובות.

ונמצא, שכתוב, ויעתק משם, הוא כמ"ש, חכמות בחוץ תרונה, שנעתקו מפנים לחוץ. ויקרא שמה רחובות, הוא כמ"ש, ברחובות תיתן קולה. שקול הנוקבא נעשה אחד עם קול הבינה, שנקראת רחובות.

116. בחוץ תרונה, שאין החכמה מתגלה אלא אחר שנעתקה מפנים לחוץ ע"י מסך דחיריק שבז"א. כי מז"א, שנקרא חוץ, המלאכה, הנוקבא, עומדת להיתקן. והדבר עומד לשאלה, להעלות מ"ן לגלות הארת החכמה, כמ"ש, כי שאל נא לימים הראשונים. הרי שרק בז"א, הנקרא שמיים, נוהג שאלה, כמ"ש, ולמקצה השמיים עד קצה השמיים.

117. ועַתְדָה בשדה לךְ, אַחַר ובניתָ ביתךָ. הנוקבא נקראת, כמ"ש, שדה אשר בירכו ה'. שימשיך הארת החכמה לנוקבא. ואחר שיידע החכמה, ויתקן את עצמו בה, כתוב, ובנית ביתך. בית, זהו הנשמה של האדם, שיתקן אותה אז בגופו, ויהיה נעשה אדם שלם.

ע"כ כאשר חפר יצחק ועשה את הבאר בשלום, המתיק אותה בבינה, שאין לקליפות אחיזה בה, וע"כ לא רבו עליה. לשלום ההוא, מיתוק הבינה, קרא רחובות. והכול נתקן כראוי. אשריהם הצדיקים, שמעשיהם לפני הקב"ה לקיים העולם, לבנות ולקיים הנוקבא, הנקראת עולם.