וייבן לו בית

131. ויעקב נסע סוכותה וייבן לו בית, ולמקנהו עשה סוכות, על כן קרא שם המקום סוכות. בשעה שעלה ברצונו של הקב"ה, ז"א, לברוא העולם, לבנות את פרצוף הנוקבא, הנקראת עולם, הוציא מניצוץ הקשה, שהוא המסך, קשר אחד.

כלומר, שז"א עלה למ"ן לאמא, ויצאה שם קומת חסדים על המסך דחיריק שלו. שקומה זו הוא קו אמצעי, המקשר ב' הקווים ימין ושמאל דבינה זה בזה. וע"כ נקרא קשר. ונדלק מתוך החושך, שנכלל בקו שמאל, חושך, והארתו נבחנת להדלקה, בעניין מאורי האש.

והארה זו, הארת החכמה, נשארת בעלייה, שמאירה מלמטה למעלה. והארת עצמו, חסדים, יורדת למטה, שמאירה מלמעלה למטה. כי בשעה שהקו האמצעי מקשר ב' הקווים ימין ושמאל זה בזה, באופן שיאירו שניהם, הוא מקיים אז הארת השמאל, שתאיר מלמטה למעלה, והארת הימין מלמעלה למטה.

אחר שהזוהר ביאר אופן יציאת הקשר, קו האמצעי, ואיך שתיקן הארת שניהם כהִלכתם, מבאר עתה איך שקו השמאל, החושך, נכלל בעצמו מכל ג' הקווים, והאציל את הנוקבא. החושך ההוא, קו השמאל, לוהט ומאיר במאה שבילים, באורחות דקים מן הדקים, ובאורחות גדולים, ונעשו בית העולם, שמהם נבנית הנוקבא, הנקראת בית.

יסודות דאו"א מכונים שבילים. ויסודות ישסו"ת מכונים אורחות. ונודע שקו ימין הוא או"א, המאירים באוירא דכיא, חסדים מכוסים. וקו שמאל הוא ישסו"ת, המאירים בהארת חכמה, הי' שיצא מאויר ונשאר אור. ולפיכך התכללות השמאל בקו ימין מכונה, מאה שבילים, משום שמקבל מיסודות או"א המכונים שבילים. ומספר מאה הוא מישסו"ת, שספירותיהם במספר מאות.

והארת החכמה שבשמאל הנמשכת מיסודות ישסו"ת, המכונים אורחות, מתחלקת לב' בחינות:

א. מטרם שנכלל בקו אמצעי, נקרא אורחות דקים, מטעם היותם אז סתומים וקפואים,

ב. אחר התכללותו בקו אמצעי, נקרא אורחות גדולים, כי אז מאיר בהרחבה רבה.

אורחות דקים, מקו שמאל עצמו. גדולים, מקו אמצעי. ואחר שהחושך, השמאל, נכלל בג' הקווים הללו, נבנית ממנו הנוקבא, הנקראת בית של העולם.

132. הבית ההוא באמצע הכול, בקו האמצעי של כל השבילים והאורחות. באותם הנבחנים לאורחות גדולים. כמה פתחים וחדרים יש לנוקבא, סביב המקומות העליונים הקדושים, שם מקננות ציפורי השמיים, מלאכי מעלה, כל אחד למינו. בתוכו יוצא אילן אחד גדול ועצום, ענפיו ופירותיו רבים, ומֵזִין לכל. האילן ההוא עולה עד ענני השמיים, ומתכסה בין שלושה הרים. ומתחת שלושת ההרים האלו, יוצא, עולה למעלה ויורד למטה.

נה"י של הנוקבא מכונים פתחים, וחג"ת שלה מכונים חדרים. שהם מקבלים מג' הקווים, הנכללים משמאל דאמא, המכונים במקורם שלושה מקומות. הפתחים והחדרים מקבלים משלושת המקומות דאמא, שהם המקומות העליונים הקדושים.

אחר שהתבאר בניין הנוקבא, הזוהר מבאר סדר השפעת ז"א לנוקבא. ואומר, בתוכו יוצא אילן אחד גדול ועצום, ז"א, המשפיע לתוך הבית, ענפיו ופירותיו רבים, ומזין לכל. שיש בו הן השפעת חסדים, והן השפעת חכמה, וכל אחד מקבל ממנו את בחינתו.

האילן ההוא עולה עד ענני השמיים, להארת החסדים, המכונים עננים, ומתכסה בין שלושה הרים, שאין הרים אלא אבות, חג"ת, שבהם החסדים מתכסים שלא לקבל הארת החכמה.

ומתחת שלושת ההרים האלו, בנה"י שמתחת חג"ת, יוצא, עולה למעלה ויורד למטה. שמתחת חג"ת יוצאים ומתגלים החסדים בהארת החכמה, ע"י הקו האמצעי, המקיים הימין והשמאל. הקו האמצעי יוצא מהכיסוי של חג"ת, ומקיים הארת ימין ושמאל. באופן, שהארת השמאל עולה למעלה, מאיר מלמטה למעלה. והארת הימין יורד למטה, מאיר מלמעלה למטה.

133. הבית הזה, הנוקבא, מקבל מז"א ב' מיני הארות:

א. שהיא מושקית ממנו, הארת החכמה המכונה שתייה,

ב. שז"א גונז בתוך הבית הרבה אוצרות עליונים שלא נודעו. הארת חסדים מאו"א, המכונים גנוזים, ולא נודעו. ובזה נבנה הבית והשתכלל.

האילן ההוא, ז"א, מתגלה ביום ומתכסה בלילה. ובית ההוא, הנוקבא, שולט בלילה ומתכסה ביום.

גם בלילה, שהיא הארת השמאל, החושך, מחמת שהחכמה היא בלי חסדים ואינה יכולה להאיר, נוהג עניין יציאת קו אמצעי, ועניין התכללות שמאל בימין, וכן זיווג זו"ן. הכול כמו ביום. וכל ההפרש הוא רק בשליטה.

כי גם בלילה מאירים כל ג' הקווים, וכן ז"א הוא בזיווג עם הנוקבא כמו ביום. אלא שהשליטה היא לנוקבא, וז"א וכן קו ימין טפלים אליה, והם כמו מתכסים, כדי לתת מקום לשליטתה. וזהו שהקב"ה נכנס אז לגן עדן, הנוקבא, כדי להשתעשע עם הארת החכמה שבה. ולפיכך אין הארת החסדים ניכרת, והיא חושך ולא אור.

והיפוכו ביום, שאז הנוקבא טפלה לז"א, והארת הנוקבא מתכסה וז"א שולט, ואינו ניכר אלא הארת החסדים, מידת ז"א. אמנם בסדר הבניין ובסדר הזיווג, אין הפרש בין יום ללילה.

134. בשעה שבא החושך והנוקבא נקשרה בו, היא שולטת ומאירה בחכמה, שהיא שליטתה. וכיוון שחסרה חסדים, ע"כ כל הפתחים שבה סתומים מכל הצדדים. שכל האורות קופאים בתוכה ואין בה פתח, שדרכו יתגלה אור כלשהו.

ג' קווים הללו שבשמאל הם ג' אשמורות הלילה, ג"פ ארבע שעות.

אשמורת ראשונה היא שבילים, מדה"ד של המלכות הבלתי ממותקת. התכללות קו ימין שבו.

אשמורת שנייה היא ארבע שעות הלילה האמצעיות, והן בבחינת אורחות, המלכות הממותקת. אבל שעתיים הראשונות עד חצות לילה, הן אורחות דקים, שהם הארת קו השמאל מבחינתו עצמו, מטרם שנכלל מקו אמצעי. ונקודת החצות, ביאת קו אמצעי והתכללותו בשמאל, שאז מקבל בחינת אורחות גדולים. ובחינה זו נמשכת כל הלילה, ומיוחסת בעיקר לאשמורת השלישית, אלא זמן הגילוי שלה הוא בחצות לילה.

השעה שבא החושך, היא בתחילת הלילה, אשמורת ראשונה, שאז מכונה שבילים. והנוקבא נקשרה בו, אח"כ בתחילת האשמורת השנייה, שאז נקשרה הנוקבא בחושך, קו שמאל דאמא ושליטתה. ואז נבחנת באורחות דקים, כי בחינה זו היא מטרם שנגלה הקו האמצעי. וע"כ כל הפתחים שבה סתומים מכל הצדדים, כלומר, לא בלבד שפתחי החסדים אינם מאירים, אלא אפילו פתחי החכמה אינם מאירים בה. כי אין החכמה יכולה להאיר בלי התלבשות בחסדים. וזה נמשך שעתיים עד נקודת החצות.

אז, בשעתיים ההן, הרבה רוחות של הצדיקים פורחות באוויר ומתאוות לדעת, לקבל חכמה ולהיכנס בתוך הנוקבא. והן נכנסות בין אותן הציפורים ולוקחות שם עדות, שמקבלות מוחין דעדן, חכמה, ומשוטטות ורואות מה שרואות. ראייה, היא מוחין דחכמה.

אע"פ שהפתחים שבנוקבא סתומים בעת ההיא מכל הצדדים, ששום אור לא נגלה ממנה, עכ"ז זמן קבלת אור החכמה הוא דווקא בעת ההיא. וע"כ מדייק הזוהר לומר, שכל הפתחים שבה סתומים, שהיא מלאה מאור. אלא הפתחים סתומים באופן שאח"כ, כשיתעורר בו קו אמצעי, ויפתח הפתחים, יקבלו ממנה הארת החכמה, שהייתה סתומה בה בעת ההיא.

כי אח"כ מתמעטת מג"ר לו"ק, בסיבת קו אמצעי, והארתה שפלה בהרבה ממה שהייתה בעת ההיא, שעוד לא נכללה בקו אמצעי. ולכן נאמר, הרבה רוחות של הצדיקים פורחות באוויר ומתאוות לדעת, לקבל חכמה. שהן משתוקקות להיכנס בנוקבא, דווקא בעת שהיא באורחות דקים ובפתחים סתומים. כי רק אז יש בה החכמה בשלמותה. והן נכנסות בין אותן הציפורים ולוקחות שם עדות, שבאים בין בחינת הציפורים שבנוקבא, ומקבלים מוחין דעדן, דחכמה.

ציפורים הן בחינת נפש דנוקבא. השכינה מצד הכיסא, הנשמה, נקראת נשר. ומצד הנער, הרוח, היא יונה. ומצד האופן, הנפש, היא ציפור. ואפילו אז אין רוחות הצדיקים יכולות לקבל ממנה מבחינת הרוח שבנוקבא, אלא מבחינת הנפש שבה בלבד. לכן נאמר, והן נכנסות בין אותן הציפורים ולוקחות שם עדות, ולא למעלה מבחינת הציפורים.

135. וסתימת הפתחים נמשכת עד שמתעורר אותו החושך, קו שמאל דאמא, שהנוקבא נקשרה בו, והוציא שלהבת אחת. שהחושך שבנוקבא עורר את ז"א לעלות למ"ן לאמא, במסך דחיריק שבו, הנבחן לשלהבת. ויוצא שם עליו קו אמצעי, המכה בכל הפטישים החזקים, הקליפות, ופותח הפתחים הסתומים ובוקע הסלעים.

ב' פעולות יש כאן:

א. הפעולה הנמשכת מעצם השלהבת, שהיא המסך דחיריק, שממעט ע"ס דקו שמאל מג"ר לו"ק. ועליה נאמר, ובוקע הסלעים, כי הספירות דקו שמאל משולות לסלעים קשים, מרוב הדינים שבהן. והמסך בוקע אותן. ואת הג"ר שבהן הוא מרחיק מהקו השמאלי, ומניח בו רק ז"ת שבהן.

ב. הפעולה הנמשכת מקומת החסדים, היוצאת על המסך הזה, שפותח הפתחים, כי החכמה מתלבשת עתה בחסדים האלו, ומאירה בכל השלמות. ונבחן שכל הפתחים שהיו סתומים, נפתחו עתה להאיר בהרחבה.

וב' הפעולות הללו נעשות באמצע האשמורת השנייה, נקודת החצות.

השלהבת הזאת, המסך דחיריק, עולה ויורדת. עולה לאמא ע"י ז"א, ואח"כ יורדת משם לז"א עצמו. והוא מכה ומשפיע בעולם, שמוציא על ידה, ע"י זיווג דהכאה, קומת חסדים גם בנוקבא, הנקראת עולם. והתעוררו קולות, למעלה ולמטה. קולות הן קומות החסדים, היוצאות על מסך דחיריק, למעלה בבינה ולמטה בנוקבא.

136. אז עולה כרוז אחד ומתקשר באוויר וקורא. האוויר ההוא יוצא מתוך עמוד הענן של המזבח הפנימי. וכאשר יוצא, הוא מתפשט בד' רוחות העולם. אלף אלפים נמצאים בו מצד שמאל, וריבּוא רבבות נמצאים בו מצד ימין. ואז הכרוז עומד על קיומו, וקורא בכוח ומכריז. אז רבים הם המתקנים שירה ועובדים עבודה. ושני פתחים פתוחים בה, אחד לצד דרום, להארת החסדים, ואחד לצד צפון, להארת החכמה.

הארת החכמה מטרם שנשלמה, נקראת כרוז. כי אחר שנשלמה בהתלבשות החסדים שבזיווג של יום נקראת דיבור, שמגלה הארת החכמה שבמוחין. אבל בלילה היא נקראת כרוז, כי עוד אינה בשלמות להיקרא דיבור, כי כמ"ש, דברי חכמים בנחת נשמעים. וכרוז נשמע בהרמת קול חזק, שמורה על הדינים המעורבים בו. אמנם גם כרוז וגם דיבור, אינם נשמעים אלא בהתלבשותם בחסדים, הנקראים קול.

בחצות לילה, עולה כרוז אחד, הארת החכמה, ומתקשר באוויר, שמתלבש בחסדים, ואז אפשר לו לקרוא ולהכריז. משא"כ מטרם שהתלבש בחסדים, אין לו קול, ואי אפשר לו להכריז.

יש ב' מיני חסדים:

א. הנמשכים מאו"א עילאין, ג"ר, אע"פ שמכוסים מחכמה, ונקראים אוירא דכיא,

ב. הנמשכים מישסו"ת, חסרי ג"ר, וע"כ מכונים אוויר סתם, שאינם טהורים, כי מורגש בהם חיסרון של החכמה.

ולפיכך, כל עוד שאין בזו"ן הארת החכמה, נבחנים החסדים שממשיכים מישסו"ת, חסרי ג"ר. אבל אחר שיש בזו"ן הארת החכמה, נבחנים החסדים שממשיכים מאו"א עילאין, ג"ר ואוירא דכיא.

האוויר ההוא, אור החסדים שהתלבש בו הכרוז, יוצא מתוך עמוד הענן של המזבח הפנימי. אמא עילאה מכונה מזבח פנימי. אור החסדים מכונה עמוד הענן. החסדים שהתלבש בהם הכרוז, הארת החכמה, נמשכים מאו"א עילאין, המכונה המזבח הפנימי, שהם אוירא דכיא. כלומר, שכבר יש כאן הארת החכמה בכרוז עצמו, שאז נמשכים החסדים בבחינת אוירא דכיא מאו"א. וכאשר יוצא, הוא מתפשט בד' רוחות העולם, בחו"ב תו"מ שבנוקבא.

וע"ס דישסו"ת, שמשם יוצא הקו השמאלי בהארת החכמה, אחר שהי' יוצאת מאויר שלהם ונשאר אור, נבחנות לאלפים. וע"ס דאו"א עילאין, שמשם נמשכים החסדים, נבחנות לריבוא. ונאמר, אלף אלפים נמצאים בו מצד שמאל, כי מבחינה זו היא נמשכת מישסו"ת, שע"ס שלה הן אלף. וריבוא רבבות נמצאים בו מצד ימין, כי מבחינת החסדים שבימין נמשכת מאו"א עילאין, שע"ס שלהם הם ריבוא.

ואז הכרוז עומד על קיומו, מאחר שכלול מחסדים דאו"א. וקורא בכוח ומכריז, כי אחר שנכלל הכרוז בחסדים, המכונה קול, הוא יכול לקרוא בכוח ולהכריז.

137. אחר שכבר נבנתה הנוקבא לצורכה עצמה מג' הקווים הנכללים בשמאל, היא עולה לזיווג לז"א לקבל בשביל אחרים. ובית זה, הנוקבא, עולה וניתן ומתקשר בין ב' צדדים, ימין ושמאל דז"א. ושרים שירים, ותשבחות עולים מתחתונים, שמעלים מ"ן לזיווג זו"ן.

אז נכנס ז"א, בלחש, שהנוקבא נמצאת בחוסר קול, חסדים. ואע"פ שקיבלה כבר חסדים לצורך בניינה עצמה, נחשבת עוד לשמאל בלי ימין, כדי להשפיע לאחרים. לכן הזיווג הוא בלחש. וכן בלילה בלי אור. כי אז ז"א משפיע לה אור החסדים, קול. והבית, הנוקבא, מתלהט בשישה אורות החסדים, חג"ת נה"י, המאירים זיו לכל צד, שהם חסדים הנכללים מחכמה.

ונהרות בושם יוצאים ממנה, הארת החכמה הנכללת מחסדים. ומושקים כל חיות השדה, כמ"ש, יַשקו כל חַיְתו שָׂדיי. ומזמרים עד שעלה הבוקר. וכשעלה אור הבוקר, אז הכוכבים והמזלות, שמיים וצבאם, כולם משבחים ואומרים שירה, כמ"ש, בְּרון יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים.

כי הארת הזיווג היא מהלילה, אע"פ שיש בו חסדים, מ"מ השליטה היא להארת החכמה. וע"כ מקבלים אז רק חיות השדה, הנמשכים מאחוריים של הנוקבא, וע"כ הם מזמרים. אבל הנמשכים מבחינת פנים של הנוקבא, מקבלים ממנה רק בבוקר, ואז כל המדרגות שבבי"ע מזמרות. הן הנמשכות מפנים, והן הנמשכות מאחוריים. כמ"ש, ויריעו כל בני אלקים, שכולם מזמרים.

138. כתוב, אם ה' לא יבנה בית, שָווא עמלוּ בוניו בו. אם ה', המלך העליון, ז"א, שהוא בונה תמיד, בזיווג שאינו נפסק, את הבית, הנוקבא, ומתקן אותו. ומשפיע לה מזיווג שאינו נפסק, בעת שעולים כוונות העבודה מלמטה כראוי. בעת שהתחתונים מעלים מ"ן לזיווג הזה, אז עולים זו"ן לאו"א, והם בזיווג שאינו נפסק כמוהם.

139. אם ה' לא ישמור עיר, שָווא שקד שומר. בשעה שחשך הלילה ובחינות מזוינות של הס"א, שורות ומשוטטות בעולם, והפתחים סתומים, אז הוי"ה, קו אמצעי, מעלה מ"ן ממסך דחיריק, וממשיך קו אמצעי, ונפתחים הפתחים, שע"י זה נשמר מכל הצדדים, שעָרֵל וטמא לא יתקרב אל הקדוש, כמ"ש, לא יוסיף יבוא בָך עוד ערל וטמא, כי עתיד הקב"ה להעביר אותם מן העולם.

ב' פעולות הן בקו אמצעי, עד שמייחד ב' הקווים ימין ושמאל זה בזה:

א. שממשיך קומת חסדים על המסך,

ב. שממעט את ג"ר דקו שמאל, שאין השמאל נכנע עד שיבוא ויתחבר עם הימין, זולת ע"י ב' הפעולות הללו.

אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלוּ בוניו בו. זוהי פעולה א'. כי הוי"ה, ז"א. ואם לא היה ממשיך ריבוי החסדים ע"י הקו האמצעי לבנות הנוקבא, בית, לא היה נכנע קו השמאל להתייחד עם הימין, ושווא עמלו בוניו בו.

ואם ה' לא ישמור עיר. סובב על פעולה ב', שהיא התמעטות ג"ר דקו שמאל, שבזה שממעט ג"ר דקו שמאל מעבירים אחיזת הס"א מקו השמאל שבנוקבא. ונמצא, שהעיר, הנוקבא, נשמרת מהערל והטמא, ע"י זה שז"א מעלה את המסך דחיריק, וממעט הג"ר דקו שמאל, שאז אין להם מה לינוק עוד מהשמאל שלה, ועוברים ונפרדים ממנה. כמ"ש, אם ה' לא ישמור עיר, שווא שקד שומר.

140. מיהו ערל ומיהו טמא? ערל וטמא הכול אחד. וזהו שהתפתו בו, והלכו אחריו אדם ואשתו, וגרמו מוות לכל העולם, הנחש הקדמוני. והוא המטמא אותו הבית, הנוקבא, עד הזמן שיעביר אותו הקב"ה מן העולם, מהנוקבא. ומשום זה, אם ה' לא ישמור עיר, שווא בוודאי שקד שומר.

141. ויעקב נסע סוכותה, אל בינה. שהעלה מ"ן ממסך דחיריק, לקבל חלקה של האמונה, הנוקבא.

כתוב, וַיָשָׁב ביום ההוא עשיו לדרכו שֵׂעירה. וכתוב, ויעקב נסע סוכותה. כי כל אחד נפרד אל הצד שלו. עשיו לצד של השעיר, זהו אישה זרה אל נכר. ויעקב נסע סוכותה, זוהי האמונה העליונה, בינה, שהעלה מ"ן ממסך דחיריק אל הבינה, כדי להמשיך משם קו אמצעי, בשביל לבנות הנוקבא.

142. וייבן לו בית. בית יעקב, הנוקבא. שתיקן תפילת ערבית, הנוקבא, כראוי לה. שהמשיך לה חסדים מאו"א עילאין. ולמִקנהו עשה סוכות. כלומר, סוכות אחרות, כדי לשמור אותם.

ב' הפעולות מבוארות בכתוב:

א. ריבוי החסדים מבוארת בכתוב, וייבן לו בית, שתיקונו ובניינו הם בהמשכת החסדים. כמ"ש, אם ה' לא יבנה בית.

ב. מיעוט הג"ר מקו שמאל לשמור אותו מערל וטמא. כמ"ש, ולמקנהו עשה סוכות. כי סוכה היא מלשון מסך, שהמשיך המסך דחיריק למעט הג"ר דקו שמאל. כמ"ש, אם ה' לא ישמור עיר. לכן כתוב, ולמקנהו עשה סוכות, סוכות אחרות, כדי לשמור אותם, מערל וטמא.

143. ויבוא יעקב שלם. שהיה שלם מכל, הן מחכמה והן מחסדים. וכתוב, ויהי בשָׁלם סוּכו. והכול אחד, השגת השלמות ע"י קו אמצעי. הן לז"א, הנקרא יעקב, והן לסוכה שלו, הנוקבא. כי אז, כשהוא שלם, התחברה עימו האמונה, הנוקבא. וכשהוא מתעטר במקום הראוי לו, בקו אמצעי, אז גם הסוכה, הנוקבא, מתעטרת עימו. וכתוב גם עליה, ויהי בשָׁלֵם סוּכּוֹ.

כי היה שלם מאבות, היה שלם מבניו, וזהו נחשב לשלם, שאז הוא שלם למעלה ושלם למטה, שלם בשמיים ושלם בארץ.

שלם למעלה, בז"א, להיותו הכולל של האבות, ת"ת ישראל, הכולל לאברהם וליצחק, חו"ג. שלם למטה, בנוקבא, בבניו הקדושים, י"ב השבטים, שהם המרכבה של הנוקבא. נמצא, שהוא שלם בשמיים, ז"א, וע"כ כתוב עליו, ויבוא יעקב שלם. ושלם בארץ, הנוקבא. אז כתוב עליה, ויהי בשלם סוכו.