ויקרבו ימי ישראל למות – א'
134. ויקרבו ימי ישראל למות. אוי לעולם, אשר בני אדם, אינם רואים, ואינם שומעים, ואינם יודעים, שבכל יום נשמע קול הכרוז ב-250 עולמות.
הארת הזיווג דלילה בשליטת השמאל, הארת החכמה הבלתי מושלמת, נקרא כרוז או קול הכרוז, כי זיווג השלם של יום נקרא קול ודיבור.
בבינה יש חמש ספירות כח"ב תו"מ או חג"ת נ"ה, והן חמישה עולמות, ומשום שספירות הבינה הן במספר מאות, הן 500 עולמות, ומכוח עליית המלכות לבינה, נבקעה לב' חצאים, ר"נ (250) עולמות נשארו בבינה, ר"נ עולמות התחתונים נפלו ממנו לחוץ מהמדרגה. ואע"פ שבגדלות חוזרים ר"נ עולמות הללו אל הבינה, מ"מ הם נבחנות לאחוריים של הבינה. ור"נ עולמות העליונים נבחנים לפנים של הבינה.
כשנעשה זיווג דחצות לילה, שהארתו נקראת כרוז, בר"נ עולמות שנפלו מבינה, נשמע בהם קול הכרוז, שמחזיר אותם למדרגתם לבינה. וכן בכל המדרגות שלמטה מבינה, שכל אחת נשלמת מכוח קול הכרוז הזה, שכל מחציות המדרגות שנפלו מהן, חוזרות למדרגתן ונשלמות.
135. עולם אחד נודע למעלה, הנוקבא. וכשהכרוז יוצא ומשלים אותו, מזדעזע העולם ההוא ומתחלחל, מטעם שהזיווג הזה בא בשליטת השמאל, המעורר את הדינים. שתי ציפורים יוצאות, שעלו מהעולם ההוא, שהמעון שלהן מתחת האילן, שמראה החיים והמוות בו.
שתי ציפורים הן ב' ניצוצים מחו"ב דנוקבא, שנפלו לקליפות, בעת החטא דעצה"ד עם הכלים דאחוריים של הנוקבא, שירדו אז לקליפות. ובזיווג דחצות לילה, המחזיר כלים דאחוריים, שנפלו מן הנוקבא, ומחברם בנוקבא. גם שתי הציפורים חוזרות עם כלים דאחוריים הללו אל גוף הנוקבא.
וכאשר יוצא הכרוז, הארת הזיווג שבחצות לילה, יוצאות אותן שתי הציפורים שהסתלקו מהנוקבא ונפלו לקליפות, והתחברו שוב אל הנוקבא, שהמעון שלהן תחת האילן, כלומר, באחוריים דנוקבא, המכונה מתחת האילן, שמראה החיים והמוות בו. כי מתחת, פירושו, כלים דאחוריים, והנוקבא מכונה אילן טו"ר. ושם המעון של אלו הציפורים, כי עימהם יורדים לקליפות ועימהם עולים משם.
136. יוצאת ציפור אחת לצד דרום, אותה שבאה מניצוץ החכמה, ימין. וציפור אחת יוצאת לצד צפון, אותה שבאה מניצוץ הבינה, שמאל. ואחת יוצאת בעת שהאיר היום, מחכמה. ואחת כשחשך היום, לעת ערב, אחר חצות היום, מבינה. כל אחת קוראת ומכריזה מה ששמעה מאותו הכרוז, שמאירים באותו השיעור שקיבלו מהארת הזיווג דחצות לילה, הנקרא כרוז.
137. אח"כ, כשהחשיך הלילה, רוצות לעלות למקומן לאחוריים דגוף הנוקבא, ששם המעון שלהן, ונכשלו רגליהן בנקב תהום הגדול. כי בתחילת הלילה מתרבים הדינים, ושוב נופלים כלים דאחוריים דנוקבא אל הקליפות דבריאה, המכונות נקב תהום הגדול, ועימהם נפלו ונלכדו שם הציפורים.
ומלוכדים בתוכו עד שנחצה הלילה. וכשנחצה הלילה, שנעשה הזיווג דחצות לילה, כרוז קורא, כמ"ש, וכציפורים האחוזות בפח. כי ע"י הארת הזיווג, הנקרא כרוז, הן ניצולות ויוצאות מן הפח, וחוזרות ומתחברות באצילות במעון שלהן כבתחילה. וכך בכל יום.
138. בשעה שנלכדו רגליו של האדם, וימיו מתקרבים, היום ההוא נקרא יום ה' להשיב אליו הרוח. בשעה ההיא פוקד הכתר הקדוש על רוחו של האדם, הכתר השביעי לכל, הנוקבא, הספירה השביעית ומסיימת כל הספירות, כמ"ש, ימי שנותינו בהם שבעים שנה.
139. ואם מצד הגבורה באה הנוקבא אל האדם, בינה שלמעלה משבע ספירות חג"ת נהי"מ, כתוב, ואם בגבורות שמונים שנה. כי כתר הגבורה הוא השמיני. מכאן והלאה, אין עוד מקום להתמשכות החיים, כמ"ש, ורוהְבָּם עמל ואוון, כי במקום שאין יסוד לא יתקיים הבניין.
נשמת אדם נולדה מזו"ן, שהם שבע ספירות חג"ת נהי"מ, שכל אחת כלולה מעשרה והן שבעים. וע"כ מספר אלו שבעים ספירות הוא ימי שנות חייו. ומבחינת הכלים הם מתחילים מלמעלה למטה.
נמצא, שעשר שנות חייו הראשונות הם מחסד, והשניות מגבורה, עד עשר שנים האחרונות, שהן מהמלכות. ואז אין לו עוד ממי לקבל וע"כ הוא מת, כי אין לו עוד יסוד מספירות העליונות דזו"ן שיקבל חיוּת ממנו.
ואם שורש נשמתו מבינה, שהיא גבורה, כמ"ש, אני בינה לי גבורה, אז שנות חייו שמונים שנה. ואם יחיה ימים רבים יותר מזה, הן עמל ואוון, כי אין לו ממי לינוק.
140. אשריהם הצדיקים, כשרוצה הקב"ה להשיב רוחם אליו, ולשאוב אותו הרוח שבתוכם. בשעה שהקב"ה רוצה להשיב אליו הרוח, אם צדיק אותו הרוח, כתוב, והרוח תשוב אל האלקים אשר נְתָנָהּ.
141. ואם אינו נמצא צדיק, אוי לאותו הרוח, שצריך להתרחץ באש שורף, ולהיתקן, כדי להישאב בגוף המלך, בהקב"ה. ואם אינו מיתקן, אוי לאותו הרוח, שמתגלגל כאבן בכף הקלע, כמ"ש, ואת נפש אויביך יְקַלְעֶנָה בתוך כף הקלע. ואם הרוח ההוא זוכה, כמה טוב צפוּן לו בעולם כמ"ש, עין לא ראתה אלקים זולתך, יעשה לִמְחכה לו.
142. כשקרבו ימיו של אדם למות, מכריזים עליו בעולם שלושים יום, שהגיע זמנו למות, ואפילו עוף השמיים מכריזים עליו. ואם צדיק הוא, מכריזים עליו שלושים יום בין הצדיקים בגן עדן.
143. כל אלו שלושים יום, יוצאת הנשמה ממנו בכל לילה, ועולה ורואה מקומה בעולם ההוא. ואותו אדם אינו יודע מזה, ואינו משגיח, ואינו שולט בנשמתו כל אלו שלושים יום כמו בתחילה, כמ"ש, אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח. כשמתחילים אלו שלושים יום, צלמו של אדם נחשך, והצורה של הצלם, הנראית בארץ, נמנעת מלהיראות.