וַישתַחוּ ישראל על ראש המיטה

333. וַישתַחוּ ישראל על ראש המיטה. ראש המיטה, השכינה, מפני שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה. אלא אין לומר שהיה משתחווה אל השכינה, כי היה מרכבה לספירת ת"ת, שהיא למעלה מהשכינה. אלא היה כורע ומשתחווה למידת עצמו, ת"ת. מיטה היא השכינה, כמ"ש, הנה מיטתו שלִש_מה. ראש המיטה, יסוד העולם, ראש השכינה. על ראש, זהו ישראל, ת"ת, העומד על ראש המיטה, יסוד, כי ת"ת ממעל היסוד. משום זה נמצא, שישראל לעצמו היה משתחווה, לת"ת.

334. ואין לומר שהשתחווה אל השכינה, שהיא למעלה מראשותיו של חולה, משום שבאותו זמן עוד לא היה חולה, כי אח"כ כתוב, ויהי אחרי הדברים האלה, ויאמר ליוסף, הנה אביך חולה.

ובשעה שהשתחווה לא היה חולה, אלא בהכרח שע"כ השתחווה, משום שידע, שבזמן ההוא עלה במדרגה עליונה קדושה, בכיסא השלם, ת"ת. משום זה השתחווה למרכבה, כיסא העליון, כי חג"ת הוא כיסא עליון, אל הבינה, ות"ת כולל כולם. והוא שלמות אילן הגדול והחזק, הנקרא על שמו, ת"ת, שנקרא בשמו ישראל. וע"כ, וישתחוּ ישראל על ראש המיטה, כי התעלה למדרגתו והתעטר בעטרות, במוחין של המלך הקדוש, ת"ת.

335. שלמה המלך אמר, כל זאת ניסיתי בחכמה. שירש הלבנה, הנוקבא, מכל בחינותיה, ובימיו עמדה לבנה במילואה, כי התברכה מכל המדרגות. וכשרצה לעמוד על חוקי התורה, אמר, אמרתי אֶחְכָּמה והיא רחוקה ממני.

336. יעקב אמר, ושכבתי עם אבותיי, ונְשָׂאתַני ממצרים, וקברתני בקבורתם. מי שיצא נשמתו ברשות אחר, בחוץ לארץ, וגוף שלו נקבר בארץ הקדושה, עליו כתוב, ותבואו ותטמאו את ארצי. ויעקב אמר, וקברתני בקבורתם, ונשמתו יצאה ברשות אחר, במצרים.

337. שונה יעקב משאר בני אדם, כי השכינה הייתה אוחזת בו ומידבקת בו. כמ"ש, אנוכי ארד עימך מצריימה, לדור עימך בגלות. ואנוכי אעלך גם עָ_ה, שנשמתך תזדווג בי, וגופך ייקבר בקברי אבותיך. אע"פ שיצאה נשמתו ברשות אחר, עם זה, ואנוכי אעלך גם ע_ה, שייקבר בקבר אבותיו.

338. ויוסף ישית ידו על עיניך. כי הוא הבכור, והבכור משית ידו על עיני אביו, שמבחינת הרהור הלב בכור מטיפה ראשונה היה. ומשום שהקב"ה ידע סתר זה, שדעתו ברחל הייתה, בישׂר אותו ביוסף, שיָשית ידו על עיניו, שכל אהבתו תלויה בו.

339. מהו, ויוסף ישית ידו על עיניך? זהו כבודו של יעקב, אשר בנו, שהוא מלך, ישית ידו על עיניו. ולבשׂר לו שיוסף חי, ויהיה נמצא במיתתו.

340. אדם שזכה בבן בעוה"ז, הבן צריך לשים עפר על עיניו כשייקבר. וזהו כבודו, להורות שהעולם נסתם מאביו, והבן יורש תחתיו את העולם.

341. עיניו של האדם, מראֵה העולם נראה בהן. וכן, כל הצבעים מסובבים בהן. והצבע הלבן שבהן הוא כמו ים אוקיינוס הגדול, הסובב את העולם מכל הצדדים. הצבע האחר שבהן, הוא כמו היבשה שהוציאו המים. וכמו שהיבשה עומדת בין המים, כך הצבע הזה עומד בין מים, בתוך הצבע הלבן, הרומזת על מי אוקיינוס.

342. הצבע האחר השלישי הוא באמצע העין. זהו ירושלים, שהיא אמצע העולם. צבע רביעי שבעין, שם כוח הראייה שבכל העין, השחור שבעין. ונקרא בת עין, שבבת העין ההיא נראה הפרצוף. ומראֶה היקר מכל, הציון, הנקודה האמצעית מכל, המראֶה של כל העולם נראה שם. ושם השכינה שורה, שהיא היופי של כל ומראֶה של כל. ועין זו היא ירושת העולם. ולכן זה שמת עוזב אותה ובנו לוקח אותה ויורש אותה.

343. זהו דבר סתום, ובני העולם אינם יודעים ואינם מסתכלים. כי בשעה שהאדם יוצא מן העולם, הנפש שלו חבויה עימו. ומטרם שיוצאת מהגוף, עיניו של האדם רואות מה שרואות, כמ"ש, כי לא יִראַני האדם וָחָי. בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים.

344. ועיניו פקוחות מאותה המראֶה שראה, ואלו העומדים עליו, צריכים לשים יד על עיניו ולסתום עיניו. בשעה שנשארו עיניו פקוחות מאותה המראֶה היקרה, אם זכה לְבֵן, הבן קודם לשים ידו על עיניו ולסתום אותן, כמ"ש, ויוסף ישית ידו על עיניך. משום שמראֶה אחרת שאינה קדושה מזדמנת לנגדו. והעין שרואה עתה מראֶה קדושה עליונה, לא יסתכל במראֶה האחרת.

345. הנפש קרובה לנגדו בבית. ואם תישאר העין פתוחה, והמראֶה האחרת של הס"א תשרה על עיניו, הנה בכל מה שיסתכל, יקולל. וכיוון שהנפש שלו לנגדו, נמצא שיסתכל בנפש ותקולל. ואין זה כבוד לעין. וכש"כ לקרובי המת. וכש"כ למת עצמו. שאין כבודו להסתכל, במה שאינו צריך להסתכל. ולהשרות על עיניו הס"א. לזה התכסה בעפר. וכבר העירו החברים על הדין, שדנים את המת בקבר. וכבוד הוא שתסתום העין מכל, ע"י בנו שעזב בעולם.

346. כל שבעה הימים אחר מיתתו, הנפש הולכת מבית לקבר, ומהקבר לבית ומתאבלת עליו. וג"פ ביום נידונים כאחד הנפש עם הגוף, ואין מי שיודע זה בעולם, ויסתכל בו לעורר את הלב.

347. אח"כ הגוף נסגר בקבר, והנפש הולכת ומתרחצת בגיהינום, ויוצאת ומשוטטת בעולם, ומבקרת את הגוף בקבר, עד שמתלבשת במה שמתלבשת.

348. אחר 12 חודש נחים כולם, הגוף שָכך בעפר, והנפש נצררת ומאירה ברוח, ובמלבוש שהתלבש הרוח. הרוח מתענגת בגן עדן. והנשמה עולה לצרור החיים, הנוקבא, התענוג הגדול מכל התענוגים. וכולם התקשרו זה בזה. הנפש ברוח ורוח בנשמה, בשבתות וביו"ט ובר"ח.

349. אוי לבני אדם, שאינם מסתכלים, ואינם יודעים, ואינם מכירים על מה שעומדים, ונשכח מהם לעשות מצוות התורה.

יש מצוות התורה שעושים לבוש כבוד למעלה, בגן עדן העליון, ויש מצוות התורה שעושים לבוש כבוד למטה, בגן עדן התחתון, ויש מצוות התורה שעושים לבוש כבוד בעוה"ז. וכולם נצרכים אל האדם, ומִיָמיו ממש כולם מיתקנים.

350. רבי יהודה הזקן התרגש בדעתו יום אחד, שהיה חפץ לדעת, מה יהיה לו בעולם האמת. והראו לו בחלום צורה אחת שלו מהאור החזק, המאיר לד' רוחות. אמרו לו, הוא הלבוש שלך לישיבתך כאן. ומיום ההוא והלאה, היה שמח.

351. כל יום רוחות הצדיקים יושבים בלבושיהם שורות שורות בגן עדן ומשבחים אל הקב"ה בכבוד העליון.

בתחילה כתוב, וישתחו ישראל על ראש המיטה. מיטה, כנ"י, הנוקבא. ראש המיטה, צדיק. על ראש המיטה, המלך הקדוש, שכל השלום שלו, ת"ת, כמ"ש, הנה מיטתו שלִש_מה. כי לעצמו היה משתחווה, שהוא מרכבה לת"ת, לאותו שעומד על ראש המיטה, ששמו ישראל. כי ת"ת נקרא ישראל. משום זה, וישתחו ישראל על ראש המיטה.

352. ואח"כ, כיוון שידע יעקב, שנשלם במדרגה עליונה, ומדרגתו ת"ת למעלה עם האבות, שהם חו"ג, והוא לבדו תיקון שלם, כי ת"ת הוא קו האמצעי הכולל בתוכו חו"ג, והוא שקול כנגד כל חג"ת, החזיק ליבו ושמח והתחזק ברצון העליון של הקב"ה החפץ בו. כמ"ש בו, ויתחזק ישראל וישב על המיטה, על המיטה ממש, המלכות, כי הוא נשלם במדרגה יותר עליונה, במידת ת"ת, שמעל המלכות. אשרי חלקו.