אֵיכה ישבה בדד

1. שלחו להם בני בבל לבני הארץ הקדושה, לנו ראוי לבכות, לנו ראוי לעשות הספד על חורבן בית אלקינו, על שהתפזרנו בין העמים, ויש לנו לפתוח ההספד, ולפרש הא"ב, שריבון העולם שלח להספד חורבן ביתו. שהוא ספר איכה.

2. שלחו להם בני הארץ הקדושה, אמת היא שאתם התפזרתם בין העמים, ואתם מחוץ לארץ הקדושה, וראוי לכם לבכות עליכם ועל עצמכם, שיצאתם מאור לחושך, כעבד היוצא מבית אדונו. אבל אנו, יש לנו לבכות ולעשות הספד, ולנו שלח הקב"ה ספר ההספד, שאנו בני המלכה, ואנו מבני ביתה, ויודעים כבוד אדון העולם. וע"כ לנו ראוי לבכות ולפרש אלו הא"ב שבספר איכה.

3. ואנו יתומים בלי אב ואם, שהם הקב"ה והשכינה, כי השכינה יצאה מארץ ישראל לגלוּת, והעיניים מסתכלות לכותל, ביתה של אימנו, והנה נחרב, ולא מצאנו אותה. שהייתה מניקה אותנו בכל יום בימים הראשונים משפע המבחר שלה. והייתה מנחמת אותנו ומדברת על ליבנו כמו אם לבנה, כמ"ש, כאיש אשר אימו תנחמֶנוּ.

4. ועתה העיניים מסתכלות לכל צד, ומקום בית מושבה של אימנו התבלבל והנה נחרב. נכּה ראשינו בכותלי ביתה ומושבה. מי ינחם אותנו, ומי ידבר על ליבנו, ויגן עלינו לפני המלך.

5. כשהיינו חוטאים לפני אבינו, והרים את השוט להכות אותנו, היא עמדה לפנינו, ומקבלת ההכאה של המלך כדי להגן עלינו. כמ"ש, והוא מחוֹלָל מפשעינו מדוכא מעוונותינו, מוּסר שלומנו עליו ובחבורתו נִרפָּא לנו. ועתה אין לנו אם. אוי לנו, אוי לכם. לנו ראוי לבכות, לנו ראוי להספיד. לנו ראוי לבאר אלו הדברים המרים שבספר איכה, להודיע להם, לאותם היודעים לבכות, את דברי ההספד.

6. אנו מתקרבים בכל יום למיטתה של אימנו, ואין אנו מוצאים אותה שם. אנו שואלים עליה, ואין מי שיביט עלינו. נשאל את מיטתה, והנה מתבלבלת. נשאל את כיסאה, והנה הוא נופל. נשאל את היכלותיה, והם נשבעים שאינם יודעים ממנה. נשאל את העפר, ורושם עקבותיה איננו שם.

7. אנו שואלים את הגג, והנה הגג משיב לנו, שהיא יושבת שם מבכה ומייללת עלינו, והולכת מגג אל גג, ומבכה וצועקת בקול מר עלינו. כמ"ש, מה לָך איפוא כי עלית כולך לגגות. נשאל לדרכים ולשבילים, כולם אומרים, ששמעו קול מר של בכייה שבוכה על בניה, ואינם יודעים איפה היא הלכה.

8. לנו ראוי לבכות, לנו ראוי להספיד. ננשק עפר רגליה, ננשק מקום בית מושבה, ננשק כותלי ההיכל, ונבכה מרה. אנו נפתח בהספד מפני שאנו רואים כל כך בכל יום. נבכה תמיד, ומרירות הבכייה לא תישָׁכח ממנו.