וזְכור את בוראך בימי בְּחוּרותיך

80. החכמים פתחו הפסוק הזה, וזְכור את בוראך בימי בְּחוּרותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה. פסוק זה ביארו אותו בישראל כשהיו בארץ הקדושה. וזכור את בוראך. תזכור כל אלו הטובות, וכל אלו האותות והניסים, שעשה לך הקב"ה בימים הראשונים כשהיית נער באמונה, כמ"ש, כי נער ישראל וָאוהֲבֵהו.

81. בימי בחורותיך, בזמן שהוא בחר בך מכל עמי העולם. עד אשר לא יבואו ימי הרעה. ימי הזקנה, ששלטו בך העמים האחרים. ופיזרו אותך בין העמים.

82. בימי בחורותיך, כלומר, ימי השנה שהם ברורים לך, ושמירה עליונה עליך. והם ארבעה חודשים בשנה, אדר ניסן אייר סיוון. שבהם נס פורים, יציאת מצרים, ספירת העומר, מתן תורה. אלו הם ימים שהקב"ה בחר בישראל, ובהם עשה עימהם ניסים. וכנ"י, המלכות, מתעטרת בבעלה, ז"א, ומתקרבת אליו.

83. עד אשר לא יבואו ימי הרעה. ימי הזקנה, תמוז אב טבת, שבהם מתענים על חורבן ביהמ"ק, ושְׁבט, הוא ג"כ ימי הרעה, אע"פ שלא נגלתה בו רעה כל כך. כמ"ש, ושֵׁבֶט לְגֵו חסר לב.

84. והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. והגיעו שנים, שנות הגלות שישראל הולכים מטולטלים. אין לי בהם חפץ, כי עתיד להיות בימי הגלות, שלא יהיה נמצא ביד אדם לקנות בשוק, שאז תִכלה פרוטה מהכיס.

85. עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים. השמש, צורת פניה של השכינה מלמעלה ומלמטה. מלמטה הם בעלי המשנה שהיו בארץ ישראל, פטישי הברזל, מכתתים סלעים, ועוקרים ההרים הרמים.

86. והאור, זהו תלמוד ירושלמי, המאיר אור התורה. אחר שהתבטל, כביכול נשארו בחושך. כמ"ש, במַחֲשַׁכּים הושיבַני, זהו תלמוד בבלי, שבני העולם הולכים בו במחשכים.

87. והירח, הברייתות שהיו מאירות אור חו"ס. והכוכבים, הם המשכילים שהיו בארץ הקדושה, כל אלו התַנָאים והאָמוֹרָאים שכל העולם עומד בזכותם. כי כשהיו עומדים ביחד, היה אומר אדם לחברו, מתוך מילה זו שפרחה מפיו, אני רואה מה שיהיה ביום הזה או למחרת, כך וכך.

88. עד אשר לא תחשך השמש. אור תוֹאר פניה של השכינה, שהיה ז"א מאיר לה בכל יום, ומאותו האור התקיים העולם, וישראל יושבים על הארץ לבטח.

89. והאור, הוא אור שברא הקב"ה במעשה בראשית, שהיה מאיר מסוף העולם ועד סופו, ונגנז. והקב"ה היה מאיר והוציא ממנו חוט אחד של ימִינו, חוט של חסד, של הקב"ה, ואחז בו הלבנה. ובזמן ההוא, של חורבן ביהמ"ק, כתוב, השיב אחור ימִינו, שהוא חוט של חסד זה.

90. והירח, המלכות, כמ"ש, צֶדק ילין בה. המלכות נקראת צדק. והכוכבים, מלאכי השרת, שהיו באים במלכות, וידועים אצלה, ובביאתם בה, מתבטלים מקיומם. ואלו נקראים מלאכי שלום.

וכתוב, ושָׁבו העבים אחר הגשם. כמ"ש, מלאכי שלום מר יִבְכָּיוּן. העבים, מלאכי השלום, שנעשו עבים מחמת החורבן. גשם, זוהי בכייה בדמעות.

91. ביום שיָזוּעוּ שומרי הבית. אלו הם שלושה בתי דין, שהיו מלמדים תורה בלשכת הגזית. והתעוותו אנשי החָיִל. אלו הם סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה. ובָטלו הטוחנות, כוהנים ולוויים וכל המשמרות שהיו נמצאים בירושלים.

92. וחשכו הרואות בארובות. אלו הם הנביאים והצופים, שהיו רואים בנבואה וברוח הקודש. וסוּגרו דְלתיים בשוּק, כלומר שבני אדם צועקים בתפילה לגאולה, ואין מי שיענה אותם. כי כל שערי התפילה ננעלו, מיום שנחרב ביהמ"ק והתבטלה עבודת בית אלקינו.

93. בִּשְׁפַל קול הטחנה. אלו הם כותשי קטורת, שהיו נותנים קול בכל יום בכתישה שלו. קול הטחנה, הקול של השכינה, הצועקת בכל יום, שובו בנים שובבים. ואין מי שיביט בה.

94. ויישַׁחו כל בנות השיר. אלו הם הלוויים העולים בדוכן בכל יום ומנגנים ניגון של שיר. כל, שבכתוב, כל בנות השיר, הוא לרבות מלאכי עליון למעלה, שהיו מתחלקים למשמרות למעלה כנגד המשמרות האלו שלמטה. ואם שׁחו אלו שלמטה, כביכול אף אלו שלמעלה שחו.

גם מגבוה יִירָאו, שייראו מפני הקליפות המחריבות את ביהמ"ק, ואע"פ שמגבוה, הם קטנים. כלומר, אע"פ שהם קטני ערך כלפי הגבוהים, עכ"ז ייראו.

95. שׁחו בנות השיר האלו, הלוויים, כי 80,000 לוויים היו ידיהם קשורות לאחוריהם, שהוליכו אותם לבבל. כשהגיעו לנהרות בבל, היו תולים כינורותיהם על האילנות אשר שם. היו מבקשים מהם שינגנו. ואמרו, איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. היו נושכים את בהונות ידיהם בשיניהם וכרתו אותן, ולא יכלו לנגן. והבבלים עמדו והרגו אותם.

96. וחתחתים בדרך ויָנֵץ השקד ויסתבּל החגב ותָפֵר האֲבִיונה, כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים. וחתחתים בדרך. כי היו הולכים לגלוּת, ורחיים על צוואריהם ומִדוחק המשא שהיה קשה, היו נופלות אצבעותיהם בדרך. וירמיהו היה לוקט אותם בבגדו ומנשק אותם, ובוכה עליהם. והיה אומר להם, בניי, האם לא אמרתי לכם, תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשיך. ועל זה כתוב, על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה.

97. ויָנֵץ השקד. כי מיום שאילן השקד מתחיל לציץ עלים עד שעושה פירות, הם 21 יום. כך מי"ז (17) בתמוז, שנשברה החומה, עד ט' באב, שנחרב ביהמ"ק, יש 21 יום. כמ"ש, מקל שקד אני רואה. שהדין בא עליהם במהירות כמו אילן שקד הממהר להוציא פירות.

98. ויסתבּל החגב, שניתן משא על כתפיהם של זרע דוד. כי, ויסתבל, סבל ומשא. חגב, זרע דוד, ע"ש הכתוב, ודוד הוא הקטן. כי חגב נשאל על קטנות, כמ"ש, ונהי בעינינו כחגבים.

ותָפֵר האֲבִיונה, שהתבטלה עבודת בית אלקינו. כי ביהמ"ק, המלכות, הנקראת ענייה ואביונה.

כי הולך האדם אל בית עולמו, זהו הכבוד, המלכות, פני אדם, שהסתלק למעלה, ואנשים צועקים בתפילה, ואין מי שיביט בהם.

99. עד אשר לא יֵירתק חבל הכסף. המקום שהכוהן מקטיר קטורת על המזבח הפנימי, שנקרא חבל הכסף.

ותרוץ גולת הזהב. זהו בית קודש הקודשים, ששם הכרובים של זהב.

ותישבר כד על המַבּוּע. זוהי מלכות בית דוד שנשברה.

100. וישוֹב העפר על הארץ כשהיה. שייחרב ביהמ"ק ויהיה כעפר. והרוח תשוב אל האלקים אשר נְתָנה. זוהי השכינה, והסתלקות רוח הנבואה מהעולם.

101. ביום שיזוּעו שומרי הבית, אלו הם התַנאים והאמוראים שהיו שומרים העם שבארץ ישראל, ועתה הזדעזעו ממקומם.

102. והתעוותו אנשי החיל. בני יעקב, כמ"ש, ויש בם אנשי חיל. החטא של בני יעקב, מכירת יוסף, שהיו אנשי חיל, וסבלו עיוות הדין. כמ"ש, האל יעוות משפט. אלו אנשי חיל קיבלו עיוות הדין. וע"כ כתוב עליהם, והתעוותו אנשי חיל.

כי כך דרכו של הנחש, אחרי שהרג את האדם, חוזר ונושך אותו בלי רחמים. זהו עיוות הדין. כי בני יעקב כבר מתו, ומיתתם מכפרת על העוון של מכירת יוסף. ועכ"ז חזר הנחש לקטרג עליהם אחרי שמתו, ונהרגו עשרה הרוגי מלכות. שזה עיוות הדין.

103. שלחו להם בני הארץ הקדושה לבני בבל, אמת היא שאתם יש לכם לבכות, כמי שבוכה מרחוק. כי האבל והבכי והמספד בנהי ובמרירות, לא הגיע לכם. כי רחצתם רגליכם, שעשיתם תשובה, ואינכם רוצים לטנף אותם, לחזור ולחטוא, כמקודם. כמ"ש, רחצתי את רגליי, אֵיכָכה אֲטַנְפֵם.