שאוֹג ישאג על נווהו

58. בכל לילה ולילה קול מרירות מכאב של ציון נשמע מגובה הרקיע עד למטה, ומלמטה לגובה הרקיע, כמ"ש, ה' ממרום ישאג וממעון קודשו ייתן קולו, שָׁאוֹג ישאג על נווהו.

59. בתחילת הלילה השכינה מכוונת בבכייה, ושואגת מגובה הרקיע למעלה. יורדת למטה, למקום המזבח החיצון, ורואה את מקומה חרב, טמא בטומאה, ושום מקום טהור אינו נמצא בו. גועה ומייללת, וצועקת בקול מר ואומרת, מזבחי, מזבחי, הכלכלה שלי, שהרווית לי, בכמה נְסָכים, בכמה עולות טהורות קדושות.

60. כל האישים הקדושים, השרים, והממונים, היו מרווים ושמחים ממך, אוכלים מעדנים, ומחלקים חלקיהם בגובה הרקיע. עתה, נתנו בך נבלת החסידים הקדושים. בניי שנשחטו עליך, אוי לי מִדָמם. וכל האישים, השרים והממונים, נפלו ממקומם לקול צעקתם.

61. המלאכים היושבים בחוץ צועקים ובוכים, והם האֶרְאֶלים הקדושים, שאות משמו הקדוש הייתה מתעטרת עליהם, האות י', ובה היו שמחים ועומדים.

ולקול בכייתם, פרחה מהם אות זו, ועלתה לגובהי מרומים, ונשארו כנקבה הבוכה ומייללת. כמ"ש, הן אֶרְאֶלָם צעקו חוּצה. כלומר, אראלם בלי י' צעקו חוצה. שהיה צריך לכתוב אראלים עם י', אלא שפרחה מהם מחמת אבלם.

62. השכינה מקוננת ואומרת, מזבחי מזבחי, אחר שהרווית לי בנבלות בנים חסידים קדושים, שמסרו נפשותיהם וגופותיהם עליך, נגנזת. איפה אמצא אותך? איפה היא האש שעליך? כך הייתה גועה ומייללת בקול עצוב.

63. 6000 אישים קדושים שבכל צד מארבע רוחות העולם, שהיו אוכלים הקורבן בכל יום, ירדו עם השכינה, ומייללים ובוכים על מזבח העולָה. ויותר מ-6000 היו, אלא שהתמעטו.

64. ואפילו אלו העומדים בחוץ בצד האחר, שהיו מרווים מאלו האיברים והפְּדָרים של הקורבן, שנותרו מהיום ונאכלים על המזבח כל הלילה. בתחילת הלילה הם צועקים וגועים ומייללים על המזבח הזה. אוי לחמור שאבד אֵבוּסוֹ, המקום שרווה ממנו. מי ראה נהמת האישים הקדושים במלכה, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.

65. בחצות לילה השכינה נכנסת לתוך נקודת ציוֹן, מקום בית קודש הקודשים, ורואה אותו שנחרב, ובית מושבה ומיטתה נטמא, היא גועה ומייללת, עולה מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה, מסתכלת במקום הכרובים, צועקת בקול מר ומרימה קולה ואומרת, מיטתי מיטתי, מקום בית מושבי.

66. על המקום הזה כתוב, על משכבי בלילות. משכבי, מיטתה של המלכה. היא גועה בבכייה ואומרת, מיטתי, מקום מקדשי, מקום המרגליות הטובות, בית הפָּרוֹכת והכַּפּוֹרת, שהיו סומכים עליו 60,000 רבבות אבני יְקָר, סדרים סדרים, טורים טורים, מסתכלים זה לזה. סדרים של רימונים פרושים עלייך לארבע רוחות. העולם היה עומד בשבילך.

67. ריבון העולם, בעלי, ז"א, היה בא אליי, והוא שכב בין זרועותיי, וכל מה שרציתי ממנו, וכל בקשותיי, עשה, בעת הזו כשהיה בא אליי ושׂם בי משכנו, ומשתעשע בין שדיי.

68. מיטתי מיטתי, קודש הקודשים, אין את זוכרת כשהייתי באה אלייך בשמחה ובטוב לב, והילדים עלמים אלו, הכרובים, היו יוצאים לקראתי, ומכים בכנפיהם בשמחה לקבל אותי.

69. העפר שמִמֵך, עפר המיטה, היה קם ממקומו וראה, איך נשכח ארון התורה שהיה כאן, שמכאן יצא מזון לכל העולם, ואור, וברכות לכל.

70. אביט לבעלי, אינו כאן. ואביט לכל צד. בעת הזאת, כשהיה בא בעלי אליי, ומסביב לו כמה בנים חסידים, הנשמות, וכל העלמות היו מוכנות לקבל אותו, שהן שבע הנערות.

71. והיינו שומעים מרחוק קול זוֹגֵי הפעמונים דופקים בין רגליו, המסכים המייחדים ימין ושמאל יחד, כדי שאשמע קולו מטרם שיבוא אליי. וכל העלמות שלי משבחות ומודות לפני הקב"ה, ואח"כ הולכת כל אחת לבית מושבה, ומחבקות אותו בנשיקותיהן באהבה.

72. בעלי בעלי, איפה פנית? עתה הוא העת שהייתי מסתכלת בך. והסתכלתי לכל צד, ואינך. אנה ראיתיך, שלא אבקשך שם.

73. זהו מקומך בעת הזאת לבוא אצלי, הנה אני מוכנה כאן. והרי נשכחתָ ממני. אינך זוכר ימי האהבה כשהייתי שוכבת בחיקך, וחקוקה בצורתך, וצורתי הייתה חקוקה בך. כאותו חותם המניח צורתו בחקיקת הכתב, כך הנחתי צורתי בך, כדי שתשתעשע בצורתי, בעוד שאני בין צבאותיי.

74. געתה בבכייה, וצעקה, בעלי בעלי, אור עיניי הנה נחשך. אינך זוכר, כשהיית פושט יד שמאלך מתחת לראשי, ואני מתענגת על רוב השלום, וימינך מחבקת באחווה, ובנשיקות? ונדרת לי שלא תעזוב אהבתי לעולם. ונשבעת לי, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. והנה נשכחתי ממך.

75. אינך זוכר, כשעמדתי אצלך בהר סיני, ושישים ריבוא שלֵמים קיבלו אותך עליהם, והתעטרתי אליך בהם, יותר מכל העמים, והיינו הולכים אחריך לכל רצונך? ואותה שפחה, הקליפה הרעה, הרגה בהם לאלפים ולרבבות, ולא היבטנו.

ואבדו כולם במדבר, ועזבת אותם שם. והכנסנו בניהם הקטנים לעמוד לפניך בארץ הזו. והבדלנו אותם, מאותם שהיו למעלה מעשרים בצאתם ממצרים, לעמוד לפניך בשביל רצונך.

76. בעלי, היזכר, בכמה בנים קדושים עמדתי לפניך בכל דור ודור, בימי דוד, ושלמה בנו. אין אתה זוכר כמה מע"ט עשו לפניך? האם ראוי לך לזכור עוונות, ולא לזכור זכויות? איפה נהפכו לך, לזכור את העוונות ולא הזכויות? ואתה צריך לזכור את הזכויות ולא העוונות, שזוהי מדה"ר.

77. מבקשת אני אותך, ואינך, מבקשת אני את בניי, ואינם. מבקשת אני את הקדושה שבמקום הזה, והנה נטמא. כל העולם היה בשלום בזכות המקום הזה, ביהמ"ק, הכלבים לא נבחו בעת ההיא, כולם היו בשלום.

היא גועה ומייללת, וכל אלו הגדודים שלמעלה, והכלבים, צועקים למטה בתחילת המשמרת השלישית.

78. היא יוצאת ובאה ועומדת על מקום מזבח קטורת הסמים. היא גועה ומייללת ועולה למעלה, ומוצאת כרוב אחד משני כרובים שהיו עימה, כי מאותו זמן של חורבן ביהמ"ק, אין לה אלא כרוב אחד. ואותו ילד עלם, הכרוב, שנשאר, יונק מהשכינה, בכייה ויללה.

79. אז נועד לה הקב"ה, ויורד אליה, ומדבר עימה. ועל זה כתוב, כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש תקווה לאחריתך. ועל זה לומדים, שבמשמרת שלישית, תינוק יונק משדי אימו. ואישה מספרת עם בעלה, השכינה עם ז"א בעלה. עד כאן היא הפתיחה למגילת איכה, מכאן והלאה היא התחלת מגילת איכה.