ומשה היה רועה
371. מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר. ה' רועי, הרועה שלי. כמו שהרועה מנהיג את הצאן ומוליך אותם למרעה טוב, למרעה שמן, במקום נחלי מים, מיישר הליכתן בצדק ובמשפט, אף הקב"ה, כמ"ש, בנאות דשא ירביצני על מֵי מנוחות ינהלני, נפשי ישׁובֵב.
372. דרך הרועה לנהוג בצדק את צאנו, להרחיק אותם מן הגזל, להנהיג אותם במישור, ובכל עת השבט בידו, שלא ייטו ימין ושמאל.
373. ומשה היה רועה. שכל זמן שהרועה חכם לנהל את צאנו, הוא מוכן לקבל עול מלכות שמיים. אם הרועה שוטה, עליו כתוב, תקווה לכסיל ממנוּ.
374. משה חכם היה, ובקי לנהוג את צאנו. כמ"ש בדוד, והנה רועה בצאן. שדוד חכם גדול היה, והיה רועה צאנו כדין וכשורה. לפיכך, עשה אותו הקב"ה מלך על כל ישראל. ולמה צאן ולא בקר? אלא ישראל נקראים צאן. כמ"ש, ואַתן צאני צאן מַרעיתי אדם אתם. וכמ"ש, כצאן קודָשים כצאן ירושלים.
375. כמו הצאן, כשיקריבו על המזבח, בגללם זוכה לחיי העוה"ב. כך המנהיג לישראל כדין וכשורה, בגללם זוכה לחיי העוה"ב. ועוד, כשהצאן יולדת, הרועה נוטל אותם הטלאים בחיקו, כדי שלא יילְאו וייגעו, ומוליך אותם אחרי אימם, ומרחם עליהם. כך המנהיג לישראל, צריך להנהיג אותם ברחמים ולא באכזריות. וכן אמר משה, כי תאמר אליי, שָׂאהו בחֵיקךָ כאשר יישא האומֵן את היונק.
376. כמו שהרועה את הצאן, כשהוא רועה טוב, מציל את הצאן מהזאבים ומהאריות. כך המנהיג לישראל, אם הוא טוב, מציל אותם מעכו"ם, ומדין של מַטה, ומדין של מעלה, ומדריך אותם לחיי העוה"ב. משה, רועה נאמן היה, וראה הקב"ה, שראוי הוא לרעות את ישראל, באותו הדין ממש, שהיה רועה את הצאן. הכבשים, כפי הראוי להם, והנקבות, כפי הראוי להן.
377. ולפיכך כתוב, ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כוהן מדיין, ולא את שלו. האם כאשר יתרו נתן את ציפורה בתו למשה, לא נתן לו צאן ובקר? הלוא עשיר היה? אלא משה לא היה רועה את צאנו, כדי שלא יאמרו, בגלל שהיה צאנו עימו, היה רועה אותם בטוב. ולכן כתוב, את צאן יתרו חותנו, ולא כתוב, את שלו.
כוהן מדיין, אע"פ שהיה עכו"ם, בזכות שעשה עימו חסד, היה רועה צאנו כדין וכשורה, במרעה טוב, שמן ודשן.
378. וינהג את הצאן אחַר המִדבר. משה, מיום שנולד, לא זזה ממנו רוח הקודש. ראה ברוח הקודש, שאותו מדבר היה קדוש, ומוכן לקבל עול מלכות שמיים עליו. מה עשה? הנהיג את הצאן אחר המדבר. ולא במדבר, שלא רצה שייכנסו בתוכו, אלא הרחיק אותם אחר המדבר.
379. ויבוא אל הר האלקים חוֹרֵבה. הוא לבדו בא בלי הצאן. כמו אבן המושך ומקבל ברזל, כאשר רואה אותו הברזל, קופץ עליו. כך משה והר סיני, כשהתראו זה לזה, דילג עליו. כמ"ש, ויבוא אל הר האלקים חורבה.
380. מוכנים היו מששת ימי בראשית, זה עם זה. ואותו היום, התרגש ההר אל מול משה. וכיוון שראה אותו, שנכנס לתוכו ודילג בו, עמד ההר. ששמחים היו זה עם זה.
381. יודע היה משה, שהר האלקים הוא. כמ"ש, ויבוא אל הר האלקים. מה ראה משה באותו הר? ראה עופות שהיו פורחים ופורשׂים כנפיהם, ולא היו נכנסים בו.
382. וראה העופות פורחים וטסים משם, ונופלים לרגליו של משה, מיד הרגיש בעניין, והעמיד את הצאן אחר המדבר, ונכנס לבדו.
383. ויֵירָא מלאך ה' אליו בלַבַּת אש מתוך הסנה. שעת מנחה הייתה, שמדה"ד שולטת בו. כתוב, יומם יצווה ה' חסדו. מידת חסד כתוב, ולא מדה"ד. כי משיוצא האור עד שנוטה לרדת, נקרא יום, מידת חסד. משנוטה לרדת, נקרא ערב, מדה"ד. כמ"ש, ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה.
388. בשעה שנכנס משה להר סיני, מה הטעם שנגלה לו בשלהבת אש, שהוא דין? אז, השעה הייתה גורמת. הייתה אז שעת הדין, שעת המנחה. לבת אש, והשם חורב, והסנה, הכול לגזע אחד נשרש.
כתוב, ויבוא אל הר האלקים חורבה. וכתוב, ובחורב הקצפתם את ה'. וכתוב, ויירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, שפירושו, מתוך שהם עתידים להיות כסנה. שהמקום גרם, שהיו ישראל עתידים לחטוא שם, ולהיות כסנה. וע"כ נגלה בלבת אש, שהיא דין, השורף את הרשעים. כמ"ש, קוצים כסוּחים באש ייצַתו.