תשמ"ח
-
מאמר
י"ח
1988
-
מאמר
18
הזה"ק (תזריע ד' ובהסולם אות י') שואל, על מה שכתוב "אשה כי תזריע וילדה זכר". וזה לשונו, "אמר רבי אחא, וילדה זכר, וכי כיון שמזרעת, יולדת, הלא בהריון תלוי הדבר, והכתוב הזה היה צריך לומר, אשה כי תהר וילדה זכר. מהו, כי תזריע וילדה. אמר רבי יוסי אשה, מיום שהזריעה ונתעברה עד יום שיולדת אין מילה בפיה, אלא הולד שלה, אם יהיה זכר. ועל כן אומר הכתוב, אשה כי תזריע וילדה זכר".
ויש להבין, מה משמיענו בזה מה שהאשה אומרת "מיום שהזריעה ונתעברה עד יום שיולדת, שאין מלה בפיה אלא הולד שלה, אם יהיה זכר", שבשביל זה אומר הכתוב "אשה כי תזריע". מה נותנת לנו הידיעה הזאת. בטח יש תירוצים על דרך הפשט.
ונבאר זה על דרך העבודה, מהו החשיבות שהאשה דואגת אם יהיה הולד זכר, תיכף משהזריעה. קודם כל צריכים לדעת מהו "זריעה" בעבודה. בגשמיות אנו רואים כשזורעים איזה זרע בקרקע, הזרע נרקב בארץ, ואח"כ יוציא מהזרע תבואה, שמפרנס את האנשים. כלומר, שמביא לנו מזונות בכח הזריעה. ואם האדם לא זרע זרע, בטח לא יקצור, כמו שכתוב "הזורעים בדמעה ברנה יקצרו".
ובעבודת ה' מהו זריעה. יש לפרש, היות שבאדם נמצאים ב' כוחות:
א. כח השפעה, כלומר מה שהאדם רוצה להשפיע לאחרים,
ב. וכח הקבלה, היינו לקבל מאחרים ולהנות עצמו.
ואיזה כח שהוא רוצה לבטל, זה נקרא "זריעה". שהוא נותן הכח הזה בארץ, כדוגמת שנותנים זרעים בארץ, שירקבו. ומתבטלים בתוך הארץ, ואח"כ יצמח מזה תבואה, לאכול ומזונות וחיים לעולם.
כמו כן בעבודה, בזמן שהאדם רוצה לבטל את הרצון לקבל לעצמו, זה נקרא שנותן אותו בארץ, שרוצה לבטל אותו "כעפרא דארעא", ויצמח מזה רצון להשפיע. כי "האשה", הנקראת רצון לקבל לעצמו, בזמן שרוצים לבטל ולבער מהעולם, יצא מזה רצון להשפיע, שזה מביא מזונות וחיים ושלום לעולם. כי ע"י הכלי של רצון להשפיע, הנקרא "השתוות הצורה", מקבלים את הטוב והעונג, מה שהקב"ה רוצה להשפיע להנבראים. וזה שכתוב "אשה כי תזריע וילדה זכר", כלומר, ע"י קבורת הכלי קבלה צומחת מזה בחינה הנקראת "רצון להשפיע", שהיא בחינת זכר.
אולם אין הזכר נולד תיכף משעה שזורעים, אלא שיש תשעה ירחי לידה, שבעבודה נקרא זה "עליות וירידות", שפעמים בא מבול גשם ומוציא כל הזרעים לחוץ מהארץ. ובעבודה נקרא זה "שבא מים הזדונים", שהם בחינת "מי ומה". ש"מי" ו"מה" ביחד נקרא "מים", שהוא מוציא כל הזרעים לחוץ.
כלומר לאחר שכבר כמה פעמים זרק את הרצון לקבל לעצמו לתוך הארץ, אבל המחשבות של "מי ומה", ש"מי" נקרא "טענת פרעה", שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". ו"מה" נקרא "טענת הרשע", ששואל "מה העבודה הזאת לכם", אלו מחשבות לוקחים חזרה את הזרעים, שהיו כבר מונחים בארץ בתכלית הבזיון והשפלות, ומרימים אותם מהארץ, ושוב הם רוצים לשמש רק עם הכלים האלו, שהם כלים דקבלה. ושוב אין לקוות, שיהיה לנו מה לפרנס את עצמנו עם השפע שצריך לפרנס את חיים הרוחניים. אבל אין לנו הכלים לקבל את השפע, כי "אין אור בלי כלי".
אמנם אח"כ באה לאדם שוב התעוררות מלמעלה. והאדם מתחיל שוב לזרוע את "בחינת האשה" שלו, הנקראת "רצון לקבל לעצמו", ושוב קובר אותו בארץ, ושוב באה רוח רעה או מבול גשם. וכך חוזר חלילה. וזהו גורם הרבה "ירידות ועליות". וזה נקרא כמו שכתוב "הזורעים בדמעה". והם נקראים בשם "בוכים", מסיבת שנראה להם, שעומדים תמיד על אותה דרגה בעת שהתחילו לכנס לעבודת ה'.
ונמצא, שתמיד בעת שהולכים עוד הפעם לזרוע, הם זורעים "בדמעה", מסיבת שהם רואים, כל פעם מתחילים מאותו מקום, ואין להם שום התקדמות אף שעל קדימה, אלא להיפך, שהם רואים, שהולכים אחורה. לכן כל הזריעות שלהם בדמעה.
וכבר דברנו מזה, מדוע עשה ה' ככה, שיהיו הרבה ירידות ועליות. כלומר, מי מרויח מזה. התשובה היא, שזהו לטובת האדם, הואיל ש"אין אור בלי כלי", שפירושו ש"אין מילוי בלי חסרון". והיות שהבורא רוצה שהאדם יצטרך לעזרה מלמעלה, כיון שעל ידי העזרה, ה' משפיע לו הארה מלמעלה, שזהו נבחן שמקבל כל פעם תוספות קדושה, שבסופו של עבודתו, כלומר לאחר שכל פעם הוא בא לידי חסרון יותר גדול, עד שהאדם מקבל "נשמה קדושה מלמעלה", שבזה הוא זוכה להיות בקדושה בקביעות, כמו שאומר הזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו". במה, ואומר הזה"ק "בנשמתא קדישא", שכל זה הגיע לו ע"י עליות וירידות.
ובזה נבין, מדוע דוקא ע"י "הזורעים בדמעה, ברנה יקצרו" כי זה שזורעים בדמעה, כלומר שכל פעם הוא רואה, שהוא צריך להתחיל מחדש לזרוע, וכאילו עד עכשיו לא עשה כלום, והוא רואה שהזמן הולך קדימה, והוא הולך אחורה, זה גורם לו צער ויסורים. נמצא, שע"י זה הוא נעשה כל פעם יותר נצרך להבורא, שיעזור לו.
זאת אומרת, שכל פעם הוא רואה את עצמו, עד כמה שהוא אינו מוכשר מצד הטבע, שיוכל לצאת מאהבה עצמית, אלא ע"י נס מן השמים. ומכל היסורים האלו נתרקם אצלו צורך וכלי אמיתי, כלומר, שהוא רואה עכשיו מה שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". רק ה' יכול לעזור.
נמצא, שדוקא ע"י "הזורעים בדמעה", יכול האדם להשיג צורך "לישועת ה'", שאז מקוים "ברינה יקצורו". כי "זריעה" נקרא "עשיית הכלי", ו"קצירה" נקרא "קבלת האור". כלומר האור בא לתוך הכלי. זאת אומרת, בזמן שהחסרון נתמלא, אז זה נקרא "קצירה".
ובהאמור יש לפרש, מה שהזה"ק אומר "אשה, מיום שהזריעה ונתעברה עד יום שיולדת, אין מילה בפיה אלא הולד שלה, אם יהיה זכר". ושאלנו, מה בא זה ללמדנו בדרך עבודה. אלא כנ"ל, בזמן שאדם נכנס לעבוד עבודת הקודש, שיהיה על צד הטהרה, שפירושו, שהוא עובד לטובת ה' ולא לתועלת עצמו, האדם הזה מכונה "אשה מזרעת תחילה".
פירוש, שתחילת עבודתו הוא, שרוצה לקבור בארץ את "בחינת נוקבא", הנקראת "אשה". ואת הרצון הזה הוא זורע בארץ, כדוגמת שנותנים זרע בארץ. וע"י זה צומחים אח"כ מזונות לפרנס את הנבראים. כמו כן כשזורעים את הרצון לקבל לעצמו בארץ, שפירושו בכדי שירקב, כלומר שהשימוש עם הרצון לקבל יתבטל, אם הוא בלי כוונה דלהשפיע, ורק להשתמש עמו בתנאי שיכול לקבל בעמ"נ להשפיע, אז "וילדה זכר". היינו שהוא זוכה לבחינת "זכר", כלומר, שכבר יש לו כח לעשות מעשים לטובת ה' ולא לתועלת עצמו.
אולם לא בפעם אחד כשזורעים בקרקע את הזרע צומח תיכף. אלא כנ"ל, שיש לפעמים בגשמיות מבול מים, שהוא שוטף את כל השטח, וכל הזרעים יוצאים לחוץ עוד מטרם שנרקבו בהאדמה. וכמו כן בעבודה, האדם רוצה תיכף כשזרע הזרע באדמה, שיצמח תיכף "בחינת זכר", כלומר שתיכף יזכה לרצון להשפיע.
והיות שהסדר הוא, שלא בפעם אחת יכולים ללכת נגד הטבע, שהאדם נולד ברצון לקבל לעצמו, לכן יש תמיד ענין של התגברות, כלומר, שכל פעם שהאדם מתחיל להתגבר על מצב הירידה. זאת אומרת, לאחר שבאו רוחות העולם והוציאו את הזרעים מהאדמה, ש"רוחות העולם" הן מחשבות זרות לרוח הקדושה, הנקרא רצון להשפיע, וממילא, צריך האדם להתגבר, ועוד הפעם לזרוע את הרצון לקבל לעצמו באדמה.
וכל פעם הוא אומר לעצמו, שבטח עכשיו יולד לי זכר. זאת אומרת, כי "אדמה" הוא מלשון "אדמה לעליון", שפירושו השתוות הצורה, שהוא בחינת זכר. והנקבה, שהוא הרצון לקבל, יתבטל ב"אדמה לעליון". וזה יש לפרש מה שהזה"ק אומר "אשה תיכף משהזריעה ונתעברה, עד יום שיולדת, אין מילה בפיה, אלא אם הולד שלה יהיה זכר". והיינו כנ"ל, כי בכל פעם שהאדם מתגבר, הוא מוכרח להיות בטוח, שעכשיו כבר יזכה לבחינת זכר.
נמצא, כי בכל זריעה וזריעה הכוונה היא רק להיות זכר. אחרת, אם אין כוונתו להיות זכר, אין זה נקרא שהוא זורע משהו. וזה שכתוב "שומר רוח לא יזרע" (קהלת י"א, ד'). ומפרש שם הספורנו וזה לשונו, "שומר רוח לא יזרע, אף על פי שלפעמים יאבד הזרע ברוח סערה, שתפזרתו, מכל מקום אין ראוי להמנע מלזרוע, בשביל דאגה מזה".
ועל דרך עבודה יש לפרש דבריו, היות שאדם רואה שיש לו הרבה ירידות, וכבר הרבה פעמים התגבר וזרע, ולא הסתכל מזה שהרוח, היינו מחשבות זרות, הנקראות "רוחות העולם" מפזרתם. וכמו שהוא אומר, אל להסתכל על רוח סערה, היות הקליפה הכי קשה שהיא נגד עולם העשיה, כמו שאמר האר"י ז"ל, "שרצונה לפזר את כל הזרעים, שנותנים את הרצון לקבל לתוך האדמה, היות שזהו היפך רצונה". לכן אומר הכתוב, לא להסתכל על הרוח הזאת, שרוצה לפזר את הזרעים, אלא להתגבר ולא להימנע מלזרוע. אלא שצריכים להאמין בה', ש"ישועת ה' הוא כהרף עין".
ואאמו"ר זצ"ל פירש "שומר רוח לא יזרע", שהכוונה היא, שאל יאמר אדם, שאני לא יכול לעשות שום דבר, אלא אני מחכה שהקב"ה ישלח לי רוח ממרום, אז יהיה לי כח לעבודה, ובינתיים אני יושב ומחכה. על זה אומר הכתוב "שומר רוח" מלשון "ואביו שמר הדבר", שפירושו, יושב ומחכה לא יזרע לעולם. אלא האדם מוכרח לעשות "אתערותא דלתתא", וע"י זה באה "אתערותא דלעילא". וזה על דרך שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו", אבל האדם מוכרח להתחיל.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (מלאכי ב') "אם לא תשמעו ואם לא תשימו על לב, לתת כבוד לשמי, ושלחתי בכם את המארה, הנני גער לכם את הזרע, וזריתי פרש על פניכם". והאבן עזרא מפרש וזה לשונו "הנני אגער בזרע שלא יצמח, בעבור היות שולחני ריק". ומצודת דוד מפרש וזה לשונו "הנני גער לכם בעבורכם אגער את הזרע לבל תצמח, וזריתי פרש על פניכם, אפזר זבל על פניכם". וחוזר ומפרש "זבל מבהמות שאתם מקריבים לפני, שהוא הדבר היותר נמאס בבהמה, אותו אפזר לבזות אתכם, בו בדרך שאתם מבזים שמי".
וזה יש לפרש כנ"ל, שדרך עבודה היא, שזורעים זרע באדמה בכדי שירקב ויתבטל בתוך האדמה, שהיא בחינת "אדמה לעליון", שתצמח מהזריעה הזו בחינת זכר, כנ"ל. אבל באמצע פעולת הזריעה, האדם מתחרט מלתת "כבוד לשמי", שיעשה הכל לכבוד שמו יתברך, אלא תיכף בשעת הזריעה האדם מקבל "מרוחות העולם". ושואלים את האדם, ומה יהיה כבוד עצמי.
כלומר, מה האדם יקבל עבור תועלת עצמו מעבודה זו, שהזריעה באדמה, שיצמח מזה רצון להשפיע. נמצא, בזה שהאדם מבזה את כבוד שמים מכבוד עצמו, שאומר שלא כדאי לבטל כבוד עצמו עבור כבוד שמים, ומסיבה זו אומר הקב"ה "ושלחתי בכם את המארה", היינו הקללה "שלא תצמח הזרע", שלא תוכל לקבל ע"י זה כלים דהשפעה, מטעם ברגע שקבלתם את המחשבות "מרוחות העולם", תיכף אמרתם שהצדק איתם, ושלא כדאי לעבוד בשביל כבוד שמים.
וזה שאומר האבן עזרא "הנני אגער בזרע שלא יצמח, בעבור היות שולחני ריק", שפירושו שעוסקים בתו"מ, אבל הכוונה אינה לשם שמים. נמצא ששולחן ה' ריק, אלא כל מה שאתם עוסקים בתו"מ, הכל הוא עבור שולחנו של אדם, שהוא לתועלת עצמו. אם כן אין לכם צורך וכלי, שאני אתן לכם את בחינת "זכר", הנקרא רצון להשפיע, כי "אין אור בלי כלי".
אולם כאן מתעוררת שאלה, אם אין האדם רוצה מאה אחוז מכוחו לעבוד לשם שמים, ורק חלק קטן יש בו שמבינים שכדאי לעבוד לשם שמים, ובחלק קטן הזה הקב"ה נותן קללה, שלא יצמח מזה כלים דהשפעה, הנקרא בחינת "זכר", אם כן איך יכול האדם לבוא פעם לזכות לכלים דהשפעה.
ויש לפרש זה על דרך הכלל, כי כל מה שעושה הקב"ה הכל הוא לצורך תיקון. כלומר, הקללה שלא יצמיח הזרעים גם כן לטובת הנבראים. אמנם זה יתפרש, כמו שפרשנו על הכתוב "מוריד שאול ויעל". כלומר, שע"י זה שהאדם רואה שכל פעם שהוא זורע, באה הרוח ומפזרת את הזריעות, זה נותן להאדם להבין, שהוא מוכרח להתפלל לה', שיתן לו כח לעמוד בפני רוחות.
זאת אומרת, שהקב"ה יתן לו להרגיש את חשיבות, שיש להשיג בחיים שמשמשים למלך העולם, היות שכל פעם שהוא מתגבר וזורע, תיכף הרוח מפזר אותו והוציאו מהאדמה, ומרגיש ע"י זה, בזמן שהוא עוסק בתורה ועבודה, טעם של זבל, בזמן שהוא חושב על הכוונה דלהשפיע.
וכמו שמפרש המצודת דוד "אפזר זבל על פניכם", אותו אפזר לבזות אתכם בו בדרך שאתם "מבזים שמי". כלומר, בזמן שאין אתם נותנים תשומת לב בעת העסק בתו"מ, שאין אתם חושבים שיהיו לשמי, ואין אתם מרגישים את הפגם מה שאתם עושים. אבל אני אתן לכם להרגיש טעם של זבל, וממילא אפילו שלא לשמה לא יהיה לכם כח לעשות שום דבר, מטעם שאתם תרגישו טעם של זבל אפילו בעת שתתעסקו "בשלא לשמה". וזה יהיה לכם הגורם שאתם תצטרכו לכלים דהשפעה, כי אין לכם שום חיות "בשלא לשמה".
נמצא, הקללה הזו בזמן שאתם מתחילים לזרוע באדמה את הכלי קבלה שלכם, בכדי שהרצון לקבל לעצמו יתבטל באדמה, והיות שאין אתם נותנים תשומת לב להחשיב את הענין דלהשפיע עד כמה שנחוץ לכם, ואתם עושים את הזריעות האלו בלי שום ידיעה שהוא ענין דבר עקרי, וחיינו, אחרת אי אפשר להגיע לשלימות, אלא עושים זה לא כל כך בכובד ראש. לכן אומר "ושלחתי", כלומר שהקב"ה בעצמו שלח את המחשבות האלו ומפזר את הזריעות, בכדי שאתם תלכו על דרך האמת, שיבינו את הצורך לכלים דהשפעה.
ובהאמור נבין, שהאדם צריך להאמין, שכל הירידות שיש לאדם, אם הן בזמן שהוא רוצה ללכת בדרך האמת, עליו להאמין שהכל בא מהבורא. כלומר שכל הירידות שלו הן לטובת האדם, אחרת האדם ישאר במצבו הנוכחי, ולא יוכל אף פעם להגיע להאמת, כי הוא יסתפק במה שיש לו, ויחשוב שזוהי שלימות.
לכן בזמן שהאדם בא לטהר, דוקא אז יש לו מצבים של ירידות, בכדי שלא ישאר בקטנותו כפי הבנתו של אדם. ובהאמור יש לפרש מה שכתוב בזה"ק, על מה שכתוב "כי חלק ה' עמו" שהקב"ה מסר את "הע' אומות" ביד שרים, שהם מושלים עליהם, ולקח לעצמו את עם ישראל, למשול עליהם. כלומר, שהקב"ה הוא המושל על ישראל, מה שאין כן שאר האומות מסר אותם תחת שליטת השרים.
ולכאורה, מהו הפירוש, שהוא חס ושלום לא מושל על אומות העולם. וכי שהוא דבר קשה אצל הבורא למשול עליהם משום פחיתותם, כלומר, שזה לא לפי כבודו, שהוא ימשול עליהם. לכן היה צריך למי שהוא, שיעזור לו שימשילו עליהם. והלא אנו צריכים להאמין, ש"הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים".
ועל דרך עבודה צריכים לפרש, שזה נוהג באדם אחד. שבזמן שהאדם מונח תחת שליטת "ע' האומות", הנבחן באופן כללי בשם רצון לקבל לעצמו, ואז מסיבת הצמצום שהיה, הוא נפרד מהקב"ה, כלומר שאין לו האמונה, שה' "הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים". נמצא, שהאדם המקבל חיים וחיות מהעולם ע"י הדברים שהבורא הכין בעבור הנבראים, שבעת שעדיין אינם ראויים לקבל החיים שלהם מהקדושה, אז האנשים האלו אומרים, שה' עזב את פעולתו מסיבת שלא מתאים שהוא יטפל בהם.
וזה על דרך שכתב בהקדמה לספר הזהר (אות ד') וזה לשונו "ויודע אני שיש מתחכמים פורקי עול תורה ומצות, שאומרים, שהבורא יתברך ברא את כל המציאות ועזב אותה לנפשה, כי מחמת האפסיות שבאלו הבריות, אינו מתאים להבורא יתברך, לרוב רוממותו, להשגיח על דרכיהן הפעוטות והמגונות".
היוצא מזה, שמטרם האדם מאמין שהכל בא מהבורא, הוא אומר, שכל העולם נמסר להנהגת "ע' שרים", שהם "ע' בחינות" בהטבע, או "שאר רוחות", אבל שהבורא המשגיח את זה הוא לא מאמינים. וזה נקרא שהוא אומר שמסר את הנהגת העולם "לע' שרים", מה שאין כן מי שהוא "בחינת ישראל" ומאמין בה', הוא אומרים שרק הבורא הוא המנהיג העולם, כנ"ל "שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים".
ובהאמור מובן מה ששאלנו, מתי האדם נקרא עובד ה', אם דוקא בזמן שכבר יכול לעבוד לשם ה', או אפילו בתחילת עבודתו. ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל פשט על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין". וקושית העולם הוא, שהיה צריך לומר "יהיב חכמתא לטפשין", הלא חכמים כבר יש להם חכמה. ותירץ, שחכם נקרא מי שחושק לחכמה, מה שאין כן מי שאינו חכם לא צריך חכמה, כמו שכתוב "לא יחפץ הכסיל בתבונה".
ועל דרך זה יש לפרש כאן, ש"עובד ה'" נקרא מי שרוצה לעבוד לשם שמים, והגם שלא הולך לו, כי על זה צריכים לגלות תפלה אמיתית, שה' יעזור לו. אבל אם התחיל ללכת בקו ימין, כלומר שכבר יש לו בחינת שמאל המתנגדת לקו ימין, אז כבר מתחיל סדר העבודה של דרך ה'. לכן הוא כבר נקרא "עובד ה'", היות שהמטרה שלו היא להגיע לידי מצב, שכל מעשיו יהיו לשם שמים. והגם שיש באמצע הרבה ירידות והרבה עליות, אבל הכל הולך כפי המתכנן, כלומר שגם הירידות הם חלק מהעבודה, היות שע"י זה מקבלים צורך "לישועת ה'", כי ע"י הירידות האדם בא לידי החלטה, שאי אפשר לעשות שום דבר בכוחות עצמו, אלא שרק הקב"ה יכול לעזור. והשגה זו האדם משיג דוקא ע"י הירידות.
וזהו על דרך שכתוב בספר "פרי חכם" (ח"ב דף קס"א) וזה לשונו "אין מצב יותר מאושר בעולמו של אדם, אלא בשעה שמוציא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו, כלומר כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות, ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו יתברך, שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת. וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפילתו שלמה. ועל זה אומר "רם ה' ושפל יראה". כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב, הוא בא לשפלות אמיתית, שיודע שהוא השפל שבאנשים, וכי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו. ואז תפלתו שלמה. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש, רוצה לומר "מן העבודה", כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום ואין לו טפת מים לרוות צמאונו. כן בני ישראל במצרים "כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע". כן מי שלא זכה לאהבתו יתברך כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום ויום צריך להתחיל מחדש, כמו "שלא פעל כלום מימיו". היוצא מהאמור, "שאין שום דבר קטן או גדול מושג רק בכוח התפלה".
ובהאמור יוצא, שהירידות גם כן נכנסות בחשבון תיקון, שע"י האדם יכול להגיע להיות "עובד ה'" באמת. כלומר, שכל מעשיו יהיו אך ורק להשפיע. לכן תיכף כשהאדם מתחיל לכנס לדרך המגיע לעבודה דעמ"נ להשפיע, הגם שיש באמצע הרבה מחדלים, שקשה להאדם להתגבר עליהם, אבל כבר נקרא "עובד ה'", היות שהוא רוצה להיות עובד ה', ולא עובד לעצמו, שפירושו שכל מחשבותיו הן רק איך למלאות את הרצון לקבל לעצמו, הן עם עושר דעולם הזה והן עם עושר דעולם הבא, כמו שכתוב בזה"ק "דצווחין ככלבא, הב לן עותרא עלמא דין והב לן עותרא דעלמא דאתי".
לכן על האדם מוטל להתגבר תמיד, ויאמין בה', שרק הוא יכול לעזור.