תשמ"ח
-
מאמר
י"ז
1988
-
מאמר
17
בזה"ק (תזריע אות א' ובהסולם) וזה לשונו "רבי אלעזר פתח "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי". שואל, אומר "על משכבי". "במשכבי" היה צריך לומר. אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה, ובקשה ממנו על הגלות, משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה, ושוכבת לעפר, ועל שהיא שוכבת בארץ אחרת הטמאה, אמרה "על משכבי אני מבקש, שאני שוכבת בגלות, והגלות מכונה לילות. ועל כן, בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה". עד כאן לשונו.
ויש להבין, זה שאומר "על משכבי בלילות" פירושו על הגלות. ואומר, ש"גלות" מובן בג' דברים:
א. שהיא "יושבת בין שאר העמים עם בניה". וזהו לשון רבים "בין העמים".
ב. ו"שוכבת לעפר".
ג. ו"על שהיא שוכבת בארץ אחרת הטמאה", לשון יחיד.
וגם יש להבין מהי בחינת "כנסת ישראל עם בניה" בדרך עבודה. שהם מונחים "בגלות", "והיא שוכבת לעפר" בדרך עבודה.
ידוע, שכנסת ישראל נקראת "מלכות", שהיא שורש כל הנשמות, שמלכות כונסת בתוכה כל הנשמות. ובאופן כללי אנו לומדים, שכל התיקונים שישנם בעולם מכונים על מלכות, מטעם שהמלכות היא כלי הכללית, המקבלת כל האורות המושפעים לכל העולמות.
ואאמו"ר זצ"ל אמר כלל, שאנו צריכים לדעת:
א. שבאופן כללי כל האורות, שישנם בכל העולמות, נבחנים לבחינת אור אין סוף.
ב. והמקבל הכללי, שאנו מבחינים בעולמות ובספירות הוא מלכות.
ג. וכל הריבויים הם רק מצד המקבלים.
ד. וכל בחינה ובחינה, שאנו מבחינים, היא בשיעור שמלכות מתפעלת מהאורות שהיא מקבלת. כלומר, כי כפי כח המסך שהמלכות מעלה אור חוזר, בשיעור זה היא מרגשת את האור המושפע אליה. והיות שיש הרבה בחינות בהמסכים, כמו שלמדנו, אי לזאת יש הרבה הבחנות באור.
ובכדי להבין את הצורך למסך ואור חוזר, שזה גרם הרבה בחינות, צריכים לזכור מה שמובא בתע"ס חלק א', שאומר שם, שאנו מתחילים לדבר מהקשר שיש להבורא עם הנבראים, והקשר הזה נקרא "רצונו להטיב לנבראיו". ומסיבה זו ברא יש מאין, שהיש הזה, נקרא "רצון לקבל לעצמו". וזהו דבר חדש, שדבר זה לא היה מטרם שנברא הרצון הזה. ולכן הרצון הזה, הנקרא "מלכות", כידוע, היתה מקבלת את האור בבחינה אחת בלי הבחן מדרגות, כי הבורא שברא את הרצון לקבל טוב ועונג, היה בדיוק רצון לקבל כפי ערך שהבורא רוצה לתת".
ולכן כתוב בספר "עץ חיים" (בתחילתו), שמטרם הצמצום היה אור עליון ממלא כל המציאות, ולא היה לא ראש ולא סוף, אלא לאחר שמלכות דאין סוף קבלה את האור, והיות בהאור נכלל כוחו של העליון, שהוא הרצון להשפיע, לכן המלכות, לאחר שקבלה את האור, חשקה להשתוות הצורה, כדוגמת האור שקבלה, לכן צמצמה עצמה מלקבל בעמ"נ לקבל, ולא תקבל יותר שפע, רק מכפי שהיא יכולה לכוון בעמ"נ להשפיע.
והיות הכלי הזה אנו מתייחסים להמקבל, וזהו נגד הטבע של מלכות, שהיא נבראה ברצון לקבל, ועכשיו היא צריכה לעשות דבר נגד טבעה, זה כבר לא הולך לו לעשות כלי כזה בפעם אחת. זאת אומרת, שאין המלכות יכולה לקבל כל האור שהיה לה מטרם הצמצום, שתיקח את זה בעמ"נ להשפיע, כנ"ל.
לכן זו היא הסיבה, שאנו מבחינים במלכות, שהיא הכלי קבלה הכללי, הרבה בחינות, כפי ערך היכולת של המסכים, שיש בידה לעשות. זאת אומרת, שמצד הבורא היתה כוונתו להשפיע בלי סוף, כלומר, לפי גדלותו של הרצון לקבל. אבל מצד התחתון, שלא רוצה לקבל רק בעמ"נ להשפיע, יצאו לנו כל הרבויים, הנקראים בשם "תיקוני המלכות".
ובאופן כללי מדברים ממלכות דאצילות, שרק היא הולידה את הנשמות, שע"י השתלשלות העולמות יצאה המלכות דאצילות, שהנשמות, שהיא הולידה, הם מתקנים אותה. פירוש, שהנשמות, הבאות ממנה, כל אחד ואחד מתקן בשורש נשמתו במלכות, שיהיה מתוקן את חלק רצון לקבל שבה בעמ"נ להשפיע. ובשיעור זה המלכות משפעת להתחתונים.
זאת אומרת, בשיעור השתוות הצורה, שהתחתון גרם למעלה במלכות, בשיעור זה מושפע להתחתון, שגרם את התיקון בה, שתוכל לקבל מהעליון שלה, מטעם שיש כבר בחינת "השתוות הצורה" מן המקבל להמשפיע. שזה מכונה "יחוד קוב"ה ושכינתיה", כלומר שענין "יחוד" נקרא "השתוות הצורה". ובזמן שהמקבל מתוקן בעמ"נ להשפיע, הכוונה הזו עושה את המקבל שיהא נקרא "משפיע", מטעם שהכל הולך על פי הכוונה.
ובהאמור, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו", היינו שהנשמות יקבלו טוב ועונג. ומשום זה, והיות שמטעם השתוות הצורה, מוכרח להיות בתחתונים ענין עבודה, כדי להשיג את הכוונה זו דלהשפיע, והיות שהנבראים שנולדו עם הטבע בעמ"נ לקבל, שזהו נגד הקדושה, כי כל האור התענוג שבא מהבורא הוא מסיבת שרצונו להשפיע, והתחתון המקבלו הוא נגד זה, לכן מתעוררת שאלה, מאיפה יקחו הנבראים חיים, שיוכלו להתקיים מטרם שהנבראים השיגו את הכלים דהשפעה, בכדי שתהיה להם השתוות הצורה, הואיל וכל חיים ותענוג בא מהבורא, ושנוי צורה מפריד אותם מהבורא, אם כן מי יתן להם חיות ותענוג, כי בלי זה אי אפשר להתקיים, מטעם חוק המטרה, שהוא "להטיב", ואם אין להנבראים טוב ועונג, אין להם זכות קיום בעולם.
אלא הקדושה מחיה את הקליפות, בכדי שלא יתבטלו. ומשום זה גם בטרם שאדם זוכה לכלים דהשפעה, בכדי שיוכל לקבל אור דקדושה, הוא ניזון ע"י הקליפות, מבחינת מה שהקדושה מחיה הקליפות שלא יתבטלו, כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות י', י"א) וזה לשונו, "ובכדי לתקן דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא יתברך את כל העולמות כולם, והבדילם לב' מערכות, בסוד הכתוב "זה לעומת זה עשה אלקים", שהן ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדושה, והסיר מהם את הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה. ונמצאו בגללו נפרדים מהבורא יתברך ומכל העולמות דקדושה. ונשתלשלו העולמות עד למציאות עולם הזה הגשמי, דהיינו למקום שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה, כנ"ל, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה".
ובהאמור אנו רואים, שהקליפות נחוצות לנו שהגוף נמשך מהן ומקבל חיות מהן. רק אח"כ בסגולת תו"מ, שעוסק בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא (הגוף) מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך נפש קדושה משורשה במחשבת הבריאה, והיא עוברת דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף, כמו שכתוב שם (באות י"א).
ולכן מוכרחה הקדושה לתת חיות להקליפה, שיוכלו להתקיים. וזהו כמו שכתוב בספר "עץ החיים" (פנים מסבירות דף רי"ג ענף ל"ט) וזה לשונו, "והנה מוכרח הוא, שיש בתוך אלו הקליפות קצת ניצוצי קדושה קטנים עד מאוד, שהם י"א סמני קטורת". זה שכתוב, שאי אפשר להתקיים שום דבר בלי ניצוצין דקדושה. לכן אנו מבחינים שיש באדם ב' נפשות:
א. נפש הבהמית,
ב. נפש דקדושה.
נפש הבהמית נקרא, זה שמחיה את הגוף, ומקיים את קיום הגוף, היות שבלי תענוג אי אפשר לחיות. ותענוג הוא בחינת אור הבאה מלמעלה, ו"אין אור בלי כלי". לכן התענוג מוכרח להיות מלובש באיזה כלי, ולא שייך לומר שאדם רוצה תענוג בלי שום לבוש, אלא תענוג לבד. אלא מוכרח להיות (התענוג) מלובש באיזה כלי, שבאופן כללי הלבושים האלו נקראים "הקנאה", "התאוה", "הכבוד", שבהם מלובש אור התענוג.
והגם שבאופן כללי הם ג' לבושים, אבל בכל לבוש ולבוש יש הרבה הבחנות. למשל בתאוה יש להבחין אכילה ושתיה וכדומה. וכמו כן באכילה יש הרבה הבחנות, וכן בשתיה. כלומר, שבכל לבוש אנו מרגישים תענוג אחר, המשונה בטעמו, שאין הטעם של אכילת לחם דומה לטעם של אכילת עוגות, וכדומה, הגם שהאור התענוג הוא אחד, אבל הלבושים, שבהם אור התענוג מתלבש, עושים שנויים.
והכל נקרא "נפש הבהמי", שפירושו, שיש בחינת "בהמה" ובחינת "אדם", כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". שיש להבין, שענין "בהמה" פירושו, שאין לו שייכות לעבודת ה'. לכן "הנפש הבהמי" המחייה להגוף אין צורך שתהיה לו אמונה בה', אלא אפילו שאין להם אמונה, יכולים הם לקבל את אור התענוג, המחיה להגוף, הנקרא "בחינת בהמה", הגם שצריכים להאמין, שאין שום דבר שלא יהא נמשך מהבורא, כנ"ל שהקדושה מחיה הקליפות, אבל זה שהגוף נקרא "בהמה", פירושו, שאין לו הרגשה שהאור התענוג בא מהבורא. וצריכים להאמין שהבורא עשה זאת בכוונה תחילה, שלא ידעו שהוא נתן להם את החיים, מסיבת שזה הוא לתיקונו של אדם, אחרת היה האדם נידון בחינת "יודע את רבונו ומכוון למרוד בו".
מה שאין כן "נפש אלקית" הוא דוקא בשיעור האמונה שיש לו, בשיעור זה הנפש אלקית מתפשט בו, כלומר ההרגשה שיש לו נפש אלקית המחיה אותו, זה מתפשט בו לפי שיעור האמונה שיש בו. ושיעור אמונה יכול להיות באדם לפי שיעור שהוא עובד בעמ"נ להשפיע, כמבואר בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קל"ח), שאומר שם "אין האדם יכול להשיג אמונה מטרם שיש לו כלים דהשפעה".
ויש להאמין, כמו שאנו רואים, ש"נפש הבהמי" המחיה את הגוף, לפי ערך ההתלבשות בהלבושים, כך מרגישים טעם, במה שהנפש הבהמי מלובש בהלבושים. שהגם שהנפש הבהמי הוא אחד, אבל ע"י הלבושים שהוא מתלבש בהם, רואים אנו שכל לבוש נותן טעם אחר, שבודאי צריכים לומר, שהלובש המלובש בהלבושים הוא משתנה לפי הלבושים שלו.
כמו כן אנו צריכים להאמין, שגם "נפש אלקית", שהוא מתלבש בהלבושים שלו, הנקראים "תורה ומצות", והגם שאנו אומרים, שבהאור אין השתנות, מכל מקום ע"י הלבושים לבושים מולידים טעמים אחרים, שאין להרגיש את טעם האור המלובש בתורה ומצות, שיהיו דומים זו לזו.
הואיל שבכל מצוה ומצוה מלובש שם אור אחר, שזה ענין תרי"ג מצות, המכונים בלשון הזה"ק תרי"ג פקודין, שפירוש שבכל מצוה ישנו שם בפקדון אור אחר, היינו טעם אחר, שהשנויים באים מסיבת הלבושים. וזהו כמו שכתוב בהסולם (מראות הסולם חלק א' דף רמ"ב) וזה לשונו, וכשזוכים לבחינת "לשמוע בקול דברו", נעשים תרי"ג המצות בבחינת פקודין, והוא מלשון "פקדון". כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף. ונמצא בעשיית המצוה הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו את מדרגת האור השייך לאותו אבר וגיד. והוא בחינת "הפנים של המצות".
וזהו כנ"ל שהגם האור הוא אחד, כי בהאור אין שנויים, אבל "אין אור בלי כלי", היינו בלי לבושים. נמצא, שהלבושים עושים שנוי טעמים בהאור. ומזה נמשכות הרבה בחינות, הן בתענוגים גשמיים והן בתענוגים רוחניים.
אולם יש לדעת, כי עיקר ההבחנות שמבחינים ברוחניות הם "המסכים", שפירושו לפי ערך שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע, המכונה ברוחניות "לפי אור חוזר" שיש לו, כך הוא מלביש את השפע עליון, המכונה בסדר העבודה שלנו "עד כמה שהאדם יכול לכוון בעמ"נ להשפיע", בשיעור זה מתגלה האור אליו.
ועתה נחזור לבאר מה ששאלנו בענין "כנסת ישראל, שהיא שוכבת בעפר". והזה"ק מכנה את "הגלות" בשם "לילות", ובשם "יושבת בין שאר העמים", ובשם "ארץ אחרת הטמאה", ובשם "עפר". ולפי האמור, שענין מה שהנשמות צריכות לתקן המלכות שממנה נולדו, הוא בזה, הואיל מצד הטבע הבורא ברא את המלכות עם רצון והשתוקקות לקבלת טוב ועונג, כי זו היתה מטרת הבריאה, אלא מטעם תיקון הבריאה בכדי שלא תהיה בושה, יש לתקן אותה בעמ"נ להשפיע, ותיקון הזה מוטל על הנשמות.
פירוש, היות שאנו לומדים, שרצונו "להטיב לנבראיו" הכוונה היא על הנשמות, שהם יקבלו טוב ועונג, וכל מה שלומדים בעולמות העליונים, הוא רק הכנה שע"י הצמצומים וההזדככות, וכל מיני שינויים, שאנו לומדים בעולמות העליונים, הוא הכל הכנה שהנשמות יצאו בצורה, שהבורא רצה שיצאו, באופן שיהיו מוכשרים לקבלת טוב ועונג.
לכן כשאומרים, ש"מלכות הולידה את הנשמות", יהיה הפירוש, שהנשמות צריכות לקבל את השפע ממנה לפי התנאים שיתקיים השפע בידם, כלומר שיקבלו בעמ"נ להשפיע. זאת אומרת, כאילו הנשמות אומרות למלכות, תני לנו טוב ועונג לתוך הכלים שלנו, מה שאנו מעוררים את עצמנו, שכל מה שאנו עושים, יהיה רק בעמ"נ להשפיע.
ובהאמור נבין זה שכתוב ש"המלכות נמצאת בגלות עם בניה", שזה הוא מסיבת ענין רצון להשפיע, שהם הכלים, שעמהם יכולים לקבל את הטוב והעונג, ושלא יסתלק (השפע), אחרת, אם בא באמצע רצון לקבל לעצמו, השפע מוכרח להסתלק. והואיל שהכלים דרצון להשפיע נקראים בחינת "אדם", כמו שאמרו חז"ל "אדם אתם, ואין אומות העולם נקראים "אדם", כנ"ל, "שאדם" נקרא בחינת משפיע ו"בהמה" נקרא בחינת מקבל, ואדם נקרא "זכר", ו"נקבה" נקראת מקבלת.
וידוע, שכל "אדם" נקרא עולם קטן בפני עצמו, כמו שכתוב בזה"ק. כלומר, שכל אדם כלול מע' אומות, שפירושו "כי זה לעומת זה עשה אלקים". וכמו שיש "ז' מדות דקדושה", הנקראות חג"ת נהי"מ, וכל אחת כלולה מעשר ספירות, לכן נבחנות לפעמים הז' מדות דקדושה בשם "ע' אנפין [פנים]". ולעומת זה יש "ע' אומות דטומאה", והכל נכלל באדם.
זאת אומרת, שבחינת "אדם" שבו, הנקראת בחינת "נקודה שבלב", היא נמצאת בחושך, תחת שליטת "ע' האומות" שבו, שהם משעבדים את בחינת "ישראל" שבו, שלא תהיה לו אפשרות לעסוק בלהשפיע, שהוא בחינת "אדם", אלא בחינת "נפש הבהמי" שולטת. נמצא, שבחינת "ישראל" היא בגלות בין "שאר העמים", כלומר שבחינת הקבלה לעצמו, הנקרא "אומות העולם", שולטים על בחינת "ישראל".
וזה נקרא ש"השכינה יושבת בין שאר העמים עם בניה". כלומר, מבחינת "ישראל שגלו שכינה עמהם", נמצא שהיא בגלות עם בניה. שהכוונה, שמלכות באופן כללי נקראת "שכינה". "ובניה" נקראים כל בחינת ישראל שבכל אחד ואחד. "הנמצאים בגלות", כלומר אלו שמרגישים שלא יכולים לצאת משליטת אומות העולם. ושיעור סבל הגלות נמדד בשיעור שרוצים לצאת מהגלות, היינו משליטת שאר האומות.
אולם יש לפעמים, שהאדם בא לידי מצב, כמו שכתוב "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", כלומר שאין הם מרגישים הבדל ביניהם להגוים. זאת אומרת, שאין הוא אומר, שהוא רוצה לעשות אחרת, רק שהגויים שולטים עליו, אלא הוא בעצמו רוצה כך להתנהג כמו כל הגויים. ואדם הזה לא נמצא בגלות, כלומר שאין לו כלים לגאולה. כי מי שהכלים שלו הם בגלות, כלומר שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע והגוף מתנגד לו, אז שייך לומר ש"ע' אומות" שיש לו בהגוף שולטים על בחינת "ישראל" שבו.
אז הוא יכול לומר, שהכלים דהשפעה מונחים תחת שליטת הגוף. וכשהוא צועק לה' שיוציאו מהגלות, אז הוא יודע מה שהוא רוצה בלשון ברור, כמו שכתוב בזה"ק, שהאדם צריך לראות בזמן שהוא מתפלל, שידע להתפלל בלשון ברור. ושאלנו, וכי אין הקב"ה יודע מה שבלבו של אדם. אם כן למה אומר הזה"ק, שהאדם צריך לדבר לה' בלשון ברור. והתשובה היא, שאצל האדם צריך להיות ברור מה שהוא מבקש מה'. והטעם הוא כנ"ל, "כי אין אור בלי כלי", לכן "אין גאולה בלי גלות".
ובזה יש לפרש ענין גלות הוא, שהשכינה עם הנשמות נמצאים בגלות. שבכדי שמלכות תקבל טוב ועונג עבור הנשמות, הם צריכים להיות בבחינת "השתוות הצורה", שהוא ענין רצון להשפיע. והרצון הזה מונח תחת שליטת הקליפות, הנקראות "ארץ העמים" או "ארץ הטמאה". ובזמן שהאדם רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, הוא טועם בעבודה דלהשפיע טעם של עפר. ורק כשעוסק בעמ"נ לקבל לעצמו, הוא מרגיש טעם של מאכל.
וזהו על דרך שפרשנו על הכתוב, "ועפר תאכל כל ימי חייך", שאמרו חז"ל, ש"נחש כל מאכלו עפר", שיש לפרש, שכל זמן שהאדם לא תיקן את חטא של נחש הקדמוני, כל מה שהוא אוכל, כלומר כל הטעמים שהאדם טועם בתו"מ, הוא מרגיש טעם של עפר. אלא לאחר שהאדם זכה לתקן את החטא של קבלה עצמית, שהוא נקרא "נחש הקדמוני", אז מתחילים לטעום טעם בתו"מ, כמו שכתוב "הנחמדים מזהב, ומתוקים מדבש".
וזה שכתוב ש"השכינה שוכבת לעפר". זאת אומרת, שכל אחד ואחד שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, היינו לקבל על עצמו מלכות שמים בעמ"נ להשפיע, הוא טועם טעם עפר, מטעם חטא נחש הקדמוני, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל "בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא".
אמר, שהפירוש הוא "שהנחש הטיל במלכות זו-מה, שהטיל פגם במלכות שמים. שמי שרוצה לקבל על עצמו מלכות שמים, בא הנחש ושואל לאדם זו-מה, כלומר, מה יהיה לך מזה שאתה רוצה לעבוד לטובת מלכות שמים. והנחש הזה הוא היצר הרע, כלומר שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שע"י מלכות שמים נקבל את הטוב והעונג, שהיא מטרת הבריאה, אלא כל הסיבה שאין אנו יכולים לקבל את הטוב הזה, הוא רק מסיבת הנחש הזה, הנקרא "רצון לקבל לעצמו".
וזה שכתוב, שהגלות מובן לנו בג' אופנים:
א. שהיא "יושבת בין שאר העמים". כוונתו שהנקודה שבלב כל אחד ואחד יושבת בגלות בין "ע' אומות" שיש בכל אחד מהם.
ב. שהיא "שוכבת לעפר", היינו טועמים טעם עפר.
ג. באופן כללי היא "שוכבת בארץ אחרת הטמאה", כלומר, שהוא נקרא "נחש הקדמוני" במקום שהיתה צריכה להיות מלובשת במקום רצון של השפעה, הנקראת "ארץ ישר-אל", שהכוונה שכל מעשיו יהיו ישר - לאל, היא נמצאת בארץ אחרת, היינו "בארץ הטמאה". וממילא אין היא יכולה להשפיע להנבראים את הטוב ועונג, מסיבת השינוי צורה שיש בין הנבראים להבורא.
וזה שכתוב "על משכבי", שהזה"ק מפרש, שהכוונה על הגלות. יהיה הפירוש, על אלו שסובלים את הגלות, כלומר שרוצים לברוח מהרצון לקבל לעצמו, אלא שאומות העולם שולטים עליהם, ולא יכולים לצאת משליטתם. על אלה היא אומרת "בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה", כלומר שהבורא יתן כח לצאת מהגלות, היות שיש כבר "אתערותא דלתתא", הנקרא "כלי ורצון", אז יש מקום להתפשטות האור, שאור הגאולה מעביר את שליטת האומות העולם.
ובהאמור נבין ההפרש בין "נפש הבהמי" ל"נפש אלקי". כלומר, שעל פי האמת שניהם באים מהבורא, כי אין חיים אחרים בעולם אלא מה שהבורא נותן. אלא ההבדל הוא, ש"נפש הבהמי" הבורא נותן לאדם, ואין האדם צריך לדעת שהנפש המחיה בא מהבורא, אלא שהאדם חושב, שהוא בא ע"י שלוחי הטבע, שזה נקרא, ש"על אומות העולם נתן השליטה לשרים", כלומר, שאין הם צריכים להאמין שבא מהבורא. מה שאין כן לעם ישראל, רק הוא לבדו מושל עליהם, כלומר שבחינת ישראל נקרא שהאדם מאמין שזה בא מהבורא, ואין שום כח אחר בעולם, אלא הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים.