תוכן עניינים
ברוך שלום הלוי אשלג (הרב"ש)/מאמרים
מהו כסף, זהב, ישראל, שאר עמים, בעבודה
מטרת החברה - א. 1-1 (1984)
מטרת החברה - ב. 1-2 (1984)
בענין אהבת חברים. 2 (1984)
אהבת חברים - א. 3 (1984)
איש את רעהו יעזורו. 4 (1984)
מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך. 5 (1984)
אהבת חברים - ב. 6 (1984)
לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך. 7 (1984)
איזה קיום תורה ומצות מזכך את הלב. 8 (1984)
לעולם ימכור אדם קורות ביתו. 9 (1984)
לאיזה דרגה האדם צריך להגיע שלא יצטרך להתגלגל. 10 (1984)
ענין זכות אבות. 11 (1984)
ענין חשיבות החברה. 12 (1984)
לפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה". 13 (1984)
לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח. 14 (1984)
היתכן שירד משמים דבר שלילי. 15 (1984)
ענין השפעה. 16 (1984)
בענין חשיבות החברים. 17-1 (1984)
סדר ישיבת החברה. 17-2 (1984)
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך. 18 (1984)
אתם נצבים היום כולכם. 19 (1984)
עשה לך רב וקנה לך חבר - א. 1 (1985)
ענין ענף ושורש. 2 (1985)
ענין אמת ואמונה. 3 (1985)
אלה תולדות נח. 4 (1985)
לך לך מארצך. 5 (1985)
וירא אליו ה' באלוני ממרא. 6 (1985)
חיי שרה. 7 (1985)
עשה לך רב וקנה לך חבר - ב. 8 (1985)
ויתרוצצו הבנים בקרבה. 9 (1985)
ויצא יעקב. 10 (1985)
בענין הוויכוח בין יעקב ללבן. 11 (1985)
וישב יעקב בארץ מגורי אביו. 12 (1985)
מעוז צור ישועתי. 13 (1985)
אני ראשון ואני אחרון. 14 (1985)
ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. 15 (1985)
וכאשר יענו אותו. 16 (1985)
וידעת היום והשבות אל לבבך. 17 (1985)
ענין המשטינים. 18 (1985)
בא אל פרעה - א. 19 (1985)
מי שחיזק לבו. 20 (1985)
יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה. 21 (1985)
כל התורה היא שם אחד קדוש. 22 (1985)
על משכבי בלילות. 23 (1985)
ג' זמנים בעבודה. 24 (1985)
בכל דבר יש להבחין בין אור לכלי. 25 (1985)
הראני את כבודך. 26 (1985)
מאמר התשובה. 27 (1985)
מאמר המרגלים. 28 (1985)
קרוב ה' לכל קוראיו. 29 (1985)
ג' תפלות . 30 (1985)
אין אדם משים עצמו רשע. 31 (1985)
בענין השכר המקבלים. 32 (1985)
פושעי ישראל. 33 (1985)
ואתחנן אל ה'. 34 (1985)
כשאדם יודע מהי יראת ה'. 35 (1985)
ויהי ערב ויהי בוקר. 36 (1985)
מי מעיד על האדם. 37 (1985)
צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו. 38 (1985)
שמע קולנו. 39 (1985)
וילך משה. 1 (1986)
האזינו השמים. 2 (1986)
מהו שע"י תורה זוכה האדם לצדקה ולשלום. 3 (1986)
ענין החסד. 4 (1986)
בענין כבוד אב. 5 (1986)
ענין בטחון. 6 (1986)
חשיבותה של תפילת רבים. 7 (1986)
בענין העזרה הבאה מלמעלה. 8 (1986)
בענין נר חנוכה. 9 (1986)
ענין תפלה. 10 (1986)
תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי. 11 (1986)
החסרון העקרי שעליו להתפלל, מהו. 12 (1986)
בא אל פרעה - ב. 13 (1986)
מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים. 14 (1986)
תפלת רבים. 15 (1986)
כי יעקב בחר לו יה. 16 (1986)
סדר ישיבת התועדות. 17 (1986)
מי הוא הגורם לתפילה. 18 (1986)
ענין שמחה. 19 (1986)
והיה כי יחטא ואשם. 20 (1986)
ענין למעלה מהדעת. 21 (1986)
אשה כי תזריע. 22 (1986)
ענין יראה ושמחה. 23 (1986)
ההבדל בין צדקה למתנה. 24 (1986)
שיעור מעשי המצות. 25 (1986)
דרך קרובה ודרך רחוקה. 26 (1986)
הקב"ה וישראל יצאו בגלות. 27 (1986)
אין עדה פחות מעשרה. 28 (1986)
לשמה ושלא לשמה. 29 (1986)
ענין קליפה שקדמה לפרי. 30 (1986)
ענין יניקה, ועיבור. 31 (1986)
ענין שבתפלה צריכים ליישור רגלים ולכסוי ראש. 32 (1986)
מהו מצות שאדם דש בעקביו. 33 (1986)
ענין שופטים ושוטרים. 34 (1986)
חמשה עשר באב. 35 (1986)
הכנה לסליחות מהו. 36 (1986)
הטוב ומטיב לרעים ולטובים. 1 (1987)
ענין חשיבות הכרת הרע. 2 (1987)
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. 3 (1987)
מאדם רע אסור לשמוע דבר טוב. 4 (1987)
מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר. 5 (1987)
חשיבותה של האמונה, שנוהגת תמיד. 6 (1987)
נס החנוכה. 7 (1987)
ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת. 8 (1987)
גדלות האדם תלויה בשיעור אמונתו בעתיד. 9 (1987)
מהו החומר דלשון הרע וכנגד מי הוא. 10 (1987)
פורים, שהמצוה עד דלא ידע. 11 (1987)
מהו מחצית השקל בעבודה - א. 12 (1987)
מדוע חג המצות נקרא "פסח". 13 (1987)
הקשר בין פסח, מצה ומרור. 14 (1987)
ב' בחינות בקדושה. 15 (1987)
ההבדל בין עבודת הכלל ופרט. 16 (1987)
מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכויים. 17 (1987)
הכנה לקבלת התורה מהו - א. 18 (1987)
מהו נסתר ונגלה בעבודה ה'. 19 (1987)
רכוש הפרטי של אדם מהו. 20 (1987)
מהו ידים מלוכלכות בעבודת ה'. 21 (1987)
מהי המתנה שאדם מבקש מה'. 22 (1987)
שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל. 23 (1987)
שנאת חינם בעבודה מהו. 24 (1987)
כובד ראש בעבודה מהו. 25 (1987)
מהי מצוה קלה. 26 (1987)
מהו קללה וברכה בעבודה. 27 (1987)
מהו לא תוסיף ולא תגרע בעבודה. 28 (1987)
מהו לפום צערא אגרא. 29 (1987)
מהי מלחמת הרשות, בעבודה - א. 30 (1987)
מהו כריתת ברית בעבודה. 31 (1987)
מדוע החיים נחלק לב' בחינות. 1 (1988)
עד כמה שיעור התשובה. 2 (1988)
מהו ששמו של הקב"ה נקרא אמת. 3 (1988)
מהי התפלה על עזרה ועל סליחה, בעבודה. 4 (1988)
מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם. 5 (1988)
מהו ההבדל בין שדה לאיש שדה בעבודה. 6 (1988)
מהי חשיבות החתן, שמוחלין לו עוונותיו. 7 (1988)
מהו שהמתפלל צריך לפרש דבריו כראוי. 8 (1988)
מהו שהצדיק סובל רעות. 9 (1988)
מהו הד' מידות בהולכי בית המדרש, בעבודה. 10 (1988)
מהו הב' הבחנות שלפני לשמה. 11 (1988)
מהו תורה ומלאכה בדרך ה'. 12 (1988)
מהו רועה העם הוא כל העם, בעבודה. 13 (1988)
הצורך לאהבת חברים. 14 (1988)
מהו אין ברכה במקום ריק, בעבודה. 15 (1988)
מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו. 16 (1988)
ההבחן העקרי בין נפש הבהמית לנפש אלקית. 17 (1988)
מתי נקרא עובד ה' בעבודה. 18 (1988)
מהו כסף, זהב, ישראל, שאר עמים, בעבודה. 19 (1988)
מהו השכר בעבודה דלהשפיע. 20 (1988)
מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה. 21 (1988)
מהו זכיות ועוונות אצל צדיק בעבודה. 22 (1988)
מהו שמתחילים בשלא לשמה, בעבודה. 23 (1988)
מהו הנסתרות לה' והנגלות לנו, בעבודה. 24 (1988)
מהי ההכנה בערב שבת, בעבודה. 25 (1988)
מהו ההבדל בין חוק למשפט, בעבודה. 26 (1988)
מהו שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה. 27 (1988)
מהו השגחתו יתברך היא בהסתר ובנגלה. 28 (1988)
מהו ההיכר בין עובד אלקים ללא עבדו. 29 (1988)
מה לדרוש מאסיפת חברים. 30 (1988)
מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה, שמיחסים לה'. 31 (1988)
מה הן הב' פעולות שבזמן ירידה. 32 (1988)
מהו ההבדל בעבודת ה' בין כללי לפרטי. 33 (1988)
מהו יום ולילה, בעבודה. 34 (1988)
מהי העזרה בעבודה, שיבקש מה'. 35 (1988)
מהו השיעור של תשובה. 1 (1989)
מהו חטא גדול או קטן, בעבודה. 2 (1989)
מהו השינוי שבשער הדמעות משאר שערים. 3 (1989)
מהו מבול מים, בעבודה. 4 (1989)
מהו שבריאת העולם היה בנדבה. 5 (1989)
מהו למעלה מהדעת, בעבודה. 6 (1989)
מהו "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת" בעבודה. 7 (1989)
מהו שאם הטוב מתגדל, גם הרע מתגדל, בעבודה. 8 (1989)
מהו פורענות הבאה לרשעים מתחלת מן הצדיקים, בעבודה. 9 (1989)
מהו שהסולם הוא באלכסון, בעבודה. 10 (1989)
מהם הכוחות, שצריכים בעבודה. 11 (1989)
מהי סעודת חתן. 12 (1989)
מהו "לחם רע עין" בעבודה. 13 (1989)
מהו שכתוב "והשבות אל לבבך". 14 (1989)
מהו שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה. 15 (1989)
מה הוא האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה. 16 (1989)
מהו האיסור לתת שלום מטרם שמברך לה', בעבודה. 17 (1989)
מהו שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה. 18 (1989)
מהו ששבת נקראת "ש-בת", בעבודה. 19 (1989)
מהו שהיצר הרע עולה ומשטין בעבודה. 20 (1989)
מהו "שכור אל יתפלל" בעבודה. 21 (1989)
מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות. 22 (1989)
מהו אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה. 23 (1989)
מהו ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה. 24 (1989)
מהו בעבודה, איש אשר בו מום לא יקרב. 25 (1989)
מהו מי שמטמא עצמו, מטמאים אותו מלמעלה, בעבודה. 26 (1989)
מהו ענין יסורים בעבודה. 27 (1989)
הידיעה שהאדם עמד בנסיון, לצורך מי. 28 (1989)
מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה - ב. 29 (1989)
מהו ענין הדלקת המנורה, בעבודה. 30 (1989)
מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם, בעבודה. 31 (1989)
מהו ששמן נקרא מעשים טובים, בעבודה. 32 (1989)
מהו בחינת מרגלים, בעבודה. 33 (1989)
מהו שלום בעבודה. 34 (1989)
מהו מי שאין לו בנים, בעבודה. 35 (1989)
מהו כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, בעבודה. 36 (1989)
מהו "דרך שתחילתה קוצים וסופה מישור" בעבודה. 37 (1989)
מהו שופטים ושוטרים, בעבודה. 38 (1989)
מהו לא דברה תורה אלא נגד יצר הרע, בעבודה. 39 (1989)
מהו בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, בעבודה. 40 (1989)
סדר היום. 41 (1989)
מהו ענין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה. 1 (1990)
מהו ענין כשלון בעבודה. 2 (1990)
מהו שהעולם נברא בשביל תורה. 3 (1990)
מהו שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה. 4 (1990)
מהו שהארץ לא הוציאה פירות מטרם שנברא האדם, בעבודה. 5 (1990)
מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה. 6 (1990)
מתי הם הזמנים של תפלה והודאה, בעבודה. 7 (1990)
מהו שעשו נקרא איש שדה, בעבודה. 8 (1990)
מהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. 9 (1990)
מהו שאמרו חז"ל, שדוד המלך לא היו לו חיים, בעבודה. 10 (1990)
מהו שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה. 11 (1990)
מהו שהתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה - א. 12 (1990)
מהו שעל ידי יחוד קוב"ה ושכינתה כל העוונות מתכפרים. 13 (1990)
מהו בעבודה "חסד של אמת". 14 (1990)
מהו שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה. 15 (1990)
מהו מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה. 16 (1990)
מהו הסיוע, שהבא לטהר מקבל, בעבודה. 17 (1990)
מהו שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה. 18 (1990)
מהו שהתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה - ב. 19 (1990)
מהו מחצית השקל בעבודה - ב. 20 (1990)
מהו מה אני בחנם, אף אתם בחנם, בעבודה. 21 (1990)
מהו הסדר במחית עמלק. 22 (1990)
מהו שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה. 23 (1990)
מהו שכל הבא לקרבן עולה הוא זכר, בעבודה. 24 (1990)
מהו "הללו את ה' כל גויים" בעבודה. 25 (1990)
מהו "אין קדוש כה', כי אין בלתך" בעבודה. 26 (1990)
מהו שכל עשב - יש ממונה למעלה המכה אותו ואומר גדל, בעבודה. 27 (1990)
מהו "להזהיר גדולים על קטנים" בעבודה. 28 (1990)
מהו "התורה מתשת כוחו של אדם" בעבודה. 29 (1990)
מהו שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה, בעבודה. 30 (1990)
מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמנין, בעבודה. 31 (1990)
מהו ישראל עושין רצון המקום, בעבודה. 32 (1990)
מהי "ארץ יראה ושקטה", בעבודה. 33 (1990)
מהו כלים הדיוטות, בעבודה. 34 (1990)
מהו "הנהנה מסעודת חתן" בעבודה. 35 (1990)
מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה. 36 (1990)
מהו "השכינה היא עדות על ישראל" בעבודה. 37 (1990)
מהו כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה. 38 (1990)
מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה. 39 (1990)
מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה. 40 (1990)
מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה. 41 (1990)
מהו ברכה וקללה, בעבודה. 42 (1990)
מהו לא תיטע לך אשרה אצל מזבח, בעבודה. 43 (1990)
מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב. 44 (1990)
מהו "הנסתרות לה' אלקינו" בעבודה. 45 (1990)
סדר עבודה מבעל הסולם זצ"ל. 46 (1990)
מהו אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה. 1 (1991)
מהו שובה ישראל עד ה' אלקיך, בעבודה. 2 (1991)
מהו רשע יכין וצדיק ילבש, בעבודה. 3 (1991)
מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה. 4 (1991)
מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה. 5 (1991)
מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה. 6 (1991)
מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה. 7 (1991)
מהו ואברהם זקן בא בימים, בעבודה. 8 (1991)
מהו ריח בגדיו, בעבודה. 9 (1991)
מהו שהמלך עומד על שדהו, כשהתבואה עומד בכרי, בעבודה. 10 (1991)
מהו שהיצר טוב ויצר הרע שומרים לאדם, בעבודה. 11 (1991)
הנרות הללו קדש הם. 12 (1991)
מהו "מסרת גבורים ביד חלשים" בעבודה. 13 (1991)
מהו שברכת האדם היא ברכת הבנים, בעבודה. 14 (1991)
מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה. 15 (1991)
בכדי לדעת שה' הוא אלקים, צריכים ל"השבות אל לבבך" בעבודה. 16 (1991)
מהו כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה. 17 (1991)
מהו שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה. 18 (1991)
מהו קומה ה' ויפוצו אויביך, בעבודה. 19 (1991)
מהו אין לך דבר שאין לו מקום, בעבודה. 20 (1991)
מהו שקוראים פרשת זכור לפני פורים, בעבודה. 21 (1991)
מהי שושנה בין החוחים, בעבודה. 22 (1991)
מהו ענין טהרת אפר פרה, בעבודה. 23 (1991)
מהו שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה. 24 (1991)
מהו שהאדם שב בתשובה צריך להיות בשמחה. 25 (1991)
מהו גילוי טפח וכיסוי טפחיים, בעבודה. 26 (1991)
מהו אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, בעבודה. 27 (1991)
מהו קדושה וטהרה בעבודה. 28 (1991)
מהו שכהן גדול יקח לאשה בתולה, בעבודה. 29 (1991)
מהו מי שהיה בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני, בעבודה. 30 (1991)
מהו שצדקה לעניים עושה השם הקדוש, בעבודה. 31 (1991)
מהו דגלים בעבודה. 32 (1991)
מהו שהקב"ה נושא פנים, בעבודה. 33 (1991)
מהו אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, בעבודה. 34 (1991)
מהו ענין מרגלים, בעבודה. 35 (1991)
מהו שלום שלום לרחוק ולקרוב, בעבודה. 36 (1991)
מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה. 37 (1991)
מהו ענין קו ימין בעבודה. 38 (1991)
מהו שהימין צריך להיות יותר גדול מהשמאל, בעבודה. 39 (1991)
מהם אמת ושקר, בעבודה. 40 (1991)
מהו על האדם לעשות, אם נברא במידות לא טובות. 41 (1991)
מהו "ידע שור קנהו וכו' ישראל לא ידע", בעבודה. 42 (1991)
מהו "וראית את אחורי ופני לא יראו", בעבודה. 43 (1991)
מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה. 44 (1991)
מהו שהדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו, בעבודה. 45 (1991)
מהו בן האהובה ובן השנואה, בעבודה. 46 (1991)
מהו שהימין והשמאל הם בסתירה, בעבודה. 47 (1991)

מהו כסף, זהב, ישראל, שאר עמים, בעבודה

תשמ"ח - מאמר י"ט
1988 - מאמר 19

בזהר (יתרו דף י"א ובהסולם אות מ') אומר שם וזה לשונו, "וישמע יתרו, פתח ואמר, על כן אודך בגויים ה', ולשמך אזמרה. דוד המלך אמר זה, בשעה שראה שכבוד הקב"ה אינו עולה בהתעלות, ואינו מתייקר בעולם, אלא מצד שאר העמים. ואם תאמר, הרי הקב"ה אינו מתייקר בעולם אלא בשביל ישראל. כן הוא ודאי, שהרי ישראל הם היסוד של הנר להאיר. אבל כאשר שאר העמים באים ומודים לו, בשעבוד אל יקר של הקב"ה, אז נתווסף יסודו של הנר, ומתחזק על כל מעשיו בחבור אחד, ושולט הקב"ה לבדו למעלה ולמטה", עד כאן לשונו.

ויש להבין מה שאומר, "כן הוא ודאי, שהקב"ה אינו מתייקר בעולם אלא בשביל ישראל, מסיבת שישראל הם היסוד של הנר להאיר. אבל כאשר שאר העמים באים ומודים לו, אז נתווסף יסודו של הנר. ולכאורה משמע, במה נתווסף היסוד של הנר אם הגוים באם ומודים להקב"ה. מכאן נראה כאילו עם ישראל לוקחים חיזוק וסיוע מהגוים, מזה שהם מודים. כלומר כאילו אין האמונה שעם ישראל מאמינים בהקב"ה היא בגרעון, עד שהם צריכים לקבל סיוע מן הגוים על גדלות ה', כמו שכתוב, "שהגוים מוסיפים יסוד של הנר".

וזה קשה מאוד להבין, האם מותר לקבל סיוע על האמונה מאומות העולם. הלא היסוד של אמונה צריך להיות על בסיס למעלה מהדעת, ואיך האדם מקבל כוחות שיהיה להם היכולת ללכת למעלה מהדעת. על זה אנו לומדים, ע"י התורה, שהמאור שבה מחזירו למוטב.

וכמו כן אנו צריכים להתפלל לה' שיתן לנו את כח אמונה בו יתברך. וכמו שכתוב בתפלת רבי אלימלך ("תפלה לפני התפלה", מופיע במחזור), וזה לשונו, "יהי רצון מלפניך, ותקבע אמונתך קשורה בלבנו, כיתד שלא תמוט". אם כן אמונה צריכים לקבל מפי עליון. וכאן משמע, שאם הגוים באים ומודים לה', אז היסוד של האמונה, המכונה יסוד של הנר, נתווסף.

ובכדי לבאר את הנ"ל, צריכים לזכור מה הפירוש, ישראל ושאר עמים, בעבודה, לפי הכלל, שכולם נוהגים באדם אחד. אז בחינת ישראל נקרא, השפעה, שכל מעשיהם הוא רק להשפיע, והוא מכונה בחינת יצר הטוב שבאדם, ושאר העמים נקראים, בחינת הכלי קבלה של האדם, המכונה יצר הרע שבאדם.

וזהו כמו שביארנו על מה שאמרו חז"ל, "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בשתי יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע". ופרשנו, שהכוונה היא בכלי השפעה שהוא יצר הטוב, וביצר הרע שהם כלי קבלה, אותו דבר יש לפרש כאן, במה שאומר הזה"ק, "כן הוא ודאי, שהרי ישראל הם היסוד של הנר להאיר", הכוונה, שהיסוד שעליו נבנה עבודת האדם, הוא ביצר הטוב, הנקרא, כלים דהשפעה, הנקרא, ישראל.

אבל זה נקרא, חצי מדרגה. ומדרגה זו נקראת, בחינת למעלה בחשיבות, משום שהם כלים זכים, ואין זה נקרא, שהקב"ה שולט על כל מעשיו של אדם, כי ישראל נקרא, בחינת מעשים של השפעה, כלומר שמעשים דהשפעה הוא יכול לכוון להשפיע לה'. לכן נקרא זה, שהקב"ה שולט עליו רק בכלים דהשפעה.

אבל על כלים דקבלה שולטת הס"א והקליפות. כלומר, שאין הוא יכול לכוון שיהיו לשם שמים. וכלים אלו נקראים, שאר עמים, בחינת מטה, היות שכלים דקבלה הם למטה חשיבות.

ובהאמור נוכל לפרש מה שכתוב, אבל כאשר שאר העמים באים ומודים לו, בשעבוד אל יקר הקב"ה, אז נתווסף יסודו של הנר. ושאלנו, איך שייך לומר, שעם ישראל לוקחים חיזוק משאר העמים, כמו שכתוב, "להוסיף יסודו של הנר". הכוונה היא יש לפרש, שבזמן שכלי קבלה של אדם באים ומודים שצריכים לעשות הכל בעמ"נ להשפיע.

וזה שכתוב, "ומודים לו בשעבוד אל יקר של הקב"ה". נמצא, מקודם רק בחינת ישראל היתה יכולה להשפיע לה', שהישראל היה מכיר ביקר ה', וכדאי לשעבד עצמו לה', מה שאין כן כששאר עמים באים ומודים לו, ומשעבדים עצמם אל יקר של הקב"ה, כלומר שכדאי לעבוד לשם שמים אפילו בכלים דקבלה, יש להם כבר כח שיוכלו להתגבר שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז נתווסף יסודו של הנר, כי הנר נקרא, בחינת מלכות שמים.

זאת אומרת, עיקר יסוד הוא בחינת ישראל, כי התחלת עבודה היא בבחינת כלים דהשפעה, המכונה, ישראל. ואח"כ מוסיפים על יסוד של הנר. כלומר שגם על כלים דקבלה המכונים, שאר עמים, גם כן נכנסים לרשות של הקדושה, הנקראת, נר ומלכות, שמלכות שמים שולטת על שאר עמים.

וזה שכתוב, אז נתווסף יסודו של הנר, ומתחזק על כל מעשיו. כלומר שגם מעשים דקבלה נכנסים לקדושה. בחבור אחד. זהו כמו שלומדים מכלים דגו"ע, שהם כלים דהשפעה, מתחברים עם כלים דאח"פ, שהם כלים דקבלה, ונעשים מדרגה אחת, שזה נקרא, בחינת גדלות.

וזה שכתוב, ושולט הקב"ה לבדו. הכוונה על כל הכלים, ולא כמו שהיה מקודם לכן שהיה שולט רק על בחינת ישראל. וזה שכתוב, שולט הקב"ה למעלה ולמטה. כלומר שהוא שולט, שפירשו, שנכנסו לרשותו הן הכלים דהשפעה, הנקראים בחינת מעלה בחשיבות, והן הכלים דקבלה, הנבחנים לבחינת מטה בחשיבות.

על הכל שולט הבורא. שיש לפרש, שהאדם מקבל אז שלימות אמיתית, כי כבר יש לו כלים לקבל, הן חסדים הנקרא, קטנות, והן חכמה הנקרא, גדלות, מסיבת שיש לו עכשיו כלים המוכשרים לקבל.

וזה שכתוב, ושולט הקב"ה לבדו למעלה ולמטה. לכן אמר דוד על זה, "אודך בגויים ה' ולשמך אזמרה". בזמן שהתפשט שליטת ה' גם על הגוים, שהם הכלי קבלה שנכנסו לרשותו של הקב"ה, אז שורה שלימות בכל.

אולם בכדי להגיע לשלימות, שגם בחינת שאר עמים שבאדם יכנסו לקדושה, יש תהליך המכונה, תיקון קוים בקטנות, ותיקון קוים בגדלות, ותיקון קוים בו"ק, שהם שלשה אופנים, שכולם מכונים אותו שם אבל יש הפרש ביניהם.

הזה"ק אומר (יתרו דף קכ"ז בהסולם אות תצ"ט), וזה לשונו, "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב. אמר רבי יוסי, מה הטעם, הוא משום שכתוב, לי הכסף ולי הזהב. אף על פי, שלי הכסף ולי הזהב, לא תעשון אתי, כלומר אותי".

ויש להבין זה על דרך עבודה, מה הפירוש שה' אומר, לי הכסף ולי הזהב, לכן לא תעשון אותי. וכן יש להבין במה שאומר, אף על פי שלי הכסף ולי הזהב, מכל מקום לא תעשון אותי. מהו, האף על פי, שאומר.

הנה סדר העבודה הוא בשני אופנים:

א. שהאדם משתוקק לדביקות ה', שזה נקרא, כיסופין, שזה נבחן לקו ימין, כמו שכתוב, "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו אל אל חי" (תהילים פ"ד).

זאת אומרת, בזמן שהאדם הולך בקו ימין, אז, "לבי ובשרי ירננו".

כלומר ברגע שנזכר מה', והגם שכל היום הוא היה טרוד בדברים אחרים, הן בצרכי גשמיים והן בצרכי רוחניים, אבל מענין אהבת ה' לא היה זוכר. אבל ברגע שנזכר מענין אהבת ה', הגם שהגוף אינו רוצה לאהוב את ה', מכל מקום הוא כוסף להרגעים האלו שבאות לו מחשבות של אהבת ה', והוא שש ושמח על מה שנזכר, שיש בורא עולם המשגיח על כל אחד ואחד.

לכן מצד אחד הוא רואה עכשיו, איך שהגוף מתנגד להכיסופין האלו, כלומר שאין הגוף נהנה מזה שהאדם רוצה להתדבק בו יתברך. אבל, "לבי ובשרי ירננו אל חי". זאת אומרת, שהוא נותן תודה לה' על הכיסופין האלו, מזה שיש לו אחיזה בה'. כלומר, שהוא רוצה להתדבק בה', והגוף מתנגד לו, שגם זה לזכיה גדולה יחשב לו, כי הוא רואה עתה, שאצלו הוא בחינה, "זה וזה שופטם".

מה שאין כן מטרם שעלה על דעתו מענין אהבת ה', הוא היה בכלל מרוחק מאהבת ה', שבכלל שכח שיש ענין כזה הנקרא, אהבת ה', וראשו היה שקוע בשאר דברים. ובעיקר בזמן שהולך בקו ימין, הוא צריך להאמין, זה שנזכר עתה מענין אהבת ה', זה לא בא לו במקרה, אלא הקב"ה פנה אליו, והוא נתן לו במחשבתו עתה, שיש בורא וכדאי להתחבר עמו.

כלומר שהמחשבה הזאת לא באה לו מכוחו עצמו, אלא הקב"ה פנה אליו והזכיר לו את כל ענין של עבודת ה'. אלא זה רק לזמן קצר. כלומר שהמחשבה הזו לא שורה במוחו ולבו זמן הרבה. כי כל זמן שהאדם עדיין אינו מוכשר לזה, אין להמחשבה זו אריכות ימים.

וזה כמו שכתוב, "הנה אלה הרשעים הם קצרי ימים ושבעי רוגז". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהרשעים בזמן שמשיגים קצת יום, הנקרא, אור מלמעלה, והיות שהם עדיין רשעים, כלומר שעדיין לא יצאו מקבלה עצמית, האור מסתלק מהם. וזה נקרא, קצרי ימים. לכן הם שבעי רוגז, שהרוגז שלהם הוא, מדוע נסתלק מהם האור, שהם משתוקקים להאור.

אבל כשהאדם הוא צדיק, והוא מצדיק את ההשגחה, ואומר, מה שה' לקח ממנו ההתעוררות הזו הוא לטובתו, ונותן שבח והודיה על זה שהיתה לו זכיה של משהו התעוררות, שזהו ששלח לו הקב"ה. והוא שש ושמח על זה. ומצב של נתינת תודה לה', זה נקרא, ימין, משום שהוא כוסף לה', ולא חשוב לו כמה זמן שהוא טועם מבחינת יום, והוא מודה ומשבח כל היום על זה שנותנו לו רגע אחד להידבק בו. וזה נקרא, אלהי כסף, שהעבודה שלו היא בבחינת ימין, הנקרא, כסף, או מדת החסד, שהוא חפץ רק חסד.

ב. וקו שמאל נקרא, אלקי זהב, שפירש אאמו"ר זצ"ל, שפירושו של זהב, זה-הב, שזהו ההיפך מקו ימין, שלא רוצה שום דבר, אלא שהוא כוסף לה', ורוצה להיבטל אליו, והאדם בעצמו אינו רוצה שום דבר, וכמה שיש לו הוא שמח בחלקו, כאילו היה נותנים לו רכוש גדול.

מה שאין כן בקו שמאל הוא אומר, את זה אני רוצה ואת זה אני לא רוצה, הוא כבר עושה את חשבון הכדאיות. וזה נקרא, כאילו מורה באצבע ואומר מה שהוא רוצה. וזה דוקא ע"י הבקורת שהוא עושה, כמו שכתוב, (איוב ל"ז, כ"ב), "מצפון זהב יאתה", שצפון, הכוונה על מצפוני הלב, שהם דעות וחקירות על המעשים שלו. כלומר מהו רוצה על זה שהוא מתייגע עצמו בעולם הזה, לאיזה שכר הוא מקוה. שענין תיקונים שייך דוקא בקו שמאל.

כלומר בעת שהאדם מתחיל לברר הפרטים שישנם בעבודה, כלומר הן הבקורת למי הוא עובד, והן לשם מה הוא עובד, אז מתחיל להרגיש את היגיעה אמיתית שישנה בעבודת ה'. והאדם כבר חושב שהוא יודע מה שטוב לו ומה שרע לו, והוא חושב שזהו מה שמוטל עליו, היינו שעבודתו תהיה בדרך של קו שמאל. וזה נקרא, אלהי זהב. והגם שהקב"ה נתן לו את המחשבות האלו המכונה, קו שמאל, מכל מקום אמר הקב"ה, לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב.

ובזה יש לפרש דברי רבי יוסי, ששאל, מהו הטעם, הוא משום שכתוב, לי הכסף ולי הזהב, אף על פי שלי הכסף ולי הזהב, לא תעשון אתי, כלומר אותי. ויש לפרש, אף על פי שאני נתתי לכם את הקו ימין, הנקרא, אלהי כסף, וגם הקו שמאל נתתי לכם, שכל המחשבות מה שאתם מרגישים, אני שלחתי לכם, מכל מקום לא תעשון אותי, כלומר שהעבודה אמיתית היא דוקא על קו האמצעי. זאת אומרת, שהפירוש יהיה, מה שהקב"ה אמר, לי הכסף ולי הזהב", הכוונה, ש - לי, כלומר שאף על פי שאני נתתי לכם, ומכל מקום זה לא סוף פסוק, אלא צריכים ללכת בקו אמצעי, שהקו הזה הוא נכלל משניהם.

אולם מאין לוקחים כוחות שנוכל ללכת בכל אלו הדרכים. על זה אמרו, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", כמו שפרשנו, שהכל נמצא בתורה. כלומר, כשלומדים תורה צריכים לדרוש שכר מלימוד התורה, המובן לנו בשני אופנים כוללים:

א. שהשכר שלנו יהיה בבחינת, "המאור שבה מחזירו למוטב", שפירושו, שיזכה לכלים דהשפעה, כי בלי עזרה מלמעלה אי אפשר לצאת מאהבה עצמית.

ב. לזכות לבחינת תורה, כמו שכתוב בזה"ק, "מאן דלא ידע צוויא דמארי, איך יעביד ליה".

וזו השכר שהאדם צריך לבקש על ידי יגיעתו בתורה. ובטח שלימוד הקבלה, יותר מסוגל להוציא את מאור התורה. וכמו שכתוב בספר "פרי חכם" (ח"א דף קנ"ג), וזה לשונו, "מתוך שחכמת הקבלה כולה מדברת בסוד התגלות ה', מובן מאליו שאין לך חכמה חשובה ומוצלחת לסגולתה כמותה".

כלומר בזמן שהאדם לומד תורה על הכוונה בכדי לקבל את מאור התורה, לכן יש להבין, היות שחכמת הקבלה מדברת גם מהנושא של אלקות, מה שאין כן שאר חלקי התורה, התורה שם מלובש בנושאים גשמיים, לכן יותר קשה להוציא משם את המאור התורה, משום שקשה להאדם להתרכז בהמלובש בהתורה, שהוא הקב"ה, אף על פי שכל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה.

והנה בהקדמה לספר "אמרי יוסף" לאדמו"ר מספינקא זצ"ל, מביא שם בשם הרה"ק מהר"ח מצאנז זצ"ל, שמפרש את הפסוק (משלי כ"ה), "כבוד אלקים הסתר דבר, וכבוד מלכים חקור דבר".

והשאלה היא, מהו ההבדל בין, כבוד אלקים, ל - כבוד מלכים. כלומר בטח שניהם הכוונה על רוחניות, אם כן מהו ההבדל בין ב' מדרגות אלו.

ופירש, דאם האדם רוצה ללמוד חכמת הקבלה, לדעת כמה עולמות וכמה ספירות יש, היינו כבוד אלקים, לדעת גודל כבודו יתברך, הסתר דבר. אבל אם רוצה ללמוד החכמה, לדעת איך להמליך את הקב"ה, ואיך לעובדו בכוונה, ולקדש רמ"ח אבריו, ולעשותם מרכבה להקדושה, שזהו כבוד מלכים, האיך להמליכו ולעבדו, חקור דבר. רואים אנו, שענין לימוד חכמת הקבלה, זהו סגולה מיוחדת, שיהיה כח לאדם לקדש עצמו, ושיהיה מרכבה להקב"ה.

חז"ל (אבות דרבי נתן פרק כ"ט, ז'), כתוב שם וזה לשונו, "רבי יצחק בן פנחס אומר, כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טועם טעם של חכמה. כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טועם טעם של יראת חטא".

ומפרש שם, לא טועם טעם של יראת חטא, שההגדות והמדרשים מלאים תוכחות מוסר ומשלים, שמביאים לאדם ליראת חטא. ואדרבה התלמידי חכמים העוסקים בהלכות זמנין, שגבה לבם, שסוברים שהם חכמים, וחס ושלום יבואו לכלל גאוה, והיצר הרע רודף אותם, שעסקו (של יצר הרע) יותר בתלמידי חכמים, כמו שכתוב (בסוכה נ"ב), "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו".

ויש להבין, מדוע אין ההלכות יכולים להביא ליראת חטא, ומהו העדיפות שיש במדרשים יותר מן הלכות, הלא ידוע שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. ועוד יש להבין, מדוע הלכות נקראות, חכמה, כלומר מה מרמז לנו בזה שההלכות נקראות, חכמה.

הנה מדרש נקרא, דרוש. והכתוב אומר (ירמיה ל', י"ז), "קראו לך ציון היא דורש אין לה".

ורד"ק מפרש, קראו לך אומות העולם, ואמרו כי ציון היא עיר, שאין לו דורש להשיבה לישראל. וחז"ל דרשו, "ציון דורש אין לה, מכלל דבעי דרושה".

ידוע כי מלכות נקראת, ציון. ו - דורש פירשו, דורש ומבקש. כלומר אין האדם דורש אלא מה שחסר לו, ואז הוא מבקש למלאות חסרונו. והיות כשמתחילים לעסוק בתו"מ, מתחילים שלא לשמה, כמו שאמרו חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה באים לשמה". לכן כשהאדם מרגיל עצמו לעבוד שלא לשמה, אין הוא מרגיש חסרון בזה שלא יכול לעסוק לשמה, והיות שלא מרגיש חסרון במצבו, וממילא אין לו צורך לתקן זה. וזה גורם לו, בזמן שנתעורר בו הרצון דלהשפיע, שצריכים לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, הוא מרגיש בעבודה זו טעם של עפר. וזה נקרא בלשון הזה"ק, שהאדם צריך להשתדל בתו"מ בכדי לאקמא שכינתא מעפרא. כלומר, בעבודה, שהאדם צריך לעבוד לטובת השכינה, הוא טועם טעם עפר, כי הוא רגיל לעבוד אך ורק לתועלת עצמו.

וע"י זה שהאדם עוסק בתורה, אז התורה מחזירו למוטב, ואז הוא מרגיש טעם חיים בעבודתו, היות שע"י הכונה דלהשפיע הוא מקבל דביקות בחיי החיים. אבל בודאי האדם צריך לבקש מה' שיקים את המלכות שמים, כלומר שתהיה בחשיבות. היות מסיבת שאין התחתונים ראויים לקבל ממנה את השפע, שמלכות צריכה להשפיע להתחתונים, כי מלכות נקראת, כנסת ישראל, שהיא הכלל של כל הנשמות, והיא מוכרחת להסתיר את עצמה שלא יראו מה שיש לה לתת לתחתונים.

וזהו לטובת ישראל. אחרת, זאת אומרת, אם תהיה מגולה את גדלותה, כולם יקבלו ממנה בעמ"נ לקבל. לכן היא מוכרחת להסתיר את עצמה, ולא מגולה ממנה רק בחינת טעם עפר. וגם זה הטעם עפר שמקבלים ממנה, הוא גם כן לטובת האדם, כלומר שהאדם צריך לדעת, שזה יגרום לו לחקור את סיבת טעם עפר שהוא מוציא בה, בעת קבלת עול מלכות שמים בעמ"נ להשפיע.

כי מה שהתורה הבטיחה לנו, שאם נלך בדרך ה', היינו שכל מעשינו יהיו על הכוונה דלהשפיע, אז נרגיש טעם חיים, כמו שכתוב, "טעמו וראו כי טוב ה'". אם כן למה אנו מרגישים טעם עפר. לכן בזה אנו רואים, אם באמת אנו הולכים בדרך האמת או לא. כי זה שאנו טועמים טעם עפר, זה מעיד על עבודתינו, שאנו צריכים לדעת, שזהו מסיבת שעוד אין לנו כלים דהשפעה, לכן מוכרחה להיות שכינתא בעפרא, ואנו צריכים לבקש מה', שיוקים לה מעפרא. וזהו ע"י שיתן לנו רוח טהרה, ויסיר מלבנו את אהבה עצמית, ובזה נזכה לראות את יופי של הקדושה.

ובזה נוכל להבין מה שכתוב, שהאדם צריך להתפלל לה' על גלות השכינה ועל צער השכינה.

ויש להבין זה, מדוע השכינה היא בצער, אין הקב"ה מקים אותה מעפרא. אלא אנחנו צריכים לבקש מה' שהוא יוקים לה, ובלי התפלה שלנו אין הוא מקים אותה, כמו שכתוב (בברכת המזון), "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". משמע שהוא צריך שאנחנו נבקש. ומהי הסיבה.

ובהאמור נבין, היות שענין הסתרה, שהמלכות היא בעפר ובחושך, היא מסיבת התחתונים, בכדי שתהיה להם היכולת לעבוד בעמ"נ להשפיע. נמצא, שצער השכינה היא בזה שהיא צריכה להסתיר את הטוב והעונג שהיא רוצה להשפיע להנשמות, ואינה יכולה, מסיבת שזה יהיה לרעתם. כי ע"י השפע שהיא תשפיע להם בזמן שהם נמצאים בכלים דקבלה עצמית, הם יהיו יותר מרוחקים מהקדושה, היות שהשפע תלך להקליפות. נמצא, מה נקרא צער אצל העליון, זה שלא יכול להשפיע לתחתונים, וזה נקרא, צער השכינה.

לכן אנו מתפללים לה', שיתן לנו את הכח להתגבר על כלים דקבלה לעצמו, ונוכל לעבוד רק בעמ"נ להשפיע. ואז השכינה תוכל להראות את היקר והתפארת שבה, בזה שתהיה יכולת לקבל את מה שהיא רוצה להשפיע. ויש כלל, "יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק". אלא הכל תלוי בהמקבלים.

נמצא, בזמן שהאדם עוסק בתו"מ, ואינו מכוון לקבל תמורת עבודתו בחינת המאור שמחזירו למוטב, אלא שלומד הלכות, ואין שם לב למדרש, היינו לבחינת, "ציון היא דורש אין לה", שאין לו דרישה ובקשה להרמת השכינה מעפרא, וכמו שאומר הרד"ק, "כי ציון היא עיר שאין לו דורש להשיבה לישראל". ויש לפרש דברי הרד"ק, כמו שכתוב (בסליחות), "אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה".

שהפירוש הוא, עיר אלקים נקראת ציון, ואלו שעוסקים בתו"מ, אין מי שידאג וידרוש להחזיר עיר ציון לישראל, כלומר שמלכות שמים הנקראת, שכינה, תחזור לכלל ישראל, ובאופן פרטי לכל בחינת ישראל שיש בכל אחד ואחד. ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל, "כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא". כי יראת חטא פירושו, שיש לו יראה אולי לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, אלא בעמ"נ לקבל לעצמו, כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קצ"א, טור ב').

ויש לדעת, כי אי אפשר להאדם שיהיה לו יראה, בזה שהוא לא יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע. אלא לאדם שיש לו דרישה לציון, כנ"ל, שהוא עוסק, "לאקמא שכינתא מעפרא", והוא רוצה, שעיר אלקים לא תהא, מושפלת עד שאול תחתיה, וזה יכול להיות דוקא ע"י זה שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אחרת מוכרחת המלכות להסתיר עצמה את חשיבותה, בכדי שהשפע לא ילך להקליפות.

נמצא, שדוקא הוא ירא מחטא. שאצלו נקרא, חטא, מי שלא עובד בעמ"נ להשפיע. וקבלה נקרא אצלו חטא, מטעם היות שרק זהו המפריע, שאין השכינה יכולה להיות בגלוי פנים אלא בהסתרת פנים, שזה נקרא, צער השכינה, כנ"ל, בזה שהיא לא יכולה לתת להנבראים את הטוב ועונג שיש לה עבורם.

נמצא, אם האדם משתתף בצער השכינה, יהיה פירושו, שהאדם עושה חשבון לנפשו, מה הוא גורם בזה שהוא משוקע באהבה עצמית. זאת אומרת, בשיעור שהאדם רוצה להנות מתענוגים השייכים ושיכולים להתקבל בכלים דקבלה, שהחיות הזאת נקראת, חיות דקליפות, כלומר החיות הנקראת בלשון הזה"ק, נהירו דקיק, שנמסרה לקליפות שיתקיימו.

והחיות הזאת הן משפיעות לכל אלה שאין הם עדיין מסוגלים לקבל אור דקדושה, המושפע דוקא על כלים דהשפעה. זאת אומרת, אנו צריכים להאמין, שאין שום חיות בעולם אלא מהקב"ה. היינו גם החיות שמקבלים בכלי קבלה, הוא נקרא, שמקבלים ע"י הקליפות. פירוש, שהקליפות הם המשפיעות ולא הבורא בעצמו, כי אי אפשר להיות אמונה בקביעות מטרם שמשיג את הכלים דהשפעה, כמבואר (הקדמת ספר הזהר דף קל"ח).

נמצא, החיות שמקבלים הוא ע"י הקליפות, שזה נקרא, שמסר השליטה על אומות העולם בידי שרים, ולא הוא עצמו מושל עליהם, שפרשנו, שבדרך עבודה יהיה הפירוש, שאלה אנשים שאין להם אמונה, רק אמונה חלקית, הם נבחנים לבחינת אומות העולם, והם אומרים, ששרים של מעלה, בין שחושבים שהם שרי הטבע או שאר רוחות, הם הם המשפיעים את החיים בעולם, ולא יכולים לומר, שרק הבורא הוא המושל.

נמצא, שהם נמסרים להקליפות, יהיה הפירוש, שהם אומרים כך, אבל זה נחשב לצער השכינה, בזה שהיא מוכרחת להסתיר עצמה מהנבראים. וזה דומה למשל, שהאם מוכרחת להסתיר עצמה מהילד, והיא מוסרת את הילד לאיזה מוסד של ילדים מפגרים, ששם הטיפול לא כמו טיפול האם לילד. והילד בכלל לא יודע שיש לו אם. נמצא, שהילד סובל והאם סובלת, מזה שלא יכולה לגדל את בנה ולתת לו את הכל מה שחסר לו, כדרך האם לבנה. וזה נקרא, צער השכינה, מה שהיא סובלת.

לכן נתן לנו את העבודה בתו"מ, שאנחנו נעסוק בהם על הכוונה, "לאקמא שכינתא מעפרא", שלא תסבול צער מזה שאין היא יכולה לטפל בבנה, כי לטובת הילד הוא, שהוא לא ידע שיש לו אם שהיא משתוקקת אליו.

כלומר שע"י העסק בתו"מ על כונה מטעם צער השכינה, יהיה הפירוש, היות שהסיבה שהשכינה לא יכולה להתגלות להם, הוא מטעם שינו הצורה של הרצון לקבל, והיות המאור התורה מחזיר את האדם למוטב, לכן אנחנו רוצים לחזור למוטב, היינו לזכות ע"י התו"מ לכלים דהשפעה, המוקנה לנו בזה בחינת יראה.

וע"י יראה זוכים לאמונה. אז זוכים להכיר את מי המושל על ישראל, שרק הוא לבדו הוא המושל. זאת אומרת, שהבורא יודע שהוא המושל, אבל זה לא מורגש להתחתונים מטרם שזוכים לבחינת אמונה, כנ"ל כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח), וזה לשונו שם, "ונמצא שאף על פי שהוא לבדו, עושה ויעשה לכל המעשים כולם, מכל מקום נשאר זה נסתר ממרגישי טוב ורע".

נמצא לפי זה, שהאדם צריך לבקש מה' שיתן לו כלים דהשפעה, בכדי שלא יהיה צער השכינה, בזה שהיא מוכרחת להיות בהסתר מהאדם. וזהו לטובת האדם כנ"ל. אבל לטובת האדם הוא רק בכדי שהאדם לא יכנס יותר לרשות של הס"א, אבל מזה אין האדם מגיע לתכלית, כי תכלית הבריאה היא, שהנבראים יקבלו טוב ועונג. לכן כל זמן שאין הנבראים מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, נבחן זה לצער השכינה, מטעם שהיא לא יכולה להשפיע להם את מה שהנבראים צריכים לקבל ממנה.

ובהאמור נבין, מדוע אמרו חז"ל, "כל מי שיש הלכות ואין בו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא", שהפירוש של מדרש הוא כנ"ל, כמו שכתוב, "ציון היא דורש אין לה", שאין מי שידרוש ויבקש מה' שיחזיר את עיר ציון לעם ישראל. ואז הוא מתחיל להבין את סיבת הנפילה שיש לה, כמו שכתוב, "נפלה, לא תוסיף קום בתולת ישראל", שזה באה לנו מחמת שאנו נמצאים באהבה עצמית.

הידיעה הזו של הסיבה, מתחילים להבין מהו החטא, בכדי שנדע מה לתקן. אז באים לידי הרגשה, שכל החטא הוא מה שאנחנו משוקעים באהבה עצמית. לכן רק מזה יכולים להגיע לידי יראת חטא, כלומר לדעת מהו חטא שבסיבתו אנו סובלים, שאין אנו יכולים לקבל את הטוב והעונג.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב, "כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של חכמה". ידוע שאין אור בלי כלי. ובאופן כללי, אור נקרא, זה שהבורא רוצה לתת להנבראים, המכונה, רצונו להטיב לנבראיו, ששם הזה כולל האור המכונה בשם, חכמה. ויש אור שני, שהוא נקרא, אור של תיקון הבריאה, שהוא נקרא, אור דחסדים. זאת אומרת, שב' אורות הבורא צריך לתת להנבראים.

ולפי הכלל הידוע, שאין אנו מדברים מעולם אין סוף, אלא מתחילים לדבר לאחר הצמצום א', כלומר לאחר שנעשה דין שאסור להשתמש בכלים דקבלה, וצריכים לבנות כלים חדשים שיהיו מוכשרים לקבל השפע, ולא תהיה בחינת פירוד, כידוע שזה מכונה, כלים דהשפעה, וזהו כלים הבאים מבחינת תיקון הבריאה.

כלומר לאחר שכבר יש לנו בריאה, שהם כלים דקבלה, וזהו החומר של כל הנבראים, שהוא הרצון לקבל לעצמו. ועל כלי זה ניתן לנו להמשיך ב' אורות:

א. אור של תיקון הבריאה, שזה ניתן להמשיך ע"י המאור שבתורה, כמו שאמרו חז"ל, "המאור שבה מחזירו למוטב". וע"י זה משיגים את הכלי, המכונה, רצון להשפיע. וכנ"ל שזה נקרא, שכבר יש לו בחינת יראה, שפירושו, שכבר חושב על כל דבר לעשות או לא לעשות. ואם הוא רואה שלא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, הוא נזהר מלנגוע בזה.

והכלי זה אין בידי אדם לעשות, היות שזהו נגד טבע של הבריאה, שהיה שהנבראים יקבלו טוב ועונג. ומה שהנבראים לא יכולים לקבל לעצמם, זה בא אח"כ מצמצום א'. אלא זה מתייחסים להנבראים, לאחר שמלכות דא"ס השתוקקה להשתוות הצורה. אז למדנו שנעשה מסך. והמסך הזה, בכח הדחיה, שהוא לא רוצה לקבל, נולד ע"י זה כלי חדש הנקרא בשם, אור חוזר.

ואור חוזר הזה נולד מב' כוחות:

א. מהמסך הנקרא, כח העיכוב, שלא רוצה להיות מקבל לעצמו.

ב. וע"י האור, שרוצה לתת, שהתחתון כן יקבל את השפע.

מב' אלו נולד אור חוזר הזה, שיש להבינו, שהתחתון מקבל תענוג גדול בזה שהוא רוצה להשפיע להעליון. ואז התחתון באה לידי הרגשה, מה יש בידו של התחתון לתת להעליון, שהעליון יהנה מזה. כי מה חסר להעליון שהתחתון יתן לו. אז בא לידי הכרה, שכל הנאה של העליון, היא בזה שהתחתון מסייע לו להשלים מטרתו של העליון, כלומר שהתחתון נותן להעליון את ההזדמנות שהעליון יוכל למלא את רצונו. והיות שרצון העליון הוא להטיב לנבראיו, שהתחתונים יקבלו טוב ועונג, לכן התחתון הולך עתה לקבל מהעליון טוב ועונג, שזהו רצונו יתברך, כמו שכתוב באריכות בתע"ס (חלק ד' בהסתכלות פנימית, דף רנ"ח).

ובהאמור יוצא, לאחר שכבר קבל כלים חדשים, שהם כלים דהשפעה, מהעליון, שזה באה לו ע"י מדרש, לכן בא עתה הזמן לקבל את האור לתוך הכלים חדשים שהשיג.

ב. וזהו בחינה ב', היינו להמשיך שפע מהעליון, שזה נקרא, בחינת חכמה, שהיא מטרת הבריאה, שהנבראים יקבלו טוב ועונג, שאור הזה מכונה, אור החכמה. וזה נקרא, שלומד הלכות, כנ"ל, "כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של חכמה".

ויש להבין, איזו שייכות יש הלכות לחכמה. אלא ידוע, שמלכות נקראת הלכה, מלשון כלה, וכלי קבלה לאור החכמה הוא מלכות. מה שאין כן כלים דהשפעה נקראים, בינה, כידוע שאור הבינה נקרא, אור דתיקון הבריאה, שהוא אור דחסדים. ולפי זה יהיה הפירוש, "מי שיש בידו מדרש", היינו שהוא זכה לכלים דהשפעה, יש לו יראת חטא, כנ"ל, שהיראה שלו, אולי לא יהא בידו כוחות להשפיע, היינו שכבר השיג כלים דהשפעה הנקרא, בינה.

ואז צריך להשתדל שיהיה בידו הלכות, היינו להשתדל להשיג בחינת הכלה, שהיא בחינת מלכות, שהיא נבחנת הכלי קבלה לאור החכמה. וזהו כמו שכתוב כנ"ל בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קצ"א), וזה לשונו, "כי היראה היא מצוה הכוללת כל המצות שבתורה, להיותה השער לאמונתו יתברך, שלפי התעוררות יראתו, כן שורה בו האמונה. אמנם הן היראה הראשונה, והן היראה השניה, אינן חס ושלום לתועלת עצמו, אלא מפחד שמא ימעט בעשית נחת רוח ליוצרו".

הרי אנו רואים, שמקודם צריכים לזכות לבחינת יראה, ואח"כ זוכים לאור האמונה, כי אמונה שלימה נקראת, בזמן שמאיר אור דחסדים בהארת חכמה. וזה נקרא, הלכה, היינו כמו שכתוב, שכל מי שיש בידו הלכות, הוא טועם טעם חכמה. ומדרש, טעם של יראת חטא.

אולם מה האדם יכול לעשות, שאפילו בזמן שמרגיש שיש לו כבר יראה, היינו שרוצה להשפיע לה', והוא חושב אז שהוא יעלה בדרגה אחר דרגה לרום המעלות, אבל תיכף באות לו מחשבות שמראות לו שיסתכל על העבר, כלומר שכבר היו זמנים כאלו שחשב שכבר זכה למשהו, והיה בטוח שמהיום והלאה לא יהיו לו שום ירידות, ושלא יסבול עוד מזה, שהוא לא יכול להתגבר על הרע שלו, אלא כמו שהוא מרגיש טעם עכשיו בעבודה, זה ילך לו קדימה.

ומה היה אח"כ, נפל מדרגתו, ושוב נמצא במצב של היסורים, שאין לו לא עולם הזה, כלומר שיהיה לו חיים עם סיפוק, אלא שאין לו סיפוק, וגם אין לו עולם הבא, כלומר שיהיה לו הרצון לעבוד עבודת הקודש. אם כן עתה, שהוא רוצה לתת תודה לה', שעכשיו הוא מרומם קצת מהמצבים הקודמים, ורוצה לעסוק עתה בעבודת הקודש בשמחה, ומה הוא יכול לעשות, שהמחשבותיו מפריעות לו עם טענות צודקות.

לפי דעתו, אין מה להשיב להם. ומשום זה הוא לא יכול לעשות עכשיו מאומה, כאילו היה עכשיו במצב ירידה. אם כן מהי התועלת כשקבל עתה עזרה מלמעלה, ומאמין שה' קורא אותו, ורוצה לקרב אותו. אבל הטענות של המחשבות, שאומרות לו, תסתכל בעצמך, שזה קורה לך כל פעם, שאתה חושב שאתה למעלה, ואח"כ אתה יורד מטה מטה, אם כן במה אתה בטוח, שעתה לא תהיה אותו דבר.

אולם אנו צריכים ללכת בדרכי חז"ל, שהורונו לנו (סוטה מ"ח, ע"ב), וזה לשונו, "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר, מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמונה". והיינו דאמר רבי אלעזר מ"ד (זכריה ד'), "כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיבזו שלחנם לעתיד לבוא, קטנות שהיתה בהם, שלא האמינו בהקב"ה". ויש להבין מה שאומר, מי גרם לצדיקים שיבזו שולחנם לעתיד לבוא, שלא האמינו בהקב"ה. וזהו הקטנות שלהם. אם כן אם לא האמינו בהקב"ה, מדוע הם נקראים צדיקים.

ויש לפרש זה מה שכתוב, שקורא אותם צדיקים, ויחד עם זה אין להם אמונה, שהכוונה היא כנ"ל, היינו לאחר שהאדם קיבל התעוררות מלמעלה, שהוא בא לידי הרגשה, שעיקר הוא לעשות בעמ"נ להשפיע, ולצורך עצמו לא כדאי לעבוד. אם כן הוא מרגיש עכשיו שהוא צדיק, והוא צריך עכשיו לתת תודה לה' על זה שקירב אותו אליו יתברך, והסיר ממנו את ההסתרה, שמטעם זה הוא רוצה עתה להיבטל אליו יתברך.

ועתה הוא מבין ומרגיש שהקבלה לעצמו נקראת, רע, ונקרא, חוטא, מי שמשתמש עמה. ונמצא, שהוא בעת הזאת נקרא, צדיק. וזה שכתוב, "מי שיש לו פת בסלו, ואומר, מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמונה".

הפירוש הוא, שאף על פי שעתה יש לו אמונה, שהוא מאמין שעיקר הוא להידבק בה', ועל עצמו לא כדאי אפילו לחשוב רגע אחד, אם כן הוא היה צריך להיות שש ושמח שזכה עכשיו להתקרבות ה', אבל תיכף בא לו מחשבות, שהאמונה הזו שיש לו עכשיו, זה קטן, היינו שלא תהיה לו יכולת להמשך גם למחר, אלא חושב, שעוד מעט האמונה הזו תסתלק ממנו, והוא יפול שוב לשליטת הרשעים שדואגים אך ורק לתועלת עצמם. נמצא, זאת השאלה ששואל, "מה אוכל למחר".

ויש כלל, כי, מחר, אין הפירוש ליום של מחר, אלא מחר נקרא, "כי יש מחר לאחר זמן". כלומר ההווה נקרא, היום, והעתיד נקרא, מחר. זאת אומרת, ברגע זו שהוא עומד נקרא, הווה, ונקרא, היום. ורגע לאחר זמן נקרא, מחר. זה גורם לו שלא יכול לתת שבח להבורא על מה שקירב אותו.

והמחשבות האלו של, "מה אוכל למחר", מרחיקים אותו מה', מטעם שהוא לא מאמין שהמצב הזה ישאר בנצחיות. נמצא, שאף על פי שעתה הוא במדרגת צדיק, אבל מזה שהוא לא מאמין שישאר לנצחיות, מזה הוא נקרא, מקטני אמונה, כלומר יש לו אמונה, אבל אמונה תהיה אצלו בזמן קטן, ואח"כ תסתלק ממנו את האמונה. זה נקרא, קטני אמונה.

ובזה נוכל לפרש דברי רבי אלעזר, מאי דכתיב, "כי מי בז ליום קטנות", מי גרם לצדיקים שיבזו שולחנם לעתיד לבוא. יהיה הפירוש, "מי גרם לצדיקים", הכוונה על אלו אנשים שנמצאים בזמן עליה, וכל השתוקקות היא להיות דבוק בה', שנמצאים באותו זמן צדיקים שיבזו שולחנם לעתיד לבוא, כלומר השולחן הזה שהוא ערוך לסעודה, הם מבזים אותם לעתיד לבוא, היינו שהם אומרים, לאחר ההווה, כלומר לאחר המצב שבו הוא נמצא עכשיו, שהשולחן הוא בסדר, אבל, לאחר זה, היינו הזמן שעתיד לבוא אח"כ, יהיה מבוזה. זאת אומרת, שהשולחן יהיה אח"כ תחת שליטת הס"א, היינו שאח"כ הוא יפול שוב לשליטת הרצון לקבל לעצמו.

זה שכתוב, "ומי בז ליום קטנות". הקטנות שהיה בהם, שלא האמינו בהקב"ה שהוא יכול לתת מצב של התקרבות לנצחיות. היוצא מזה, שאסור לאדם לעורר שום חסרון במתנת ה', ולומר, שברור לו עכשיו, שה' לא יכול לתת דבר לנצחיות. ומה שהביא ראיה מהעבר, שהיו לו כמה פעמים מצבים טובים ואח"כ נסתלקו ממנו, ומהו ההוכחה שעכשיו יהיה המצב הזה לנצחיות. על זה בא ענין אמונה, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת, ולא להסתכל מה שהדעת מחייבת, אלא להאמין באמונת חכמים. והדרך שהם קבעו, כך צריכים ללכת ולא להסתכל על הדעת, כי צריכים להאמין בזכות שהולכים באמונה, זוהי סגולה נפלאה.