חִדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו
51. כתוב, חִדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי בַמֶה נחשב הוא. מהו חדלו לכם מן האדם? האם הזהיר הנביא להימנע משאר בני אדם, וכן שאר בני אדם יחדלו ממנו, ויהיו נמצאים בני האדם, שלא יתקרבו זה אל זה לעולם? אלא מי שמשכּים לְפִתְחו של חברו לתת לו שלום, מטרם שמברך אל הקב"ה, על זה נאמר, חדלו.
52. כתוב, חִדלו לכם. וכתוב, מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם, קללה תיחשב לו. אע"פ שכבר בירך אל הקב"ה ואין צריך להזהיר על זה, חִדלו לכם. אבל מהו, חִדלו לכם מן האדם, אשר נשמה באפו? כאן ציווה הקב"ה את האדם והזהיר אותו, שישמור עצמו מאלו האנשים, שהיטו דרכיהם מדרך טוב לדרך רע, ומטמאים עצמם בטומאה דס"א.
53. כי כשברא הקב"ה את האדם, עשה אותו בצורה העליונה, ונפח בו רוח קדוש, הכלול משלושה: נפש רוח ונשמה. והנשמה היא למעלה מכולם, שהיא כוח עליון, לדעת ולשמור מצוות הקב"ה. ואם מכניס הנשמה הקדושה ההיא בעבודה אחרת, זהו המטמא אותה, ויוצא מעבודת ריבונו.
משום שג' כוחות אלו כולם אחד, נפש רוח ונשמה, משתתפים יחד. והם אחד כמו בעליון, שבינה וז"א ומלכות הם אחד, כן נפש רוח ונשמה הם אחד, כי מהם הם נמשכים.
54. ואם רואים אדם, שיש בו מדרגות נפש רוח ונשמה כולן, ועוד לא עמד על בוריו לדעת מיהו, במה נודע אם להתקרב אליו, או להימנע ממנו?
הנה בכעסו ממש אדם יודע אותו, ויכירו מיהו. אם שומר נשמה הקדושה ההיא בשעת כעסו, שלא יעקור אותה ממקומה ולא יבוא לשרות במקומה אל זר, זהו אדם כראוי, זהו עבד לריבונו, זהו אדם השלם.
55. ואם האדם ההוא אינו שומר אותה, והוא עוקר קדושה זו העליונה, מחמת שבא לידי כעס, ומשרה במקומה ס"א, ודאי הוא שמרד באדונו, ואסור להתקרב אליו ולהתחבר עימו. וזהו, כמ"ש, טורף נפשו באפו, שטורף ועוקר נפשו מחמת כעסו, ומשרה בעצמו אל זר.
ועליו כתוב, חִדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, שטורף הנשמה הקדושה ההיא ומטמא אותה בגלל אפו, מחמת שבא לידי כעס, אשר החליף נשמתו בכעסו. כי בַמֶה נחשב הוא, שהאדם ההוא נחשב לבָמָה, שעובדים עליה עבודה זרה.
56. ומי שמתחבר לאל זר, מי שמדבר עימו, הוא כמו שמתחבר בעבודה זרה ממש, משום שעבודה זרה, אל זר ממש שורה בתוכו. ולא עוד אלא שעָקר קדושה עליונה ממקומה והשרה במקומה עבודה זרה, אל זר. אל זר כתוב בו, אל תפנו אל האלילים, כמו זה, אסור להסתכל בפניו של הכועס.
57. והרי יש כעס חכמים? כעסם של חכמים טוב הוא לכל הצדדים. כי התורה אש, והתורה מרתיחה אותו, כמ"ש, הלוא כה דְבָרִי כאש נאום ה'. כעס חכמים הוא בדברי תורה. כעס חכמים הוא לתת כבוד לתורה. והכול לעבודת ה' הוא. לכך כתוב, כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא אל קנא.
58. אבל אם הכעס הוא בדברים אחרים ולא בדברי תורה, אין זה עבודת הקב"ה, משום שבכל החטאים שעושה האדם, אינם עבודה זרה ממש כמו הכעס. אסור להתקרב אל זה. ואם לשעה הוא עבר וכעס, ואח"כ חזר בתשובה?
אינו כן, כי כיוון שעָקר קדושת נפשו ממנו וממקומה, ואותו אל זר עשק המקום ההוא, הוא מתחזק בו ואינו עוזב אותו. חוץ מאשר כשנטהר האדם מכל וכל, ועוקר מתוכו את אל זר לעולם, ואח"כ השתדל להתקדש ולהמשיך קדושה עליו, אז הלוואי שיתקדש.
59. בשעה שעוקר קדושת נפשו ושורה במקומה אל זר, ההוא הנקרא טמא. נטמא האדם, ומטמא את מי שקרב אליו. והקדושה ההיא נעקרה ממנו. וכיוון שנעקרה ממנו פעם אחת, כמה שעשה האדם, לא תשוב עוד למקומה.
60. כמה טמאים הם שמיטהרים? שונה היא טומאה אחרת, שאינה יכולה לעשות יותר מלטמא אותו בחוץ. אבל הכעס שונה מכל, שכל גופו טימא מבפנים ומבחוץ, והנפש והכול מיטמא. ושאר טומאות העולם אינו מטמא, אלא הגוף מבחוץ בלבד.
ומשום זה כתוב, חדלו לכם מן האדם, אשר נשמה באפו, שהחליף קדושת ריבונו בשביל כעסו. שזהו טומאה שמטמא לכל. כי בַמֶה נחשב הוא, בָּמָה של עבודה זרה ודאי נחשב הוא.
61. הכעס הזה, הוא עבודה זרה, ס"א. צריך האדם להישמר ממנו ולהיפרד מעליו. וע"כ כתוב, אלקֵי מסכה לא תעשה לָך. לך פירושו, שלא להרע לעצמך. וכתוב אחריו, את חג המצות תִשמור. תִשמור, צד הקדושה. שאדם צריך לשמור אותה ולא יחליף אותה בס"א. ואם החליף אותה בס"א, הרי הוא טמא, ומטמא כל מי שקרב אליו.