ב"ה ח' ניסן נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור ה' צו פ"ב ירושלים עיה"ק ת"ו
כבוד רעי... ה' עליו
הנני עתה רק להעירך על שתתרפה במלאכתך מלאכת הכתיבה תמה, לצאת לפני כפעם בפעם, בידיעות מנקודותיך, כי אז הָיָ' אִיתְוָסָפְיָ' [היו מתווספים] כמה ספסלי בבי מדרשא [בבית המדרש]. וכבר הוכחתי לך במכתבי הקודם מיום הראשון בניסן.
ועיין במדרש רָבָּה יתרו, "א"ר [אמר רבי] ירמיה, ומה אם בשעה שהוא נותן חיים לעולם אֶרֶץ רָעָשָׁה, כשיבוא לפרוע מן הרשעים שעברו על דברי תורה אעכ"ו [על אחת כמה וכמה] שנאמר לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד, וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ. כשהוא רצוי אין בריה יכולה לעמוד בכוחו. כשהוא קם בחרון אפו מי יעמוד לפניו הוי מי לא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם". הגם שדברי ר' ירמיה טעמם מוכח מתוכו עם כל זה, תורה, כל זמן שאתה מְמָשְמְשָם אתה מוצא בו טעם. והנני להאיר אותם לפניך.
אתה מוצא בפיוט: "וְאַתָּה אָיוֹם עַל כָּל אֲיֻמִּים, "גֵּאֶה עַל כָּל גֵּאִים", סוֹבֵב אֶת כָּל, וּמִלֵּא אֶת הַכָּל".
פירוש, אנו רואים איומות ונוראות וכו', וכאבים שנוראים יותר ממיתה וכו'. ומי הוא העושה כל זה?. .. וזה שמו, "אָיוֹם עַל כָּל אֲיֻמִּים", שהוא מסולק מהם!
וכן אנו רואים מימות עולם, עד היום הזה, כמה אנשים שמיררו את חייהם בכל מיני יסורים וסיגופים, וכל זאת כדי למצוא איזה טעם בעבדות ה', או לידע מי הוא בעל הבירה!
וכולם זרעו חייהם לריק, ויצאו מעולמם כמו שבאו, ולא יָדְעוּ רווחה כלל, ולמה לא ענה ה' על כל תפילותיהם? ולמה התגאה עליהם כל כך? ובהחלט, לא התפייס להם? ומה שמו? "גֵּאֶה עַל כָּל גֵּאִים", זה שמו (ועיין בשירי המצורף למכתב הזה, השואל בשביל מי נזרע השדה? כי מענה נכונה בפי). אבל "מְקַבְּלֵי הַאָיוּמוֹת" ומשיגי "הַגֵּאוּת הַמְּרוּחַק הַזֶּה", יודעים בהחלט שהשי"ת מסולק מהם, הגם שלא ידעו למה הוא מסולק!
ומה מספרים על כך בעלי הַפָּיָיט [הפייטנים]? המה אומרים שישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה, שנקרא "טִפָּת הַיִחוּד", אשר שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חוֹמֶר הללו כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בְּגָאֲוָתוֹ המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות לבם "הָאָטוּם מְאֹד", מטבע הבריאה עצמה, ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טפת היחוד" בקרב לבם. ויתהפכו כְּחֹמֶר חוֹתָם ויראו בעליל כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דוקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאוה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו ית' וית' [יתברך ויתעלה], ושם יכול להשרות עליהם "טִפָּת הַיִחוּד".
סִבֵב עליהם את כל, במדה כזו, שבעל היחוד היה יודע כי "מָצָא כּוֹפֶר", ופתח פתוח להשראתו ית' [יתברך].
וז"ש [וזה שכתוב] בפיוט "סוֹבֵב אֶת כָּל וּמִלֵּא אֶת הַכָּל", שבשעת ההשגה מורגש שפע המתגלה ומתישב דוקא על כל הֲהֳפָכִים, וזהו "אָיוֹם עַל אַיֻּמִים וְגֵאֶה עַל כָּל גֵּאִים" כנ"ל [כנזכר למעלה], וממילא הוא "מלא את כל" כי בעל הַפָּיָיט [הפייטן] ידע "שֶׁהוּא מְמַלֵּא אוֹתָם" בהרוחה גדולה; ולא היה עוד משיג נועם יחודו, עד כי נדמה לו בשעת שלימותו, אשר היסורים שעברו, יש להם איזה ערך, לערך טעם ונועם שפע יחודו ית', וכל איבריו וגידיו יאמרו ויעידו לו, אשר כל אחד ואחד מבני העולם היו מקצצים ידיהם ורגליהם שבע פעמים ביום, כדי להשיג רגע אחד בכל ימי חייהם, בטעם כזה המורגש להם.
וזאת תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ / וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן במרבית אשמתו. וזה משפט לכל פעולה טובה / כה תפגוש לְפוֹעָלָה בארץ חובה. ולכל עובר ושב לו יהיה / נודע איך ידורו אִי וְהוּא. ושיחתו מה היא באותם הימים / בעת הטיול בין קרני רְאֵמִים. שם יש אוזן לִדְבָרִים מאוד עֲרֵבִים / ממשיכים נָהָרֵי אפרסמון גֵּבִים גֵּבִים. ורואים הנשמע שאך באשמתם הוא עָרֵב / וסרחונם מרחיק מהם כרחוק מזרח ממערב. וְשׂוֹחֶק להם, כי יודע נפשם מְעוֹדָם / אשר לא יֻגְבָּל הכופר כְּלָל בְּעֵינָם. בעת שיתן עצמו להם לַכּוֹפֶר / וכל זרה יהיו אֳזְנָיִם לְאִמְרֵי שֶׁפֶר. וזהו יד לכל כלי טָהֳרָה / בו יֹאחָז לגלות האורה. לברוא ולקיים עליה האורה / במשפט הגאולה ובמשפט התמורה.
והגם שלא יִפָּלֵא מעיניך כל אלה, אני רוצה למלא עמהם דברי ר' ירמיה. וזו כוונתו הנשגבה במליצת דבריו: "מה וכו' כשהוא רצוי אין בריה יכולה לעמוד בכוחו, כשהוא קם בחרון אפו מי יעמוד לפניו - הוי, מי לא יראך מלך הגוים". דהיינו, "איום על כל אֲיֻּמִּים גאה על כל גאים" כנ"ל. והכל כדי להשמיע "דִבְּרוֹת אלקים חיים".
פירוש שמשקל הָאֲיוּמִים הנשגבים, היו נערכים רק לראות את הקולות, מה שאין העין יכול לראות והלב לחשוב ולהרהר, ועד שבא לידי מדה זו, היה מהלך השי"ת [השם יתברך] בדרך פּוֹעֵל, בלי שום תרעומת ח"ו [חס ושלום] על הפעולה. כמורגש כי הפעולה עדיין לא היתה, ואם כן הכל מָהָלָך הָאָיוֹם הארוך הזה, היה רָצוּי ומפויס לפעולתו, לגלותה לעת נוֹעָד.
וזה שאמר ר' ירמיה "כשהוא רצוי וכו'", דהיינו, כל כוונתו להוכיח את עובדי ה' שיהי' העבר הַנִּשְׂגָב האמיתי הזה, נוכח פניהם תמיד, אחר שהפעולה כבר נתגלתה לְמָכְבִּיר.
ואם כן יש "למי לתבוע", על כבודו ית' שלא יתחלל, כי מי פתי שיאמר שהקב"ה וַתְרָן הוא; והביא את הפסוק: "וּמִי יַעֲמוֹד בְּיוֹם אָפּוֹ וּמִי יֵכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ" ודו"ק [והתבונן היטב] מאוד, מן העבר הארוך הנשגב, אָזָר "יום אפו", הוא הוא המכלכל את "יום בואו", כמו במאזנים יִשָקְלוּ יחד כנ"ל.
ובזה תבין מאמר ר' טרפון, שס"ל [שהוא סובר] שאמרינן "דָיוֹ", והוכיח מהכתוב "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם, שִׁבְעַת יָמִים", ק"ו [קל וחומר] לשכינה שיהיה שבועים עכ"פ [על כל פנים], ומ"מ מָסִיק [ומכל מקום לומד] "וָתִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים". דהיינו, ממש כמו טרם שנתגלתה "הפעולה והשכינה", והיה רק "אָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ", פירוש, "לְגָלוֹת פָּנֶיהָ", והבן.
ונבחן ב' יריקות, א' לבחינת "לִבָּא" וב' לבחינת "מוחא", בסוד, "איום על כל אֲיֻּמִים וגאה על כל גאים" כנ"ל. ואמרינן "דָיוֹ" לפני השכינה "כְּמֵעִיקָּרָא", ואם בר לבב אתה, תבין מִלִּבְּך סוד הכתוב, שאחר הֶסְגֶר שבעת ימים נסעו לדרכם, במערכות התורה, מה שאין כן טרם מילואו של ההסגר.
וְאִילוּ פִי מָלֵא שִירָה כָּיָם, וְשִפְתוֹתָי מְלִיצָה כָּהֲמוֹן גָלָיו, לֹא יָסְפִּיק לִי, מלבאר צִדְקוֹת ה', אשר עשה ועושה ויעשה, לעיני בריותיו אשר ברא ובורא ויברא. נוכחתי לדעת הֵיטֵב הֲדֶק, אשר היו וְהוֹוִים בעולם המון גדול מאוד, אשר צועקים בכל כוחם ואינם נענים, וּבְגַפָּם יָבוֹאוּ וּבְגַפָּם יֵצְאוּ, וכמו בתחילתם, כן בסופם, הרבה הרבה גורעים ואין מוסיפים, ואוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה.
כי "כלל מדוקדק הוא" אשר "מעלין בקודש ולא מורידין" אבל יחודו של השי"ת, כמו שמתגאה על הגופות הריקות מכל חמדה, אינו נחלש ח"ו כלל, ומתגאה אפילו על "קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" וגם המה אם לא ישמרו את עצמם היטב מִלְבָלוֹת זמנם. יוכלו לפטור מעולמם, כמו הראשונים, כי כבודו של עולם חזק הוא, ואינו משתנה מפחד פי בריותיו כמובן.
והרבה גדולים טעו בזה, כי יאמרו שמובטחים המה שלבם עֵר. והכתוב אומר: "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'", וזה מאמר החכם "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית", כי העיקר לשים לב ורעיון ו"כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ, עֲשֵׂה", לגדל ולקדש את שמו הגדול ומבורך.
ודוקא באורח שכל, ולא כצעקת הכסילים שיודעים לדבר דיבורים בלי לב חכם. אבל הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשוֹ, ושום כוחות גופניים לא ידע, והוא, לא "עֵר", ולא "אוֹנָן", אלא "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" בכח עיון נמרץ בלתי לה' לבדו, כמ"ש [כמו שכתוב] בזוהר: "הכל במחשבה אִיתְבָּרָרוּ" [הכל במחשבה נתבררו], ואין כאן שום צעקה ושום סיגופים וכל מחלה וכל תקלה כלל וכלל, "כי דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם", "וכל גָרְגְּרָן כועס", ו"כל הכועס כאלו עובד ע"ז [עבודה זרה]", ונשמתו מסתלקת הימנו.
אבל כוחות שכליות ומחשבות יש להרבות בכל מגמתו וכוחו ו"כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה', אַל דֳּמִי לָכֶם, וְאַל תִּתְּנוּ דֳּמִי לוֹ עד יכונן ועד ישים את ירושלים תְּהִלָּה בארץ".
והאמת אומר לך: כשאני רואה הריקים מכל, מבלים ימיהם לריקות, אינו סובב עלי כל דאבון לב, כי סוף סוף לא יאונה בהם שום דבר רוחני, ורק גוף של בשר ועצמות מתענה, אשר לכך נוצר, כנ"ל ברוחב ביאור. וסוף כל בהמה לשחיטה, ובלי שֵׂכֶל כולם כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.
וכל הסדרים שבטבע, אינם מעציבים את בר הלבב, ואדרבה "מְשַׂמְּחֵי לֵב" המה למבינים, אמנם כשאני רואה הַנְּפִלִים אַנְשֵׁי הַשֵּׁם אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אז, כמו חרב אש לוהט יבואו בלבבי, כי המה מענים את השכינה הקדושה, בְּהַבְלֵיהֶם, שֶבֹּדִים ובודים מלבם.
וָוְי להָאִי שוּפְרָא דְבָּלֵי בּהָאי עָפְרָא! [אוי ליופי הזה שבלה בעפר הזה!] טפה הקדושה והנאמנה, שכל ההשגחה הארוכה סובבת לגלות פניה של אמת, ובגילויה חוזרת וזורקת מַיִם טְהוֹרִים, מים נאמנים על כל פִּנוֹת ההשגחה והמציאות, וכל הריקים מלאים, וכל הַמְּעוּנִים מושפעים, ואין כאן לא קוּרֵי בַרְזֶל ולא קוּרֵי עַכָּבִישׁ, אבל יש כאן כבוד גדול ואהבה נאמנה, חוזרות ושבות מהשי"ת לנבראיו, ובכל מקום שנותן עיניו - מתרפא.
ואשרי האוזן שלא שמעה לשון הרע מִיָּמֶיהָ, ואשרי עין שלא ראתה דבר שוא מִיָּמֶיהָ, וכל שיקלל - מקולל בהחלט, וכל שיברך - מבורך בהחלט, וכל היוצא מפיו, אין בו שום פקפוק ואין בו יותר. אלא זה הדבר אשר צוה הוי' [השם], וּלְדָבְקָה בו!
עָפְרָא עָפְרָא כמה אָת קְשִי קֹדֶל, כל מָחֲמָדֵי עֵינָא אִיתְבָּלֵי בָּךְ, כמה אָת בָּחֲצִיפוּ [עפר עפר, כמה אתה קשה עורף, כל מחמדי העין בלים בך, כמה אתה בחוצפה], אותו העין שמברך בכל אשר תפנה, איך נהפכה לְזָרוֹת, ובכל מקום שנותן עינו נשרף וכלה! ואיך ינוחמו אותם האנשים האנושים מכל, "בנחמת הֶבֶל ושמחת בשר", וּמָה יענו ליום פקודה! וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף.
אשר על כן הרבה דברתי מִגְּנוּת אותם אנשים עמך פב"פ [פנים בפנים], ועל דברים שבודים מלבם כמו התפשטות הגשמיות. וכמוהם כן מעשיהם, "כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם", וְ"אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרוֹעוֹ", וְ"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בְּה'", ו"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וכו', כִּי אִם בְּתוֹרַת הוי' [השם] חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹם וָלָיְלָה". כמו שאמרו ז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", ו"אם פגע בך מנוול זה מֳשְכֵהוּ לבית המדרש" ודי. וְכָמָה לָא חָלִי וְלֹא מָרְגִיש גָבְרָא דְמָארֵי סָיְיעֵיה [וכמה לא חש ולא מרגיש האדם שאדונו מסייע לו].
וזה שאמרתי לך פנים בפנים בשעת חדוה, אשר עיקר חטא דור דעה היה בסוד הכתוב: "אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ וכו', וַיַּמְרוּ עַל יָם, בְּיַם סוּף", ופירשתי, שמתנה יקרה ועֶרְכָּה, היא לפי יְקָר הדרת הנותן. והמה פגמו בזה לראשונה, "שֶׁלֹּא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ", אלא סתם "נפלאות" ואם כן העיקר חסר מן הספר, וזה גרם להם שחזרו לאחוריהם בשעת קבלת התורה, ואמרו: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה", והגם שהתורה לא מיחסת להם חטא בדבר, כי נאמר "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לְיִרְאָה אוֹתִי וכו' כָּל הַיָּמִים", הוא משום שחטא שקדם למתן תורה לא נכתב בתורה, כידוע. כי התורה בדרך התיקון עוסקת ולא בדרך חטאים.
שאלת אותי ומה לעשות ע"ז [על זה]? ואמרתי לך שצריך להתאמץ ולהרבות תודה על הטובה, כי מדרך הטבע, כשהנותן רואה שאין המקבל מכיר לו טובה, נחלש מנתינתו להבא. וענית לי שאין התודה על ברכותיו ניכרת בדיבורי פה גשמי, אלא מתוך האימוץ והרחבת לב בטוב מעלת היחוד, אשר מתוך זה נשבתים האויבים מימין ומשמאל, וכזה נקרא "תודה על ברכותיו", ולא על דיבורי פה גשמי.
ובא וראה כמה חביבים מים נאמנים ממעין דְלֹא פָּסִיק [מעין שאינו פוסק] שנאמר עליו: "יִשְׂבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ מִיטּוּבֶךָ", והשביעה אינה מבטלת את התענוג מחמת שהשכיל "נִפְלָאוֹתֶיךָ" ולא נפלאות ומופתים, כי למי יענה, ואפילו הוא עצמו כלל אינו צריך לזה, ומעולם לא אמר להם, ולשכמותם "הָבוּ לִי וּמִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ בַעֲדִי". וכבר מאס אבותם מִלָשִית [מלשים] עם כלבי צאנו לשמירה פחותה, "וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר" ו"שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ, שַׂגִּיא כֹחַ".
וכל זה עלתה לו, מעת ששכח מדתו של "רם וְנִשָּׂא, גבוה הָגְבָּהּ", והתחיל לעסוק לפי מדידת בשר ודם, ומשם למדידת העצים וכמו כן מֵחֶשְׁבּוֹן רוצה להבנות, והיה מחשב חשבונות של אחרים, אבל כבר מקרא כתוב וּמְצָאתָהּ", ואמר רַבְּנָאִי: עַד דַּאֲתָא לִידֵיהּ מַשְׁמָע וּבְרְאִיָה בְּעָלְמָא לֹא קָנֵי, וְהֵן לִישְנָא דְעָלְמָא. [עד שבא לידו. משמע שבראיה סתם אינו קונה. וזה לשון הרחוב:] "לֹא קָנִי עַד דְּאָתֵי לִידֵיהּ" [לא קונה עד שבאה לידו], ולפיכך תָּנִי תָנָא ב' בָּבוֹת [ולפיכך לימד התנא שני שערים] אחד במציאה, ואחד במשא ומתן, לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת עד דְאָתֵי לְיָדֵיה [עד שבא לידו] ממש. ונראה שֶיִגָלֶה באחרית הימים, קמתמי חז"ל: וְלִחְזֵי זוּזֵי מִמָאן נָקָט? וּמְשָנֵי דְנָקָט מִתְרָוָיְיהוּ [ושיראה הזוזים ממי לקח? ומתרצים שלקח משני אנשים] (כאן רמז דבר נוסף שיגלה לקץ הימין) מְחָד מִדַּעְתֵּיהּ וּמְחָד בְּעָל כּוֹרְחֵיהּ [מאחד - בהסכמתו, ומהשני - בעל כורחו], וְלֹא יְדָעְנָא מִי הוּא מִדָעְתֵיה וּמִי הוּא בְּעָל כּוֹרְחֵיהּ [ולא ידענו מי הוא בהסכמתו ומי הוא בעל כורחו]. וזה סוד "מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ, בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ", תתגלה בע"ה וְתֶרָאֶה בקץ הימין, כי נָעָרִיךְ בְהִלְכְתָא לִמְשִיחָא [עד שנמתין למשיח לברור האמת].
ונחזור לענינינו, שעיקר הוא להשכיל הרבה בנותן המתנה, כמה גדלו, וכמה הוא שוה, ואז יזכה לדביקות אמיתי, וישיג טעמי תורה, שאין שום תרופה, זולתה, בעולמינו.
ואשורר עליה שירה דקה ונעימה, משמחת "לב אמיתי ובדוקה ומנוסה" בעשר נסיונות.
טִפָּתִי טִפָּתִי דָקָה אָת, וְכָל מֵרְחָבִי / כָּל שָחֲרִי כָּל עֲרֵבִי.
פְּנֵי הַלּוֹט מָגְבָהָת הַמָּסֵכָה, בְרָחֲבֵי עֲתִידוֹתַי / כָּל אֶבְלִי כָּל נֵחָמָתִי.
מְקוֹם הָמְבוּקָה יִשָׂאוּךָ הֲמוֹן רָב בְּדָלִיוֹת [אשכולות] הֹסָפְתִי / כָּל חוּרְבָתִי וְכָל מְלוֹאִי.
חוּדְרָה אָת בִּלְבָבִי, וְכָל שְכָרֵךְ בְיָדִי, כָּל דִגְלֵי אֲהָבָתִי / כָּל זְהֲבִי וְכָל סְחָרִי.
ואורח טוב מה הוא אומר? כל טרחות שטרח בעה"ב [בעל הבית], לא טרח אלא בשבילו. בטעם המימרא: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". וכן הוא האמת, שכמו שהעולם נברא בשבילו, כל הפרטים שבמציאותו יחד כמ"כ [כמו כן] נבראות בשבילו.
פרט אחד שזה מעוצם היחוד שכלל ופרט שוין אליו, וכל שישיגו כלל בני העולם בגמר התיקון משיגים פרטים השלימים בכל דור ודור, אשר על כן מוצא כל אחד ואחד את פרטי האיברים שלו בתורה, כי כמו שערוכה בכללה לכלל כולו, כן ערוכה בכללה לפרט אחד, ולא עוד אלא אדרבה, שאין בכלל יותר ממה שיש בפרט, וזה שיעור נשלם ואמיתי בעיון רב, אשר על כן כתוב "בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", ו"אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא", והוא שיעור מותאם בתכלית התאום שהכל אחד הוא, ואין הרוחני נחתך לחלקים, וצריך לקדש את עצמו ולטהר במוחא ולבא, וכשתברך בברכות התורה כמתחילה, תשיג את הפסוק הנכבד: "רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹ - הִים עִמָּדִי".
אבקשך שלח לך להנאתך ולטובתך ידיעות תכיפות אלי ממצבך בתורה, כי יקצר זמן הרבה. ודע לך כי אריכות זמני התיקון יקטינו ערך התיקון, וכל דבר רוחני משתבח ומתעלה. בלקחו חלק קטן יותר מן הזמן, ואלמלא ידעת הענין שמזיק האריכות על שבילי דנהורא, כמו שאני יודע, אז בטח היית יותר מהיר במלאכתך.
הגם שאיני חפץ ואיני רשאי ללמוד בשבילך, אבל מותר ומצוה רבה, לשמח ולבסם אותם הַדוּדָאִים, שאתה מוצא בַּשָׂדֶה שְׁבֵּרְכוֹ ה', כי כל עסקינו בחיים רק לְאֻקְמָא שְכִינְתַא מֵעָפְרָא [להקים השכינה מהעפר], וּלְשָׂמְחָה ולשיר לפניה בְּכָל עוז, ולשבח תמיד את הבורא ית' מן המותר בפיך, ומכל שכן במקום שנדע שבטח תַּצְלִיחַ דְּרָכֶיךָ אשר ע"כ לידיעותיך בתכיפות אני צריך, ונרוה אֲהָבִים ביחד לבער הקוצים ונראה את השושנה העליונה בקרוב בימינו אכי"ר [אמן כן יהי רצון].
יהודה