ב"ה מוצש"ק ויקרא אל משה, נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור
ש' פ"ג ירושלים עיר הקודש תובב"א
לאמיתי וידידי. .. נ"י ויופיע לרום המעלה.
לא אוכל עוד להתאפק לכל הנצב בינינו, ואנסה נא את התוכחה המגולה האמיתית. כי צריך אני לדעת כמה הוא שָׁוֶה ערך, דְּבַר אֱמֶת בְּאַרְצֵנוּ: כי כן דרכי תמיד, לחקור בכל מעשי הבריאה, ולדעת ערכה, אִם טוֹב וְאִם רָע, אך בדקדוק נמרץ, מפני שרק מקום זה הניחו לי אבותי להתגדר בו, ובע"ה כבר מצאתי חמודות וּגְנִיזִין בתמונות העוברות וּבְטֵלוֹת האלו: כי לא לחנם נערך כל ההמון הזה נגד עיני, והמה אותיות נחמדות, למשפט כל חכמה וכל דעת, ולא נבראו אלא לצרופי חכמה בלבד.
מִתְּחִילָה נשפוט את מדת העצלות השורה בעולם הזה. .. ובכללה איננה מדה גרועה ובזויה כל כך, וְהָרְאָיָה, שכבר אמרו חז"ל: "שב ואל תעשה עדיף". ואע"ג [ואף על גב] שֶׁהַשֵּׂכֶל הפשוט, וכמה כתובים מכחישים את הכלל הזה, מכל-מקום כדי דִּייַּקְתָ בֵּיה [בו] כראוי, אראה ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים הן" והכל על מקומו יבוא בשלום.
זה מבורר בלי ספק, שאין שום עבודה בעולם, זולת עבודתו ית', וכל מיני העבודות זולתו, ואפילו לנשמות, אם הוא בערך עצמיותו בִּפְרָטוֹ, הרי ראוי לו שלא בא לעולם, כי מהפך הקערה על פיה, כי ממקבל לא נעשה משפיע, שזהו חוק ולא יעבור, וְ"אִלוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאַל".
ואם כן לא כדאי לנו כלל וכלל לדון עובד או עבודה כזו שבעליו הוא בצורת מקבל. מחמת שזה רֵיקוּת מוחלט, ואין כל ספק שמוטב היה לו להיות "שב ואל תעשה", כי הוא מזיק במעשה זה, או לו, או לאחרים. ותועלתו נמנע בהחלט, כמו שדברנו לעיל.
ולא איכפת לי כלל וכלל, אם נמצא עִמְּךָ איזה מספר אברים מרמ"ח אבריך, שאינם נוחים מהלכה זו; ואפילו מתערבים את עצמם במחאה גלויה נגד דְּבָרַי אלו, כי כן טבע כל דבר אמת, שאינה דורשת הסכמה משום יְלוּד אִשָּׁה, קטן או גדול, וכל מי שזוכה לדעת התורה ביותר, נמצא עַמְדָן עַל דַּעְתּוֹ ביותר.
אשר על כן אחרי האמת הגדול, המפורסם הזה, אשר מְחָרֵף במלאכתו - "חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית", עם כל זה, אין לו שום רחמנות ודאגה על העצלים, לְטַכֵּס עצה בעדם, מחמת הכלל הגדול: "שב ואל תעשה עדיף"; כי ממ"נ [ממא נפשך, ממילא], אם דְּבַר ה' יקר להם, ורוצים באמת לעבוד לקונם ית' להשביח מעשיו, אז אין שום ספק שרוח העצלות לא תהיה עמהם, כי רוח ה' מלביש עוז וגבורה, שהעצלות נִדָּף ממנו כְּקַשׁ מִפְּנֵי רוּחַ, אלא אם יצוייר שיש להם חבור עם רוח העצלות הזה, אז בלי ספק שבשעה הזאת אין דעתם נוחה בִּלְתִּי לה' לְבַדוֹ. ואם כן, ודאי "שב ואל תעשה עדיף".
יש לי לדבר בענין זה נכבדות, אולם מה אעשה שֶׁהַזְּמַן גַּרְמָא [שהזמן גָּרַם], שאינך מבין בלשוני, כי אינך רגיל בחדושי תורה שלי, הנאמרים בתכלית הפשיטות, אשר צריך להיות בגובה הקומה מאד, עד שיוכל להשפיל קומתו כ"כ ולהגביה אותם; ולא אוכל לשנות דַּרְכִּי, מחמת שאני רואה בו רצון השי"ת וד"ל [ודי למבין].
הגם ששמעת ממני תורה הרבה, על צד הפשיטות, וגם טרחתי מאד בענין לַהֲבִינְךָ דְּרָכַי וכל חֶפְצִי בעבודת הבורא ית', רצוני לומר, באותו המקצוע שבעז"ה הוספתי על רַבּוֹתַי שבדורי ושלפני, והסכים השי"ת על יָדִי, ואתה עֵידִי.
עם כל זה מחמת שֶׁכָּל למודנו בענין הזה, היה זמן קצר, בערך. ... .. מיום ב' פרשת בהעלותך תר"ף עד פרשת שמות תר"ף (תרפ"א), כי המצב שלך בשבוע. .. לא נתן לי עוד לדבר עמך יותר, מחדושי תורתי, וכן הפסקתי אז כל דרך הלמוד שלי מפני טעמים הכמוסים עמי; וגם מקודם לכן גיליתי אזנך בדבר זה, בקצת טעמים.
ומכיון שהזמן היה קצר מאד, הוא הגורם שלא הורגלת בדרכי, ולא נבלעו דְּרָכַי כלל בַּאֲבָרֵיךָ, ולכן הכנסת מדעתך שינויים הרבה בתורתי. ... .. ומחמתם הפסדת זמן הרבה. ... ... ..
ובפרוש הוציא לְפָנָי שפתותיך, אשר בכל כֹּחָךָ וְאוֹנְך תעזור לי בברור דרכי תורתי והתפשטותו בעולם; ורק הנך יושב ומצפה, מתי יגיע השעה המוצלחת, שיהיה לאל ידיך, שתוכל להשתתף עמי בזה הענין.
והבטחה זו הוֹצִיאוּ כל רמ"ח [248] אבריך ושס"ה [365] גידיך, בכל תוקף ועוז, גם בחדוה, ללא ספק קטן וקל, שמי יודע אם תזכה לזה המדובר וד"ל [ודי למבין].
עתה מה תאמר לכל הבטחותיך עמי... ואני יודע עצתך והתחבולה שהמצאת מדעתך, דהיינו, לשטוף בפעם אחת כל גופך, במים שאין להם סוף, וְדַי לְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא [ודי לחכם ברמז].
גם יודע אנכי התרוץ המוכן בְּאַמְתַּחְתְּךָ, על שאלתי זאת, דהיינו, שעדיין אינך מוכשר כלל לגלות דעת, ולסתור או לבנות, ומכל שכן להתחבר עמי בעבודה, בה בשעה שאתה בעצמך לא החזקת בה כראוי.
אמנם אם כן יֵצֶר הַסּוֹכֵן בְּךָ, אתה סותר את עצמך מִנֵיה וּבֵיה [ממך ובתוכך], רצוני לרמוז, שעל שאלה אחרת אתה מתרץ את עצמך לא בְּעֲנָוָה, וְאַדְּרַבָּה וד"ל, ואם כן איך אתה תופס את החבל בשני ראשים.
... ואני אומר לך שאין כאן שום בושה, שום קטנות ושום גדלות, רק שהצליח מעשי שטן, להפריע על כל דבר טוב שלא יותגלה בדרכיו, כי מה אכפת לך, אם אבין את קטנותך יותר מדי, האם לשמוע שבחים מפי תכסוף, ואני יודע שנפשך טהור מִסִּיגִים כאלו.
וְגָם מָאי אִכְפָּת לְךָ, אם אבין את גדולתך בשעור המדוקדק, כמו שהוא בין כֹּתְלֵי לבך; וכלום אינך ירא מִלִגְלוּגַי עליך, כי עַמְדָן עַל דַּעְתְּךָ אתה.
וגם בושה זו מָאי הִיא [מה היא], לדבר בפני חבר כמותי, בְּפוּם מֵמָלֵל רָבְרְבָן [בפה מדבר גְּדוֹלוֹת], וכן דרכו בדרך הזה כל קדמונינו, לגלות סודם כמו שבא בקירות לבם ממש, לרב מיוחד, או לחבר מיוחד האמיתי, אם רם אם שפל.
כי דְּרָכַי דרך האמת, אין להם שום התפעלות מן האמת, אם מַר אם מָתוֹק. והעיקר כל עיון כמו מקובל בשעתו, כי השכל צריך להיות "נָקִי", וח"ו [וחס ושלום] להטות משפט מחמת מרירותו, וגם הלב על מקומו צריך להיות "צַדִּיק", וּמַצְדִּיק את הבורא ית', עכ"פ שלא יצוייר.
וכמו שאין שעור למעלת הבורא ית' ולכל יכולתו, כמו כן אין שעור לְשִׁפְלוּת יְלוּד אִשָּׁה (ולחולשתו), אלא אם רק הבריאה הזו עם כל שפלותה מוכנת לקבל דבר אמת, בלי שום נגיעה בדבר, לצורך גופו הַנָּגוּף, אלא נמצאת תמיד בסוד הכתוב: "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרוֹג", כן הולכת ופוסעת על מדרגות הקדושה וטהרה, עד. ... ... .. מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם.
ואני רואה בעליל בלי ספק, שתפול בַּפָּחַת הזה, אם פחות, אם יותר, וזה השטן האחרון, אשר אני מוצא בעבודתי הפוריה, בעד כללות בני דורי. כי ב"ה [בעזרת השם] מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי בוראי ית', לגלות לי כל שפלות הדור, וכל מיני תקונים קלים ונאמנים, להשיב כל נפש לְשֹׁרְשָׁהּ בתכלית המהירות.
אבל מה אעשה בְּיוֹם פְּקוּדָה, כי תצטרך לענות על שאלת אדם רשע, "מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם"? ואע"פ שהתירוץ מבורר בהגדה, "אּלוּ הָיָה שָם לֹא הָיָה נִגְאַל", כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים, עוֹבְדֵי הַרֵיקוּת. ועדיין לא נבחר שום בן אדם לעבודתו ית', אם אֵין לִבּוֹ שָׁלֵם עִם ה', לעבוד עֲבוֹדַת מַשָּׂא במסירת נפש, כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה, תָּמִיד לֹא יֶחֱשֶׁה, אך ורק לעשות איזה נדנוד של נחת רוח ליוצרו ית'; ואם כן מה לרשע הזה להתערב ולדון עם אוהבי ה' כָּאֵלּוּ.
אמנם אָחִי, באמת אין זו שאלה שכליית, ברור הוא, ואמת הוא, לא נשאר שום הרהור ומשא מתן בדבר, אך דוקא בגלל זה הוא פִּרְכָא [קושיה] שאין עליה תשובה, כי שְׁאֵלַת חוֹמֶר עָכוּר וּמְעוּכָר הוא, והיא רק תביעה מגוף החומרי לשוב אל גִילוּלֵי אבותיו, שיש לו חלק שותפות בעבודתם, או יותר אמיתי, שהוא בעל העבודה, וכל הנאה שלו. וכיון שהשואל הוא רק חומר וגוף בלי שכל, על כן חלש כח השכל, לענות לו שום תרוץ, כִּי אֵין אָזְנַיִם לוֹ, וּכְּפֶּתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ וכו'.
ועתה ידעתי כח העדפה יתירה, שֶׁחָנָן אותי בוראי ית' על יתר בני גילי, שזמן כַּבִּיר חקרתי אותה, למה נבחרתי יותר ברצות ה'; ואחרי כל השפלות הנובע מִבֵּן רָשָׁע הנ"ל, שהוא הקליפה השולטת בִּזְמַנִּי, ואחרי הִוָּעֲדִי בשיעורה האמיתי, אז אכיר טובת השי"ת עמדי, להסיח את לבבי היום ותמיד, מלשמוע שְׁאֵלָת הָרָשָׁע הנ"ל. כי אני מוצא א"ע [את עצמי] מחויב ומוכרח כהיום כתמיד להיות כשור לעול וכחמור למשא, כל היום וכל הלילה לא אֶחֱשֶׁה, מִלָּתוּר איזה מקום שבו אעשה איזה נחת רוח ליוצרי, ואפילו ביום הזה שאני בו, חביב עלי הדבר לעבוד בעול גדול, אפילו שבעים שנה יחד. ובלי ידיעה כלל בהצלחתה, (כל ימי אפילו) זולת יהיה על הדרך שנצטויתי בודאי ללכת בכל דרכיו, ולדבקה בו, ששמעתי מכל מראש.
יחד עם זה איני יכול כלל וכלל לפטור עצמי, בשום הרהור והגה רוח, שלא לעשות איזה עבודה לשמו ית', מחמת שפלותי; ואני חושב ותואב כל היום, על גֹבְהוֹ של עבדות ה', ובתכלית הגובה, עד שאי אפשר לי כעת להעלות על הכתב.
והן אמת כמו שדברתי עם בני גילי מענינים אלו, ראיתי שיש להם כמו שוּלְחָן עָרוּךְ שמעיינים בו ומוצאים שעור לעבודת ה', בעדם ולכל הצטרכותם.
אבל אני, לא ראיתי מעודי את השו"ע [השולחן ערוך] הזה, להיות קצוב בו, תנאי וקצבה, לְחֵפֶץ השי"ת מבריותיו אשר ברא, במעלות הדביקות בו.
ובדרך כלל קבלתי פא"פ [פה אל פה] וכו' שֶׁקָּטָן וגדול שוים הם לפניו ית'. וכל הבריות מוכנים להשראת שכינתו בלבבם, ושעור ההשראה, תלוי בְּחֵפֶץ הבורא ית', ולא בו כלל, אתמהה לכן, חרפה גדולה לִילוּד אִשָּׁה, יהיה מי שיהיה, לִיתֵן איזה שעור, או כמין שעור באיכות חֵפֶץ הבורא ית'.
והנה דברי אלו פשוטים בתכלית הפשיטות, עם כל זה לא ראיתי עוד בדורי, מי שיהיה בעיני עצמו לאיש פָּשׁוּט כזה שיבין ערך דברי אלו, כמו שהם לעצמם, והוא מחמת שאי אפשר להם להרכין גופם כל כך.
וכיון שבאתי לזה, אגלה לך כל סודם בחדרי מַשְׂכִּיוֹתָם. אם תבין. .. כי כל זה עלתה להם מחמת שאלת אדם רשע, מה העבודה הזאת לכם, כי הם צריכים תמיד לִסְמִיוּת עֵינַיִם כלפי אדם רשע הזה. ... ... .. אבל המה אנשים, ומדוע לא יָסֵבּוּ עכ"פ [על כל פנים] כל עבודתם למקצוע הזה, מה יש לבעל הכרם מִכַּרְמוֹ? ועל כל פנים, היו עובדים עבודה שכליית לבוראם, בין אם יֵעָרֶה עליהם רוח ממרום לראות פירות בעמלם, ובין ח"ו לא. אבל לא היו יוצאים מן גֶּדֶר עובדי ה' על כל פנים.
בהיותם נמשל נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ וּמְנַשְׂאִים הֶרְגֶשִׁים החומריים, כמו עבודה רצוניית אלקיית, ולא ירצו להבין שֶׁכֹּל החומר יחד עם כל מה שיוכל לרכוש, יאבדו יחד. ואבד וְנִשְׁבַּת זִכְרָם מן הארץ לנצח.
אמנם אָחִי, הרבה הרבה דברתי עמך מענינים אלו פנים אל פנים בהיותנו יחד, ואי אפשר להאריך בהם כ"כ על הכתב. אבל אני יודע בטח, שאם תעיין כראוי בדברים אלו שכתבתי בכל המכתב הזה, מחוייב אתה למצוא הרבה ענינים, שאין דעתך נֹחָה בהם, אשר בכונה גדולה כתבתים אליך, כי אני חושב אולי תבין מכאן ולהבא, ותודיעני כל דבר וכל פרט וכל שורש, שאינך מסכים עמי לגמרי, באשר שֶׁלִּבִּי שלם עמך, ואתה. ... .. וְסַהָדִי [וְעֵדִי] במרום אם הייתי יכול להאכילך את חֵלֶב השמים ממעל לא חַסְתִּי (כלל) על שום עבודה, ועל שום עמל.
יהודה ליב