המניין והחשבון

1. ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. בשעה שהקב"ה ברא את האדם, עשה אותו בצורת העליונים והתחתונים, והיה כלול מכולם, והיה אורו מאיר מסוף העולם עד סוף העולם, והכול היו יראים מפניו.

2. ויש להסתכל בכתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו. כיוון שאמר בצלמו, מהו עוד, בצלם אלקים ברא אותו? אלא הן שתי מדרגות, שהיה האדם כלול מזכר ומנקבה. לכן לזכר כתוב, ויברא, ולנקבה כתוב, בצלם.

3. ומשום זה ב' פרצופים היו, זכר ונקבה, כמ"ש, זכר ונקבה ברא אותם. וכלול היה מב' צדדים. ואע"פ שהנקבה הייתה נאחזת בצידו, היא בפני עצמה הייתה כלולה ג"כ מב' צדדים, חסד ודין, להיות שלם בכל.

4. כיוון שחטא, התמעטו הפרצופים, והחכמה הסתלקה ממנו, ולא היה מסתכל אלא בדברי הגוף שלו. ואח"כ הוליד בנים, הבל מעליונים, קין מתחתונים, ולא נשאר מהם זרע בעולם, עד שהוליד שֵׁת, וממנו נשתל העולם.

5. ועכ"ז עולם התחתון לא נשלם, ולא היה שלם, ולא נמצא בקיומו, עד שבא אברהם, והתקיים העולם. אבל לא נשלם, עד שאברהם נמצא בעולם ואחז בעולם בימין, בחסד, כמו מי שאוחז בימינו של מי שנפל. בא יצחק, ואחז בידו של העולם בשמאל, בגבורה, והתקיים העולם יותר. כיוון שבא יעקב, אחז באמצע, בגוף, קו האמצעי, ונכלל בב' הצדדים, בימין ובשמאל, והתקיים העולם, ולא התמוטט.

6. ועכ"ז לא נשתל העולם בשורשיו, עד שיעקב הוליד י"ב שבטים ושבעים נפש, ונשתל העולם. ועכ"ז לא נשלם עד שקיבלו ישראל התורה והוקם המשכן. אז התקיימו העולמות ונשלמו, והתבשמו העליונים והתחתונים.

7. כיוון שהוקמו התורה והמשכן, ז"א ומלכות, רצה הקב"ה לספור חֵילות התורה, כמה צבאות הם בתורה, בז"א. כמה צבאות הם במשכן, במלכות. כלומר, שרצה לספור את ישראל, שהם צבאות ז"א ומלכות.

כל דבר שצריך להתיישב במקומו, כלומר, לקשר הענף שלמטה בשורשו למעלה, אינו מתיישב, אלא עד שנזכר בפה והתמנה עליו. אף כאן רצה הקב"ה לספור החילות של התורה, והחילות של המשכן, כדי לקשר את ישראל בשורשם למעלה, ז"א ומלכות, הנקראים תורה ומשכן. וכולם הם כאחד, ואינם נפרדים זה מזה. הכול כעין של מעלה. שהרי שורשיהם, תורה ומשכן, הם בזיווג, ואינם נפרדים זה מזה, והולכים יחד.

8. משום זה ישראל, צבאותיהם של ז"א ומלכות, עולים בחשבון, שיהיו נודעים אצלם, חוץ מאלו האחרים, שאין להם חשבון, כלומר, נשים ואלו שאינם בני עשרים שנה.

ומשום זה כתוב, וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מוֹעד. אם באוהל מועד, למה צריך לכתוב במדבר סיני, הרי ידוע שאוהל מועד לא היה אלא במדבר סיני? אלא אחד לתורה, ז"א, ואחד למשכן, המלכות.

9. תורה ומשכן היו, כמ"ש, באחד לחודש השני בשנה השֵׁנית, שזה גבורה והארת החכמה שבשמאל. כי ניסן הוא קו ימין וחסד, ואייר הוא קו שמאל וגבורה. והיו ימין ושמאל בייחוד.

וחודש זה נקרא, חודש זיו. רמז לחודש ולשנה, המאיר אל הלבנה, המלכות, כי עיקר שלמות המלכות הוא מקו שמאל, חודש שני, ושנה שנייה. כי אז נמצאים כל העולמות בשלמות, כמו המלכות, שהיא שורשם. בחודש הראשון, חסד וקו ימין, יצאו ישראל ממצרים. ועתה נשלמו גם מהחודש השני, גבורה וקו שמאל.

10. ה' זְכָרָנו יברך, יברך את בית ישראל, יברך את בית אהרון, יברך יראי ה' הקטנים עם הגדולים. ה' זכרנו יברך, אלו הגברים, שהיו עולים בחשבון במדבר, שהקב"ה מברך אותם ומוסיף עליהם בכל פעם.

11. מי שאומר שבחו של חברו, מבניו או מכספו, צריך לברך אותו ולהודות על הברכות. מאין לנו? ממשה, שכתוב, והִנכם היום ככוכבי השמיים לרוב. ואח"כ כתוב, ה' אלקי אבותיכם, יוסף עליכם כָּכֶם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. שתי ברכות היו: אחת, ה' אלקי אבותיכם. ואחת, ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. להודות עליהן, וברכות על ברכות.

12. אם מונה שבחו של חברו, ואינו מודה על הברכות, הוא נתפס תחילה מלמעלה, ניזוק מחמתו. ואם מברך אותו, הוא מתברך מלמעלה. וצריך לברך אותו בעין טובה ולא בעין רעה.

ובכל דבר רוצה הקב"ה אהבת הלב, בשעה שמברך. ומי שמברך את חברו, רוצה הקב"ה, שיברך אותו בעין טובה ובלב טוב. ומי שמברך את הקב"ה, על אחת כמה וכמה שצריך עין טובה ולב טוב ואהבת הלב. משום זה כתוב, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך.

13. אין הברכה שלמעלה שורה על דבר שנמנה. וישראל איך נמנו? אלא כופר לקחו מהם, והחשבון לא היה, עד שנאסף כל אותו הכופר, ועלה לחשבון. ובתחילה היו מברכים את ישראל, ואח"כ מנו אותו הכופר, ואח"כ חזרו ובירכו את ישראל. נמצא שישראל התברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם מוות.

14. למה עולה המוות ע"י המניין? משום שברכה אינה שורה במניין. כיוון שמסתלקת הברכה, שורה עליו הס"א ויכול להינזק. משום זה במניין לוקחים כופר ופדיון להעביר מעליו המוות.

המניין נמשך משמאל בלי ימין, חכמה בלי חסדים, שמשם נמשכים המחלוקת, החושך והמוות. ואין לו תקנה אלא ע"י קו האמצעי, שע"י המסך ממעט הג"ר דשמאל ומייחד אותו עם הימין, שאז מתמעטים אורות השמאל מלמטה למעלה, לו"ק בלי ג"ר, למחצית המדרגה. וזו מחצית השקל. אבל הארתו היא בשלמות, להיותו כלול בחסדים מב' הקווים.

ועולה המוות ע"י המניין, משום שאין שם ברכה, חסדים, היות שאז השמאל בפירוד מימין, שהוא ברכה וחסדים. וכופר לקחו מהם, והחשבון לא היה, עד שנאסף כל אותו הכופר, מחצית השקל, הנמשך ממחצית מדרגת השמאל, להיותו כבר מיוחד עם הימין וקו האמצעי. ועלה לחשבון, כי בדרך זו אין מוות בחשבון, אלא להיפך, כל השלמות בו.

ובתחילה היו מברכים את ישראל, שתחילה ממשיכים החסדים, קו ימין, ואח"כ מנו אותו הכופר, שממשיכים מחצית השקל מקו השמאל, ו"ק דחכמה, ואח"כ חזרו ובירכו את ישראל. כלומר, שממשיכים חסדים מקו האמצעי. ונמצאים חסדים מקו ימין, וחסדים מקו אמצעי, ולא היה בהם מוות. ואז אין שום דינים עוד בקו שמאל.

15. יברך את בית ישראל. אלה הנקבות, הנקראות בית, שלא עלו בחשבון. כי הנקבות לא נמנו במדבר. יברך את בית אהרון. משום שהם הכוהנים, ומברכים את העם בעין טובה, בלב טוב, באהבת הלב. בית אהרון, רמז לנשים, שמתברכות בברכתו של אהרון.

16. יברך יראי ה'. אלו הלוויים, שמתברכים משום שיראים מה'. הקטנים עם הגדולים. אע"פ שהקטנים לא נכנסו בחשבון, כי לא נמנו אלא מעשרים ומעלה, יתברכו יחד עם הגדולים.

17. לא נמצא מניין בישראל, שיתברכו ממנו, כמניין שנמנו במחצית השקל. כי המניין הזה להתברך היה, ולהשלים שלמות העולמות היה, שהיא השלמות הגדולה של ייחוד החכמה בחסדים. ובמקום שהברכות יוצאות, נמנו, כמ"ש, באחד לחודש השני, שהוא זיו, הארת חכמה שבשמאל, של ברכות העולם, חסדים, שממנו יוצא הזיו לעולם.

וע"כ נקרא החודש השני, שהוא קו שמאל, בשם זיו, כי זיו הכול יוצא ממנו, הארת החכמה כלולה בחסדים. שבהיותו מאיר רק מלמטה למעלה, אינו נקרא אור, אלא זיו. וע"כ כתוב, יברכךָ ה' מציון, ממלכות שבּה מקום גילוי הארת החכמה.

והכול דבר אחד. כי המלכות נבנית מהחודש השני, קו שמאל. וכתוב, כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם. אשר הברכה היא חסדים, וחיים הם חכמה, כמ"ש, החכמה תְחייה בעליהָ.

18. ישראל, מאיזה מקום הם מתברכים? אוי לעולם שאינם משגיחים, ובני אדם אינם מסתכלים בכבוד מלך העליון. בשעה שישראל נמצאים זכאים לפני הקב"ה, היו העולמות נמצאים באילן אחד עליון קדוש, ז"א, שבו מזון הכול. והוא היה מתברך ממקום, שכל הברכות מקובצות שם, מבינה, ובו הוא נטוע והושתלו שורשיו. כי מוחין דז"א הושתלו בבינה, בעניין שלושה יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושתם.

19. וישראל למטה היו מתברכים ממקום, שכל אלו הברכות יוצאות בו ואינן מתעכבות לצאת, ממלכות, כמ"ש, יברכך ה' מציון. וכתוב, כטל חרמון, שיורד על הררי ציון, מלכות. וכתוב, כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם. וזהו האור של העולם, כמ"ש, מציון מִכְלַל יופי אלקים הופיע. הופיע, פירושו מאיר. וכשמאיר, הוא מאיר לכל העולמות.

20. וכשהאור הזה, הברכה והחיים, מתעורר, הכול בחיבור, בזיווג, הכול באהבה, הכול בשלמות, אז הוא שלום הכול, שלום של מעלה ושל מטה, כמ"ש, יהי שלום בחֵילךְ שלווה בארמְנותייך.